"סטודנטים לפסיכולוגיה מתל-אביב שהשתתפו בניסוי חובה לתואר ראשון התבקשו לדמיין את העיר מחדש. הם נדרשו לפרקה לרובעים ולנסות לחשוב איך תראה בעתיד. כולם תיארו רחובות ובניינים, רצועות של חול עם צמחייה נמוכה, ונחלים הזורמים אל הים. ריקנות גדולה. חלקם העלו במחשבתם הריסות וחורבות. איש מהם לא תיאר בני אדם". זהו תרגום חופשי מאנגלית מתוך ספר חדש בשם PICNIC GROUNDS: A Novel in Fragments שהוציא עוז שלח, נכדו של יונתן רטוש שייסד בשנות ה-40 את תנועת הכנענים, ובנם של אילנה והשופט ד"ר חמן שלח, שנרצחו באוקטובר 1985 בראס בורקה שבסיני. "כשאני נזכר בפיקניקים עם המשפחה שלי, כמעט תמיד על חורבות כפרים פלסטיניים, אני מתמלא צער, ואימה, וחרדה. יש משהו עיוור בחוויה הזו: להוציא גבינה, טחינה ופיתות, וליהנות מהנוף כשהאבן שאתה יושב עליה היא חלק מבית שהצבא פוצץ לאחר הגירוש. משהו לא בריא, משהו הרסני", אומר שלח המתגורר כבר 5 שנים בני יורק.

ספרו, שיצא עכשיו לחנויות בארה"ב ומופץ בהוצאת אנדלוס בישראל, מורכב מ-57 קטעים קצרים באנגלית, כל קטע בין פסקה לעמוד, על ההוויה הירושלמית של מי שגדל בה בשנות ה-70. "כתבתי מתוך כאב, וצער עמוק. כתבתי אותו ממקום מאוד עצוב, אבל מאופק", הוא אומר. "רציתי לספר סיפור על המקום שבו נולדתי וגדלתי והתבגרתי. על החברה שגם כשאני מרוחק ממנה גיאוגרפית הרי שאני מעורה בה יותר מאשר בכל חברה אחרת. באחד המכתמים שלו, הסופר האורוגואי אדוארדו גלאנו אומר שתפקיד האומנות הוא לעזור לאנשים לראות. מובן שזו לא ההגדרה היחידה, ולא התפקיד היחיד, ובכלל צריך להיזהר מאוד מלומר לאומנים מה תפקידם. אבל כן, אני בתור כותב, בתור אדם שיש לו גישה לפלטפורמות ציבוריות, כמו העיתונות הישראלית, או קהל הגולשים באינטרנט, או קהל המבקרים במוזיאון, מנסה להרחיב את השיח ולעורר שאלות רדומות".

מתוך הספר: "נוסטלגיה – הייתי נוסטלגי מילדות. בגן התגעגעתי לאומנת; בכיתה א’ חשתי געגועים לגן הילדים. בתיכון כמיהתי היתה נתונה לבית הספר היסודי (שהיה חוויה נוראית); בשירות הצבאי חשתי כיסופים שוב לתקופת הגן".

5 שנים שאתה מחוץ לירושלים וכבר אתה מתגעגע?

גם כשהייתי בירושלים אכלו אותי הגעגועים לירושלים, לעיר שחשבתי שאני חי בה כשהייתי ילד, לעיר שיכולתי לדמיין סביבי, לארץ שאולי מעולם לא היתה. אולי מה שאני הכי מתגעגע אליו זה תחושה של תקווה.

אז עקרת עד ניו יורק בכדי להבין עד כמה אתה שייך לירושלים ולישראל?

כל החיים הייתי פטריוט ירושלמי נלהב, והייתי עסוק בשאלה הזו של זהות ישראלית.

ואיך אתה מגדיר את זהותך, אם בכלל?

יותר משאני מגדיר את הזהות של עצמי אני נתון בתוך הגדרות חיצוניות. לפי כל קריטריון ביורוקרטי אני ישראלי, ומובן מאליו שמבחינה תרבותית אני יותר ישראלי מאשר כל דבר אחר. מדינת ישראל מגדירה אותי כיהודי, שזה מעמד מעוגן בחוק, עם פריבילגיות משמעותיות. ואני גדלתי בירושלים, בסביבה חברתית שהיתה לחלוטין יהודית. אז מה זה יהודי? להבנתי, בישראל, יהודי זה קודם כל מעמד שמעוגן בחוק ומקנה כל מיני זכויות יתר, כמו הזכות לרכוש נדל"ן; הזכות לאזרחות מלאה; הזכות להשתלט על אדמה שמוצאת חן בעיניך ולגרש את הבעלים. העיתון שבו עבדתי יותר מאשר בכל מקום אחר, "כל העיר", היה עיתון מאוד יהודי. תמיד אפשר היה לספור את הלא-יהודים שעבדו שם על אצבעות יד אחת. ואם אנחנו כבר בעניין הזה, אז אני יהודי אשכנזי.

סבו, אוריאל שלח, רצה להתנתק מאותה יהדות דתית-גלותית. מאחר שהיה בהשקפתו חילוני גמור, ביקש להקים כאן משהו חדש היונק ממקורות בני הארץ שישבו פה עוד מימי קדם. ב-1939 הוא ייסד את "הוועד לגיבוש הנוער העברי", שנודע יותר מאוחר כתנועת הכנענים. אוריאל שלח, או בשם העט שלו יונתן רטוש, הצטרף ב-1939 לתנועה הרוויזיוניסטית, אמה-הורתה של האצ"ל, ואף פרש אחר כך יחד עם כמה מחבריו והצטרף ללח"י.

סבא שלך ראה בבני הארץ עבריים, ואף תרם תרומה חשובה לשפה העברית ולתרבותה, והנה אתה כותב באנגלית?

רציתי לכתוב באנגלית מכל מני טעמים. רציתי להיות נגיש לקהל רחב יותר מהקהל הישראלי. ניסיתי גם להציב בפני קוראים שונים אתגרים שונים. לאנגלית, בתור השפה הגלובלית, יש מעמד מאוד מיוחד בין השפות. המון כוח. וקורא "‘אמריקאי ממוצע", אם יש כזה דבר, שיקרא את הספר ירגיש במקומות מסוימים שנרמזים רמזים ומוזכרים עניינים שאינם מוכרים לו. גם מבחינת השפה, הכל כתוב אנגלית אבל אתה יודע, זה לא בדיוק ‘Standard English’. קראתי בשנים האחרונות סופרים ממקומות ותרבויות שונות שכותבים באנגלית. יש כל מיני גישות. אחת מהן אומרת שהמעבר לשפה הדומיננטית שונה מהמעבר לכל שפה אחרת. שכאשר אתה מגיש משהו לקורא באנגלית, טוב תעשה אם תזכיר לו מפעם לפעם שהוא קצת אורח, לא לחלוטין בבית.

ולמה לא לכתוב בעברית?

כתבתי עברית כל חיי. התחלתי לעבוד בעיתון כשהייתי בן 15, ומהרבה בחינות זה בא לי בקלות. אחת הסיבות לכך היא שסבי הגדול, יחיאל הלפרין (אביו של אוריאל שלח), היה בין "מחדשי השפה". כזו היתה תרומתו לפרויקט הציוני. ובנו, סבא שלי (יונתן רטוש), השיא תרומה משלו – חידש מלים ומונחים, כתב שירה, פיתח שיח אידיאולוגי. אבא שלי אהב לציין מלים כמו הסלמה, יבוא ויצוא. מלים שימושיות. העיסוק בשפה היה עניין מרכזי במשפחה. תיקון טעויות לשון היה ספורט. משחקי מלים היו שעשוע מרכזי. קיצורו של דבר אני מרגיש מאוד בבית בעברית, יותר מבכל מקום אחר. וזה אחד הטעמים שבחרתי לכתוב באנגלית, כדי לא לכתוב מעמדה של בעל בית. פעם, כשהייתי עורך ב"כל העיר" ביחד עם גיל חובב, אחד הכתבים התלונן באזני על השכתוב של חובב: "הוא משכתב לך את הכל, ובסוף עוד יש לו החוצפה להגיד שסבא כתב את המילון". אז ניסיתי לצאת קצת מן הנינוחות הזו של עבודה בעברית. זה לא היה קורבן, זה כיף.

במשך שנים העניק משרד הפנים לבני המשפחה, ולהם בלבד, תעודות זהות שבהן היה רשום בסעיף הלאום: עברי.

מה אתה חש כעברי או יהודי-ישראלי לגירוש והחורבן של ערביי הארץ, כפי שתיארת קודם וכפי שעולה מספרך?

אני חש צער עמוק ועלבון. כי מה בעצם אמרה הציונות בראשית דרכה כשעוד היתה "בעיית היהודים באירופה?". הציונות אמרה מה ששונאי היהודים אמרו: "יהודים החוצה. מקום היהודים לא כאן". הציונות אמרה שהזהות היהודית "פגומה" בגלל שהיא גלותית, ולכן צריך למחוק אותה. אמרה ועשתה. מאוחר יותר, הציונים הגדולים, בראשות הארכי-פושע דוד בן-גוריון, לא "זרקו" על יהודי אירופה ועל מצוקתם. כל מה שעניין אותם היה הקמת המדינה. במדינת ישראל, עוד בטרם קמה, הפעילו לחצים כדי שיהודים לא יקבלו אשרות כניסה לשום מקום אחר. במקביל, כבר ב-1942 התחילו לתכנן את יד ושם. אחרי שהתבררו ממדי שואת היהודים באירופה, אמר בן גוריון: נו טוב, נצטרך לקחת את היהודים-הערבים, לא תהיה ברירה אלא לייבא אותם, כי לא נשארו מספיק אשכנזים. נסתום את האף, נעביד אותם בעבודות שחורות, ובהדרגה נלבין אותם. הציונות, כמו תנועות לאומיות אחרות, ששה להקריב את העם למען המפעל הלאומי.

אז "החטא הקדמון" של הציונות, כפי שאתה מתאר, הוא שהופך את כולנו לרעים?

אתה חושב שטייס ההליקופטר שהפציץ משפחה במכונית הוא אדם רע? זה שהוא רוצח זה סיפור אחר. או הארכיטקט שמשרטט "כביש עוקף" ליהודים בלבד. או היזם שפותח מפעל טקסטיל באזור התעשייה ארז. או נגיד, מנהיגי "שלום עכשיו" – הם רעים? חס וחלילה. הם רק גרמו נזק נוראי לסיכוי שיהיה בישראל/פלסטין משהו כמו שלום בין שווים, ובמשך תקופה ארוכה גם היה להם נוח לשתוק נוכח הפשעים של ממשלת שרון. מתוך רוע? לא. או נגיד, הפרקליט הצבאי הראשי. בוא נקרא לו, רק לצורך הסיפור, פינקלמן. זה שרודף סרבנים. הוא במצב די נוח, עו"ד, בעל שררה. והוא מאפשר למפקדים בצבא לסגור בעצמם חשדות לפשעי מלחמה נגד הפקודים שלהם. כלומר, לפי ווינקלשטיין (או פינקוביץ’) מותר לרצוח. ואני בטוח שהוא לא אדם רע. ואם זה היה תלוי בי, הוא היה זכאי להגנה משפטית מלאה, שספק אם היתה עוזרת לו לצאת זכאי. תראה, אני לא מכיר אישית את אריאל שרון, אבל לא שמעתי שום דבר רע על אודותיו בתור איש משפחה. הוא דואג לילדים שלו, נכון? אבל הוא גם אחראי למדיניות של רצח, גזל והסלמה מכוונת, אז מה הוא?.

האם המודעות הזו היתה קיימת אצלך בזמן היותך נער? בעת שאכלת פיתה עם טחינה בפיקניק עם משפחתך?

ידעתי ולא ידעתי; ראיתי ולא ראיתי; הבנתי ולא הבנתי. זה היה חלק מרכזי מהחוויה שלי. מהאופן שבו גדלתי. אני זוכר שכשהייתי בן 15 השתתפתי בתיאטרון רחוב של הוועד נגד המלחמה בלבנון. הצגנו בגן הפעמון. זה התחיל בפורים, התחפשתי לאריק שרון, עשיתי בטן מכרית, והלבנתי את השיער, ועשיתי חיקויים. ואיש אחד עצר אותי ברחוב, אמר שקוראים לו רוני פיסקר ושהוא מביים תיאטרון רחוב נגד המלחמה, והזמין אותי להשתתף עם לאה צמל, גדעון ספירו ואחרים מהשמאל.

מה חשבו הוריך?

להורי היו עמדות משלהם, שהיו יותר ממלכתיות, יותר קרובות למרכז.

באוקטובר 1985 יצאה משפחתו של שלח לטיול בסיני. עוז נשאר בבית. "הייתי אז בן 17 ולא אהבתי לנסוע עם ההורים", הוא אומר. ב-5 באוקטובר ירה חייל מצרי בשם סולימן חאטר על מטיילים ישראלים בראס בורקה ורצח 7 מהם. חמן, אילנה וצליל שלח נהרגו. "פעם אמרתי בראיון לאחר הרצח שאין צורך לשלוח את יחידת שמשון שתחסל כמה אזרחים מצריים בתגובה. אחרי הראיון קיבלתי מכתב מהמש"קית חינוך של יחידת שמשון, שכתבה לי כי הבנים בכלל לא עושים דברים כאלה. אבל אפילו היא התפקחה מאז והיום כולנו יודעים מה עושות יחידות חיסול. לאחר הרצח חוויתי את עמדת הכוח ביתר שאת: היה את משרד החוץ שייצג אותי; היה משא ומתן על פיצויים שהאמריקאים היו מעורבים בו; שאלתי את עצמי: נער פלסטיני שהוריו נרצחו, נגיד חוסלו בטעות, איזו רשת ביטחון יש לו? את מי הוא מכיר בפרקליטות, באקדמיה, בעיתונות? נדמה לי גם שזמן קצר אחרי הרצח קראתי על תביעת פיצויים שהגיש איזה פלסטיני שאיבד את שתי ידיו מאש חיילינו ותבע פיצויים, או גמלת הכנסה. פרקליטות המדינה טענה שהוא יכול לעבוד, למשל, בדוכן פלאפל, עם הצבתות שהותקנו לו במקום ידיים. זאת לעומת המקרה שלי בו היתה רשת מוסדית וחוקית ומדינית שדאגה לרווחתי".

"לפעמים אני שואל את עצמי איך אבא שלי היה רואה את המציאות היום. היו לי איתו הרבה שיחות על פוליטיקה. והאמת שאני לא יודע את התשובה. אם מישהו שומע ממנו בעניין הזה שיגיד לי".

היורה חאטר נשפט במצרים למאסר עולם, אך התאבד שנה אח"כ בכלא המצרי. "לפי השמועות נציגי הממשלה המצרית עזרו לו להתאבד. הייתי שמח אם הוא היה בחיים ויכולתי לדבר איתו".

מה היית אומר לו?

הייתי אומר לו: "מה, נגנבת?" אני לא יודע מה הייתי אומר לו. הייתי רוצה לדבר איתו. אני גם לא יודע מה הוא היה אומר לי. אתה שואל אותי למה הוא ירה? מכיוון שלעולם לא אוכל לשאול אותו, נראה שלעולם לא אדע. אני יודע שהוא הפך לגיבור עממי ברחבי העולם הערבי, כתבו לו שירי הלל. כל-כך הרבה גורמים בחשו ברקמת הסיפור הזה שאני לא יודע למה הוא פתח ביריות על אנשים בבגדי ים, והרג שבעה מהם.

האם נוצר קשר כלשהו עם משפחתו?

לא. קראתי שהוא בא מכפר שספג הרבה הפצצות ב-1967, אבל לא בדקתי.

בצבא שירת שלח בגלי צה"ל, בתחילה ככתב חדשות ואח"כ כמבזקן. לאחר שהשתחרר למד היסטוריה לתואר ראשון בהר הצופים. בתקופה זו ערך את עיתון הסטודנטים "פי האתון" במשך סמסטר אחד, וגם קצת כתב בו. "הייתי גם פעיל בתא הסטודנטים של מרצ (אוי לה לאותה בושה)", הוא משחזר.

עושה רושם שהיית ואתה עדיין מאוד מעורב בנעשה בירושלים ובישראל, אם כך מדוע עזבת?

הרגשתי צפוף, ומגעיל, ומשעמם, ומתיש, ומתוח, ומפחיד. הרגשתי גם הרבה דברים אחרים, אבל הדחף לצאת התחזק לאורך השנים. לפני שנסעתי מירושלים היו לי הרבה דיונים פנימיים עם המשפחה שלי (פנימיים, כלומר בראש שלי). ספגתי האשמות כבדות והרצאות על הנאמנות לארץ ובשלב מסוים עניתי שלנסוע זה מעשה מאוד יהודי. זה היה רגע משחרר. כטיעון, זה נתן לי תחושת הקלה. אבל אני חושב שלעזוב את ישראל זה גם מעשה מאוד ישראלי. לא ברור אם רק קרוב למיליון ישראלים עזבו את ישראל, או יותר. זה קורה כבר הרבה זמן וזה התחיל הרבה לפני שקמה המדינה. ברור שיש געגועים, וכיסופים, וניכור לתרבויות אחרות.

באוקטובר 2000 כשכבר התגורר בניו יורק, הקים שלח אתר אינטרנט בשם עוזניק (oznik.com) אותו הוא מפעיל לבדו עד היום. האתר משמש במה לחדשות אלטרנטיביות על הסכסוך הישראלי פלסטיני, ומרבית המידע בו כתוב באנגלית ופונה לציבור האמריקאי. כ-40 אלף כניסות לאתר נרשמות מדי חודש. בשבועות האחרונים אפשר לקרוא בו מאמרים כנגד התוקפנות האמריקאית בעיראק. בפברואר 2002 הוא יצר באנר תמיכה בסרבנים בשם Refusenik Watch (בהשאלה למסורבי העלייה מבריה"מ של שנות ה-70).

הבאנר, באנגלית ובעברית, מעוצב כמונה של מספר הלוחמים שהודיעו כי יסרבו לשרת בשטחים ומתעדכן באופן אוטומטי. מאות אתרי אינטרנט בעולם הוסיפו אותו מאז שפורסם, ואי אפשר שלא להיתקל בו ברשת.

"יהיה נכון להגדיר את עוזניק.קום כאתר עצמאי, ביקורתי, שאכפת לו. יש לא מעט אתרים שעוסקים בכך, אז אני משתדל לפרסם רק חומר בלעדי ולא לחזור על מה שכבר הופיע באתר אחר – כך חונכתי בעבודתי בעיתונות הישראלית".

הגולש האמריקאי עוד עלול להתרשם שיש מאבק אמיתי נגד הכיבוש?

יש בישראל מאבק נגד הכיבוש: השמיניסטים, ותעאיוש, וכביסה שחורה… וכמובן פלסטינים אזרחי ישראל. אבל עיקר המאבק נגד הכיבוש הוא מאבק פלסטיני בתוך ישראל, תחת שלטון ישראל, וגם מחוץ לישראל.

האם אתה חלק מהמאבק הזה?

אני משתדל להשתתף בהפגנות ופעולות מחאה בכל מקום שבו אני נמצא.

למה בעצם אתה צריך את זה כשאתה בניו יורק עם כל מסעדות הסושי הכי טובות בעולם?

אני לא מתלונן. מצבי האישי מצוין. יש רק כמה דברים שאין לי שום השפעה עליהם, כמו הסיכוי להרגיש נינוח במקום שבו נולדתי וגדלתי. הדברים האלה, שנקבעים על ידי מיעוט קטן של אנשים מאוד חזקים ועשירים – מעסיק אותי.

גלובליזציה?

למשל. ופרולטריזציה, ונישול ודיכוי והרס. אני משתדל לתרום להרחבת השיח על הכיבוש אבל לא רק. גם על אומנות ועל ספרות.

הספר יצא בהוצאת סיטי לייט ("אורות הכרך" על שם סרטו של צ’אפלין), ונמכר בחנויות בארה"ב החל מתחילת אפריל. "אני יוצא לטיול של שלושה חודשים, בעיקר באוטו, ומשתדל לעצור בכמה שיותר מקומות כדי לקדם את הספר. לפעמים מדובר בחנות ספרים שמזמינה סופרים לקרוא מספרם החדש ולפעמים מדובר באוניברסיטה. השבוע קיבלתי הזמנה מארגון בשם "A Jewish Voice for Peace" בפורטלנד, אורגון. אני מוזמן למנהטן, קונטיקט, וושינגטון, פילדלפייה וקליפורניה. עד כה הוזמנתי ל-20 מקומות".

בקיץ שעבר השתתף שלח בתערוכה של האומנית הפלסטינית אמילי ג’אסיר, שהציגה במוזיאון PS-1 לאומנות עכשווית בניו יורק. יחד עם האומן הישראלי מאיר גל הציגו שלושתם דוכן על הנכבה הפלסטינית. "גל הציג מפות של פלסטין/ישראל לאורך השנים, מן המאה ה-19 ועד היום, והזמין את הקהל לצייר מפה עתידית כראות עיניו. ג’אסיר בנתה מעץ מפה גדולה של פלסטין וצבעה אותה בוורוד. ילדים ומבוגרים בקהל הוזמנו לבחור להם כפר שהוחרב מתוך ספרו של ואליד חאלידי, קטלוג הכפרים המוחרבים, ואז למדו בעזרתי לכתוב את שם הכפר בתעתיק עברי. אחרי שלמדו לכתוב בעברית הם ניגשו למפה, מצאו את מקום הכפר, וכתבו אותו על גביה. קראנו לזה ‘עברית למתחילים’, מתוך הנחה שהכפרים המחוקים הם יסוד מרכזי בעברית. שהשמות שישראל מחקה מהמפה עדיין מונחים בבסיסה.

"היה איזה רגע שהגיעה ארכיטקטית אחת מהרצליה ומאוד התרגזה. בחורה צעירה, נחמדה, נפגעה באופן אישי. ‘דווקא אלי אתם צריכים לדבר’, היא אמרה, ‘אנשים כמוני שכל שבוע בהפגנות’. לא שאלנו, אבל השתמע מדבריה שאלה הפגנות נגד הכיבוש, ובתור מפגינה שכזו, שרואה את עצמה כחלק ממה שקוראים מחנה השלום, היא לא רוצה לשמוע על הנכבה. חצי שעה ניסיתי לשכנע אותה להסתכל איתי בספר, וללמוד על ההיסטוריה של אזור הרצליה. היא כעסה. אמרה שהיא יודעת שבהרצליה היה כפר בשם סידני עלי, ושהוא לא הוחרב, אמרה שלאחרונה אפילו שיקמו את המסגד. ואני מחפש בספר ולא מוצא סידני עלי. בסוף מצאנו כפר אחר, שהיה מכונה גם סיידונא עלי, ועוד כמה וכמה כפרים שנעלמו שם באזור. אבל כל העיסוק בהיסטוריה הזו הוציא אותה מדעתה. הגירוש וההחרבה הם רגע מכונן של החברה הישראלית, והם מרכזיים בהיסטוריה המשותפת שלנו עם הפלסטינים. נראה לי שטוב ללמוד את ההיסטוריה המשותפת הזו".

Share on Facebook