"אנשים עושים את ההיסטוריה", כתב מארקס – "אבל הם עושים זאת", הוא הוסיף, "במסגרת התנאים הנתונים". אותו דין ודאי גם לגבי האישים (הגיבורים) בהיסטוריה, גם הם אינם עושים היסטוריה אלא שוב במסגרת צרה מאוד של התנאים בהם הם פועלים. כך גם לגבי מצנע. נניח לרגע שאכן היו לו כוונות רציניות להוביל את הציבור למדיניות שלום בראשות מפלגת העבודה (ואני מוכן להודות שהאמנתי תחילה לפחות ברצונו הכן), במבט לאחור אפשר לומר שלא היו לו סיכויים להצליח בכך במפלגת העבודה.
על המפלגה האוכלת את מנהיגיה נכתב כבר רבות. רוב הפרשנים בעיתונות הסכימו עם חלקו של נאום ההתפטרות שלו, בו האשים מצנע את חבריו בחתירה תחתיו, בתאוותם לשררה, בהעדפת טובתם על טובת הציבור: "נחשים" (כתב פרשן "ידיעות אחרונות"); "זאבים" (ב"מעריב"); "מנוולים" ("הארץ"). אבל עיקר ההאשמה תלו בו עצמו: חסר ניסיון פוליטי, חוסר הבנה שכדי להיות פוליטיקאי צריך להיות תככן. שקרן, רמאי כמו כל מנהיג פוליטי. כדי להצליח במפלגה של מנוולים, לימדו אותו הפרשנים, צריך להיות מנוול. מפלגה זקוקה למקיאווליסט חכם, לא למחנך או למטיף – הסבירו לו בהתנשאות. וכולם מפנים אותו לאמירתו של טרומן (ההוגה הדגול!), שהזהיר בפני כניסה למטבח אם אינך מסוגל לעמוד בחום. יש משהו מדאיג מאוד בהטפתם של העיתונאים למצנע ש"כך עושים כולם".
מתבקשת כאן הערה על העיתונות עצמה: האם בין השיטין של תגובות העיתונות אין הצטדקות על התנהגותם של עיתונאים ופרשנים אלה עצמם, כאשר גם הם "עושים כמו כולם", כאשר הם מתיישרים עם דעת השלטון ובפרט של הצבא, ותורמים ליצירת הסכמה כללית למלחמה נגד הפלסטינים, הסכמה לחיסולים, להריסת בתים, ולכל שאר זוועות המלחמה?
אבל נחזור למצנע. הוא בהחלט נכשל במאמציו להטיל את מרותו על המפלגה שבחרה בו ברוב גדול לעמוד בראשה. שגיאתו ומחדלו הגדול היו בשעת בחירת המועמדים לכנסת, כאשר לא נרתם לעזרת מועמדים קרובים לו ולמעשה הפקיר את יוסי ביילין, יעל דיין ויוסי כץ. כנראה חשב לרצות את בן אליעזר, סנה, וילנאי ושאר הנצים… ואולי נטישתו את חבריו היה כבר אז צעד מחושב כדי להוריד מעצמו כתם השמאלנות ר"ל? מחדלו האמיתי של מצנע היה בכך שלא רצה (לא העיז?) להפוך את בחירת המועמדים למסע בחירות פוליטי רעיוני, בעד תומכיו ונגד מתנגדיו. אז בשיא כוחו היה לו (אולי) סיכוי לכך ומצבו היה שונה כיום כאשר נשאר כפי שמנבאים עם 6 תומכים בסיעה בכנסת.
אך למרות כל אלה המאבק במפלגה היה בעיקרו לא אישי אלא פוליטי. ההתעסקות המתמדת בכלי התקשורת במאבקים אישיים, היא שטחית והופכת את הפוליטיקה לרכילות. מעבר לכל התככים ומאבקי הכוח, ומעבר לתכונות האישיות של מנהיגים אלה או אחרים, מפלגות מייצגות אינטרסים חברתיים-מעמדיים ודרך פוליטית. אמרה אנגלית אומרת על העיסוק בענייני ציבור: אנשים רציניים מדברים על עיקרים, קלי דעת על אנשים.
המאבק ביסודו, ובעיקר בתחילתו, היה פוליטי. מצנע בתחילה הציע לפתוח מיד במו"מ עם הרשות מבלי לחכות "עד שיפסק הטרור", והצהיר שאין זה מקובל להכתיב לעם אחר מי יהיו מנהיגיו. דברים אלא היו התרסה נגד הקונסנזוס לו היו שותפים מנהיגי העבודה בממשלת האחדות. בן אליעזר וסנה הרימו את הכפפה מיד ומאז לחמו במצנע גם אידיאולוגית פוליטית.
נראה לי שחשוב לסקור כאן בקצרה איזה מין מפלגה היה על מצנע לכבוש. מפלגת העבודה היתה מראשיתה מפלגת הנהגה ושלטון. היא היתה מנהיגת התנועה הציונית והיישוב מזמן השלטון העותומני, דרך המנדט הבריטי, ועד לייסוד המדינה. היא היתה המנהיגה של ההתיישבות, "השומר" וההגנה. לאחר הקמת המדינה היתה אחראית לבניית צה"ל. כל דרכה היה רצוף במאבק נגד התושבים של הארץ אותם פגשה כאן: הפלסטינים. בדרך זאת הפכה מפא"י ההיסטורית למפלגה מיליטנטית מעין כמוה, כוחנית ומיליטריסטית. השיר "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" נולד באוהלי "השומר" ולא – כפי שחושבים רבים – אצל הרביזיוניסטים. המאבק האנטי ערבי היה תמיד המאבק המרכזי ולא המאבק האנטי בריטי. גם מלחמת העצמאות היתה בעיקרה מלחמה נגד הערבים.
במדינה החדשה נמשכה המיליטריזציה כאשר הגנרלים הפכו במידה רבה לנותני הטון במדינה ובמפלגה, עד עצם היום הזה. בן גוריון כידוע לא פשט את הבטל-דרס מעולם.
נכון שלמפלגה היה גם פן אחר, סוציאל-דמוקרטי: של איגוד מקצועי, קופת חולים, ביטוח אבטלה ורשת חינוך. אך גם אלה עמדו בעיקרן לרשות המאמץ הציוני ולכן לוו ב"כיבוש העבודה", החרמת סחורה ערבית, והסתדרות פועלים נפרדת מערבים.
ההבדל בין מפלגת העבודה לבין המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות – באנגליה, גרמניה וצרפת למשל – הוא, שעיקר תפקידה היה ביצירת אומה. אחיותיה במערב אף פעם לא ראו עצמן כבונות האימפריה של ארצותיהן.
עבר זה הכשיר את המפלגה להנהגה של גנרלים וביטחוניסטיים, ואף מצנע זכה לא מעט בהנהגה גם בזכות עברו הצבאי. בן אליעזר, וילנאי ואפרים סנה הם מנהיגים טבעיים במפלגה שהונהגה כמעט תמיד על ידי אנשי צבא. האגף המתון במפלגה (ביילין וחבריו), ניגף בגלל דעותיו היוניות. אפשר לתהות בשאלה אם יצחק רבין לא ניתק את הקו המיליטנטי של המפלגה. אך רבין ראה את אוסלו כהסכם שיאפשר לישראל לשלוט על הפלסטינים בצורה תואמת לתנאים שנוצרו, ביניהן האינתיפאדה. עוד בנאומו האחרון בכנסת הוא דיבר על מדינה פלסטינית החולשת על כ-70% מן הגדה המערבית. ובכלל ניתן לשאול מה הפריע לרבין – לו באמת שאף לשלום – להזדרז ולצאת מהשטחים הכבושים? במקום זאת דחה את הצעדים שהתבקשו לפי אוסלו ("אין תאריכים מקדושים"). הוא לא יצא מחברון אפילו אחרי טבח ברוך גולדשטיין. הוא (ופרס) השאירו זאת לנתניהו… וגם תקיעת התנחלויות בתוך האוכלוסייה הפלסטינית הצפופה נמשכה בתקופתו.
ניתן לומר שלהעביר מפלגה כזו – של מסורת כוחנית אנטי-ערבית ושל שלטון, למסלול של אופוזיציה ושלום – היא כמעט בלתי אפשרית. מה שעורר את הנצים של מפלגת העבודה מרבצם נגד מצנע, היו הצהרותיו בתחילה שחרגו מן ההסכמה הכללית המתלהמת. במיוחד כאשר דבריו אלה זכו להד חיובי רחב בציבור.
מאוד הייתי רוצה לדעת אם היה סיכוי כלשהו – סיכוי כנגד כל הסיכויים – לכבוש את המפלגה כדי לפתוח לפחות בצעדים רציניים ראשונים בכיוון השלום, ועצמאות אמת לפלסטינים. מה היה קורה לו מצנע היה מסתער על הציבור והמפלגה עם כל הנחישות, ההתמדה והדבקות המתבקשת להגשמת משימה קשה כזו.
זאת לא נדע לעולם כי מכאן התחילה ההתדרדרות של מצנע – ריכוך העמדות עד שנשמעו כבר רפות ובלתי אמינות אפילו בעיני מצנע עצמו.
לבסוף עוד הצליח להבאיש את מנהיגותו כאשר ציפה משרון להציל את אותה ע"י הזמנתו להצטרף לממשלתו.
נאום ההתפטרות היה עצוב כל כך לא משום שהתקוטט עם יריביו במפלגה, אלא משום שגם בסיום מנהיגותו לא מצא את הכוח להציג לפני הציבור דרך אלטרנטיבית למפלגת העבודה ההיסטורית. מצנע נכשל במשימה שלקח על עצמו. כדי שיהיה לה סיכוי כלשהו להצליח היה צורך בעוצמה של גיבור אגדי כגון הרקולס, אשר כמסופר עליו, בעודו תינוק חנק את הנחשים בעריסתו.
מצנע, למרבה הצער, היה רק יורם – ילד טוב ירושלים.
כבר אז אמרתי לחברי ולמכרי – העבודה ראויה להתבטל. והנה מנהיגה במקום לבטל אותה כליל – מתבטל בעצמו. ראוי שמנהיגיה הנותרים של השלולית הזו – יאספו את חפציהם וילכו איש לדרכו – לפני שהשמש הקופחת של המצביע הישראלי המפוקח תייבש את השלולית בעצמה.
היו שלום. הייתם רעים. וחבל שהייתם.
אין קיצורי דרך בפוליטקה
מי שלא יכול להתמודד ולבנות מוקד כוח במרכז המפלגה מול העסקנים הכי זוטרים.
לא יוכל להתמודד מול אשפי התככים כמו ערפת או נשיא צרפת או אפילו נשיא ארה"ב.
הגיע הזמן שבפוליטקה יעסקו פוליטקאים ולא גנרלים מוצנחים.
כמו למשל:
פואד, וילנאי, מופז, נתניהו, שרון, סנה, איתם, רן כהן, האחים יתום, עזרא, קרא.
החברה האלה מוכיחים שגם גנרלים הם פוליטיקאים. ולצערנו הבוחרים אוהבים אותם כאלה.
אלןף בצלות ואלוף שןם.
אין הגיבן רואה את החטוטרת של עצמו . השמאל הקיצוני אלוף בפילוגים וסכסכנות אף אחד לא מבין מה זה מק"י ומה ההבדל בינה לבין חדש . עשרות ארגונים שאנשים מסוימים משתיכים לכמה מהם .עשרות אתרים שכל אחד מושך לכיוון אחר : אגודת הארבעים , אל נכבה , בנקי , בצלם , תעיוש,גוש שלום , חדש , יש גבול ,עוז ושלום , נתיבות שלום ,פרופיל חדש , קואליצית השלום ,שלום עכשיו ועוד אתרים רבים באנגלית וערבית , מה לכם כי תלינו על מצנע ועל מפלגת העבודה . מה עוד כי לדברי מאמר בגדה השמאלית לחדש הצביעו 3000 יהודים בלבד !