באחרונה פירסם מייק ברוקס מאמר תחת הכותרת "מה קורה למעמד העובדים". במאמרו, ברוקס מבהיר שלמושג "מעמד הביניים" אין משמעות מחוץ לחלוקה על פי רמות ההכנסה. הגדרת מעמד על פי המרקסיזם, אינה קשורה לרמת ההכנסה אלא לשאלת הבעלות על אמצעי הייצור. וכך הוגדר מעמד העובדים ב"מניפסט הקומוניסט": המעמד של עובדים שכירים מודרניים, שאין להם כל אמצעי ייצור משלהם, נאלצים למכור את כוח עבודתם כדי לחיות.
לכן, הדגש בחלוקה המעמדית אינו קשור לרמת ההכנסה של העובדים, אלא על המקור שלה: מצד אחד, העבודה, מכל סוג שהוא, מצד שני, ההון, הבעלות על אמצעי ייצור. בעבר, מרבית העובדים עסקו בחקלאות. עם התפתחות התיעוש, עובדי החקלאות היגרו לערים והיו לעובדי התעשייה. תהליך זה עדיין בעיצומו במדינות כמו סין והודו, בזמן שבמדינות רבות במרכז ודרום אמריקה, באפריקה ובמדינות ערב, המעבר לתעשייה עדיין לא התרחש.
במדינות המפותחות, ה"פוסט תעשיתיות" מתרחש מעבר נוסף: מתעשייה לשירותים, מהמגזר הציבורי לסקטור הפרטי. באנגליה, מספר המועסקים בתעשייה ירד מכ-8 מיליון עובדים בשנות השבעים של המאה שעברה לכ-5 מיליון אשתקד. מדובר על פועלי התעשייה שהיו לעובדי שירותים וחלקם הפכו למובטלים. לתהליך זה כמה סיבות: פיתוח טכנולוגיות חדשות המאפשר לייצר אותה כמות ואף יותר, בפחות כוח אדם; עליית העושר הכללי מלווה בעליית מגזר השירותים ומדינת הסעד או מדינת הרווחה המטפלת באותם המובטלים שנפלטו מהתעשייה; ולבסוף: האצת הגלובליזציה והוזלת אמצעי התחבורה, הגורמות להעתקת מפעלי עתירי כוח אדם למדינות בהן שכר העבודה זול. עם פתיחת "שווקי העבודה" העצומים של סין, הודו, דרום מזרח אסיה ועוד, ובהם פערי שכר של אלפי אחוזים ביחס למדינות מפותחות, יש כדאיות מוחלטת להעתקת מפעלים למדינות אלה, כולל ברחוקות שבהן. מגמות אלה של דה-תיעוש (De-industrialization) במדינות הקפיטליסטיות המרכזיות מורכבות וקשורות ליתרונות לגודל של מפעלי הענק וייצור בסדרות גדולות וזולות יותר.
באופן פרדוקסאלי הגידול המתמיד של מגזר הציבורי ("מעמד הביניים?") יצר ציבור עובדים חדש שהפך במהרה לאויב חדש של בעלי ההון. נגד מגזר זה מתנהלת בשנים האחרונות מלחמת חומרה. ולא רק באנגליה, במדינות אירופה המערבית או ארה"ב. גם התוכנית הכלכלית של בנימין נתניהו באה "לטפל" במגזר גדול זה של עובדים. תהליך ה"פרולטריזציה" של מגזר השירותים, הוא התהליך החברתי החשוב ביותר של תחילת האלף השלישי.
התחזית: 60 אחוז מעובדי התעשייה באסיה
מהדו"ח השנתי שפרסם ארגון העבודה הבינלאומי ניתן ללמוד שאבטלה העולמית ממשיכה לעלות, ומגיעה לשיא של 180 מיליון מחסורי עבודה. עשרות מיליוני עובדים הצטרפו אל מעגל האבטלה בשנים האחרונות או התרוששו. שינוי במגמה לא נראית באופק. בסוף 2002 מספר העובדים ה"עניים" (המתקיימים מרמת הכנסה של דולר ליום) הגיע ל-550 מיליון נפש. כדי להשיג את היעד שקבעו האומות המאוחדות לשנת 2015, משמע הקטנת שיעור העוני הקיצוני בעולם לחצי, יש לייצר עד אז כמיליארד מקומות עבודה חדשים.
יעד זה נראה עתה רחוק מתמיד. יצויין שבסיס הנתונים לחישוב הנו אומדן חסר, במיוחד במדינות העניות, הסובלות יותר מאבטלה גלויה או סמויה. אפילו בישראל הנאורה, האבטלה נמדדת על פי מספר הפונים ללשכות התעסוקה. בחישובי רמת האבטלה לא נכללו את אלה שיצאו ממעגל העבודה מסיבות שונות או מובטלים ותיקים שאינם רשומים.
ויחד עם זאת אנו עדים ל"הגירת" מפעלים אל ארצות העולם השלישי. על פי התחזיות ב-2010, 60 אחוז מכוח העבודה בתעשייה יימצא באסיה, 25 אחוז בסין. רמות השכר הקיימות במדינות אלה נמוכות ולכן, לא קשה לנבא מה עתיד התעסוקה במדינות הקפיטליסטיות המרכזיות. כך, שסגירת מפעלים, העברת קווי הייצור אל העולם השלישי, הפגיעות במדינת הרווחה ובשכבות הביניים והעמקת הייצור בארצות הפריפריה היו לאסטרטגיה כוללת של בעלי ההון לצורך "הוזלת עלות העבודה", מה שניתן לתרגם במונחים פשוטים במלים: "יותר רווחים, למעט עשירים".
מודעות העובדים מתחילה להתעורר לאחר פיזור הערפל של אשליות שנות ה-70 וה-90 העליזות, שנות "הכלכלה החדשה" ו"עידן התקשורת". המציאות הקשה, האבטלה, חוסר הביטחון, העוני, חוסר התקווה והאיוש שוב דופקים על דלתות מיליונים בכל העולם – גם במערב וגם אצלנו. האם המציאות החדשה תהיה לזרז העמקת המאבק המעמדי ושינויים חברתיים מרחיקי לכת? תשובה לשאלה זו לא תאחר לבוא.
כפי שאתה מרמז הרי המאבק המעמדי מחריף. ראינו זאת היטב בהפגנות האדירות בהן השתתפו מליוני פועלים בעיקר במדינות האימפריאליסטיות כנגד המלחמה האנגגלו אמריקאית כנגד העם העיראקי.
אין לבורגנות כיום שום פתרון למשבר הנובע ממשבר של הצבר ההון, גם הזרימה של ההון לשווקים כאומנות מטופשת העולה מליונים והמוחבאת בכספות לא יפתרו את המשבר. הההכרה משרכת אחר המצב האוביקטיבי אולם הלקחים בוא יבואו והפרוגרמה הסוציאליסטית תנצח.
צר לי לקלקל לך את האופטימיות. (עד כמה שגם אני הייתי רוצה להאמין בכך) ללא פעולה נמרצת של גופי המאל השונים לא יקרה דבר מלבד הידרדרות והמשך העושק והמלחמה. יש צורך דחוף באיחוד של ארגוני איכות סביבה, זכויות מיעוטים, פמיניסטיות ועוד סביב רעיון הסולידריות המעמדית, לצורך הפלת הסדר הקיים.
מדוכאי כל הארצות – התאחדו!
אשר פרוייליך משאיר אותנו במתח, בסיום מאמרו ומבטיח
שתשובה תבוא… מתי ? מדוע לא הביא לנו גם את התשובה
– האם נחכה עד בוש למאמר נוסף, בנוסח מאמרי "קול
העם","על המשמר" ו"דבר" של הימים שחלפו ולא ישובו.
"ואולי היה זה חלום" כדבר המשורר ופרוייליך מחזיר
אותנו אחורה במנהרת הזמן? – הישועה באה בדברי העידוד
של החבר יוסי שוורץ, שיודע כמוכן את כל התשובות לכל
השאלות ומבטיח לנו מהפכה קרובה. נרגעתי.
אלקס מסיס
אולי פעם אחת לשם שינוי במקום להגן על רעיונות ציונים, דהינו לאומניים, תכתוב את האני מאמין שלך החורג מקבלת האוטופיה הריאקציונרית שלעולם לא תתממש של שתי מדינות בורגניות בחסות האימפריאליזם האמריקאי אני מאמין דרך אגב שאינך טורח להציץ מה קורה מעבר לבועה הציונית שכן אילו ההית טורח לעשות כן היית מגלה שמעמד הפועלים בארצות שונות חוזר לבמה ההיסטורית. צר לי על כי התכזבת מרעיונות רדודים שהוצגו לסוציליזם אך זה לא מציק את טמינת הראש בחול.
לאלכס:
אני מודה שרמת הציניות (לא ציונות)בדבריך מעבר
להבנתי.
אמ תחזור על משכתבתי,תמצא שכתוב ש"התשובה לא תאחר
לבוא."אם תחזור פעם נוספת על הכתוב,גם תמצא מה היא
התשובה.
החבר פרוייליך יכתוב את מאמריו בעתיד,בניסוחים ברורים ועדכניים – אז, לא יהיה צורך בהערות לתוכן
וצורה. גם עורך הכיתוב יכול היה לעשות זאת ולא עשה.
הוא הכתיר אותי כ"ציני" ואילו השגריר במינוי-עצמי,
של מעמד הפועלים, החבר יוסי שוורץ, מכתיר אותי כ:ציוני" – תואר שלא זכיתי לו, מאז גורשתי מקיבוץ
סאסא, יחד עם חבריי, בגין היותי "אנטי ציוני"…
מאמריו המתארכים (הוא סבור שאלה הן "תגובות") של
השוורץ, מדברים בעד עצמם: הוא באמת מצוי עדיין בסוף
המאה ה19 עם הרצל וציונים אחרים, בצידה השני של
הבריקדה, עליו הוא ניצב בודד ומבודד – ממתין ל"המונים" שיבואו, יחד עם המשיח.שם הקלון ("ציוני")
ששוורץ מדביק בי ובכל מי שלא מסכים ל"מהפכנותו" –
מזכירים את ההשתלחויות באורי אבנרי ובי, כשהיה חבר
כנסת ואנוכי חבר הוועד הפועל של ההסתדרות: מהפכני
רק"ח (שנות השישים המאוחרות) היו מטיחים בנו "סוכני
הCIA " ואילו הציונים האמיתיים (מפא"י-אחדות העבודה-
מפ"ם) כתבו בעתוניהם שאנו "סוכני הק.ג.ב." – עכשיו,
מוציא שוורץ את השיטה המקארתיסתית מקבר ההיסטוריה
ומגדף או מברך – הכל על פי "טעמם" של קוראיו,אם יש
כאלה.
על החתום: אלכס מסיס, סוכן משולש (CIA ,KGB , ציוני)
אלכס
מעולם לא שמעתי ממך ולא קראתי דבר מה שכתבת החורג מתמיכה בתוכנית "השלום", ( אוסלו, קמפ דויד, "מפת הדרכים") שאינה תמיכה בחלוקת הארץ לשני חלקים ומאוד בלתי שווים, 80 אחוז למדינה הבורגנית הציונית, ו20 אחוז למיני מדינה פלסטינית שתשמש מאגר למחוסרי עבודה ולעובדים יומיים).
כאשר הפליטים שלחברך אבנרי יש אחריות להיווצרות בעיה אנושית זו אחריות לכך. אולי בעינך זו אינה תמיכה במדינה הציונית ובסדר האימפריאליסטי, אך אם תבדוק ברחבי העולם בקרב השמאל תגלה אחרת.
אשמח מאוד לגלות שאני טועה וסתם משמיץ אותך אני מבטיח שאחזור בי מטענתי. איך תעשה זאת? פשוט תעלה פתרון אחר שאינו מעניק ליהודים פריבילגיות על פני העם היליד.
במקום תשובה שמעתי ממך אותתו טיעון רדוד שאתה שותף לרעיון עם מספר גדול יותר של אנשים. אכן קנה מידה למחשבה עמוקה.
יוסי שורץ
אין לי כל כוונה להסב את התוכניות המדיניות והחברתיות שאני תומך בהן – רק כדי להשביע את רצונו
של שוורץ,אין לי גם הזמן הדרוש להתייחס לאלפי ורבבות
המילים ששוורץ מזכה בהן את קוראי האתר, ביממה (!).
מעשיי ומאמריי מדברים בעד עצמם.
יש בעייה מסויימת עם ההגות המרקססטית בעיקר בתעשייה השלישונית והרבעונית: היי-טק, פרסום וגם במגזרים יותר מסורתיים כמו עו"ד, פירמות רו"ח והבעייה היא הטשטשות הדיכוטומיה בין
הון לעבודה.
איש הייטק התורם את מרצו לעבודה ואכן שכיר במובן המרקססטי הקלאסי עשוי לקבל במהרה אופציות ניתנות להמרה מיידית למט"ח היינו עבר משכיר לבעל-הון.
מעניין שהניידות הבין-מעמדית הזאת הנה אפשרית ומעניין מה היה אומר מרקס על כך שכן לא מדובר על אנשים אשר ירשו את הונם, אלא על אנשים שבמו שכלם, מרצם בצעו מעבר בין-מעמדי.