"השתגעת? להיפגש עם ערפאת? עכשיו? הוא הרי לא רלוונטי! הוא הרי גמור!" אלה היו התגובות של חלק מהצופים כשנראיתי בטלוויזיה הישראלית מבקר אצל הראיס במוקטעה. האם ערפאת גמור? הוא לא שמע על כך. מצאנו אותו במצב-רוח טוב. בביקוריי בשנים האחרונות היה נראה לפעמים עייף, אפילו מרוחק, מכונס בעצמו. הפעם היה בשיא הכושר. השיחה היתה ערה, תגובותיו מהירות, הוא התבדח בעדינות על חשבון עוזריו, וגם הערות עוקצניות לא חסרו. כאשר דיברנו, לדוגמה, על תביעת שרון שאבו-מאזן יבצע מעצרים המוניים, פרץ בצחוק: "הרי צה"ל הרס את כל בתי-הסוהר שלנו! נשאר רק אחד – ביריחו. ואם אנחנו רוצים להעביר לשם פושע פלילי, אנחנו צריכים לבקש מכונית מהקוורטט, כדי שתוכל לעבור את המחסומים!"
אפשר להבין את מצב-רוחו המשוחרר. בשנה האחרונה היו חייו תלויים על חוט-השערה. בכל רגע יכול היה שרון לשגר את אנשיו כדי להרגו. אחד הקצינים הישראליים התפאר השבוע ש"רק קיר דק הפריד ביני לבינו." עכשיו הורחקה סכנה זו – אף שערפאת כלוא בבניין בודד, המוקף בהרי הריסות. ב-45 השנים האחרונות היו חייו בסכנה, פעמים רבות. נעשו עשרות נסיונות להתנקש בחייו. פעם נחת מטוסו נחיתת-אונס קשה וכמה ממקורביו נהרגו. הוא עבר את הכול בשלום. ועכשיו גם את זה. הרגשת ההקלה מובנת.
ישנה בוודאי גם הקלה פיסית. מאז שחזר לארץ היתה מוטלת עליו מעמסת-עבודה שלא-תיאמן. מכיוון שהתעקש לטפל בעצמו בכל עניין, כגדול כקטן, עבד שעות רבות תחת לחץ בלתי-אנושי, עד לשעות הקטנות של הלילה. עכשיו הועבר חלק גדול מהעבודה השגרתית לאחרים והתוצאה ניכרת.
מתברר שמעמדו חזק עכשיו יותר מכפי שהיה אי-פעם בעבר. דווקא מינויו של ראש-ממשלה גרם לכך. מינוי אבו-מאזן, שנועד בעיני שרון ובוש "להחליש" את ערפאת או "לדחוק אותו הצידה", יצר דווקא מצב הפוך והסיבה לכך פשוטה: זה שנים רבות מתנהלת בישראל ובמערב מערכה מרוכזת ומתמשכת לדמוניזציה של ערפאת. בעשר השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו, נאמרו ונכתבו עליו בתקשורת הישראלית מיליוני מלים ואינני זוכר אפילו מילה חיובית אחת. הוא תואר באופן שיטתי כטרוריסט, דיקטטור, מושחת, שקרן, רמאי, הפכפך ועוד כהנה וכהנה. במיוחד תואר כמי שאמר "לא" להצעות "הנדיבות" מאין-כמוהן של אהוד ברק והנשיא קלינטון ו"הוכיח", שמטרתו היא להשמיד את ישראל.
מי שגדל על תעמולה והסתה כאלה, אינו מסוגל להבין מדוע ערפאת נערץ על הפלסטינים. התשובה היא: בדיוק בגלל אותם הדברים עצמם. בעיני הפלסטינים – כמעט כל הפלסטינים – ערפאת מצטייר כמנהיג אמיץ, המחזיק מעמד בתנאים הקשים ביותר, שיש לו העוז להגיד "לא" לגדולי העולם, כשהם דורשים ממנו לוותר על זכויות-היסוד של עמו. הוא התעמת עם כל המנהיגים הערביים ולא נכנע להם. הוא עמד בקמפ-דייוויד מול הלחץ האדיר של קלינטון וברק ולא התכופף, הוא עמד בתנאים הנוראים של המצור על המוקטעה ולא נשבר.
הפלסטינים, כמו כל הערבים, כמו כל בני-אדם, מעריצים אומץ-לב. ערפאת הוכיח להם את אומץ-ליבו בתנאים ששום מנהיג אחר בעולם כולו לא עמד בהם. הוא מסמל בעיניהם את העמידה האיתנה של העם הפלסטיני. זהו מקור סמכותו – גם בעיני מבקריו הרבים מימין ומשמאל. הסמכות הזאת חיונית למילוי תפקידו של אבו-מאזן. בניגוד לערפאת, אבו-מאזן מקובל במערב. בעוד שערפאת מקרין נחישות ועקשנות, אבו-מאזן מקרין על פניו מתינות ופשרנות. אלה הפנים שהמערב רוצה לראות. השניים מזכירים במידה רבה את הזוג דוד בן-גוריון ומשה שרת בעת הקמת המדינה. בן-גוריון היה אליל הציבור בישראל ואילו שרת היה מקובל בזירה הבינלאומית. אבו-מאזן מקובל בציבור הפלסטיני. אילו אדם אחר היה מקבל את התפקיד הזה בנסיבות כאלה, הוא היה עלול להיחשד כמשת"ף. אבל אבו-מאזן ידוע כפטריוט פלסטיני, הוא נמנה עם דור המייסדים של פת"ח, יש אליו כבוד. גם בהפגנות סוערות לא שמעתי קריאות-גנאי נגדו. אבל הוא אינו מנהיג כריזמטי, אין לו בסיס פוליטי רחב. לכן זקוק אבו-מאזן לערפאת. בלי גיבוי איתן של ערפאת, לא יוכל לעשות שום ויתורים כלפי חוץ, וגם לא להפעיל שום כוח מבפנים. ערפאת חיוני עכשיו יותר מאי-פעם כדי להתקדם לקראת שלום.
האם רוצה ערפאת באמת בשלום? רוב הישראלים אינם יכולים לתאר זאת לעצמם. ואיך יוכלו? וכי שמעו אי-פעם את הסיפור האמיתי? – הסיפור, שאני יכול להעיד עליו מניסיוני האישי: בתום מלחמת-יום-הכיפורים הגיע ערפאת למסקנה, שאם צבאות מצריים וסוריה נחלו מפלה, למרות ניצחונם המפתיע בראשית המלחמה, הרי שאין פתרון צבאי לסכסוך. כדרכו, החליט לבדו והחליט מהר. הוא הטיל על איש-אמונו, סעיד חמאמי, לפרסם מאמר בעיתון לונדוני הקורא להשגת הסדר-שלום עם ישראל בדרכים מדיניות. על סמך מאמר זה נפגשתי עם חמאמי בחשאי ומאז אני עוקב מקרוב אחרי מהלכיו של ערפאת.
בשביל התנועה הלאומית הפלסטינית, השינוי המוצע היה כביר. תהליך מדיני במקום ההסתמכות הבלעדית על "המאבק המזוין". הסדר-שלום עם ישראל, שגזלה 78% מאדמת פלסטין וגירשה את מחצית העם הפלסטיני מביתו. זה חייב מהפכה נפשית ופוליטית. מאז 1974 חולל ערפאת את המהפכה הזאת בעקביות אך בזהירות, צעד אחרי צעד. עקבתי מקרוב אחרי צעדים אלה: תחילה, באמצעות חמאמי ועיסאם סרטאווי, אחר-כך במגע ישיר עם ערפאת. ב-1988 קיבל ערפאת, סוף-סוף, את אישור המועצה הלאומית הפלסטינית לקו זה, אחרי שורה של החלטות דו-משמעיות. אבו-מאזן היה שותף למאמץ.
בכל התקופה הזאת, יצחק רבין ושמעון פרס התנגדו לחלוטין לשתי מדינות (גם על כך אני יכול להעיד אישית, מכיוון שהעברתי כמה פעמים מסרים מערפאת לרבין). זוהי עובדה שתפתיע רבים: רבין ופרס לא היו האבות הרוחניים של אוסלו, אלא ערפאת ואבן-מאזן. מתן פרס-נובל לפרס ולא לאבו-מאזן היה, על כן, אי-צדק היסטורי.
שרון, כמובן, אינו רוצה בהסדר-שלום שיביא להקמת מדינה פלסטינית בכל השטחים הכבושים, ולא כל שכן לפינוי ההתנחלויות. אבל הוא פיקח מכדי להכשיל בגלוי את אבו-מאזן, המקובל במערב. לכן הוא מרכז את כל מאמציו בשבירת ערפאת – ביודעו שבלי ערפאת אין קיום גם לאבו-מאזן – והמסקנה: ערפאת חיוני לתהליך השלום. לכן ביקרתי אצלו.
הנשיא המוכתר הוא שחקן כה מרשים
במחזה חייהם של מליוני אנשים
שנכתב בארה"ב ובכנסת בוים
אבל הוא משחק בו באופן מושלם
בסצנת מצור שקספירית עד כאב
ממלכתו תמורת סוס הוא מסר לאויב
לאחר חדשים שבסבלו התקדש
גיבורי עמו נמכרו לכובש
על סוסו הנשיא אז עלה ורכב
אליי אופק פוליטי על גופות אנשיו
את לבב קהלו הרטיט בנאום
ומקור רעד מי שנותר בלי מאום
ואותם שדבקו בדרכם הישרה
את דילג עקלתון מפשרה לפשרה
מחמת הסכמים של כפיה ואינוס
פושעים ייקראו במשיכת קולמוס
כך בכלא סגור, בלי להוציא משפט
בשמירת סוהרים רחבי מנדט
יושבים רימאוי קוראן וסעדאת
ונושאים בגופם את בגידת ערפאת
אורי, שכחת להוסיף את אור הנגוהות המוקרן מפניו והילת הקדוש מעל ראשו(כמו בציורי הרנסנס)מעבר לזה יש עוד מגוון רחב של סופרלטיבים ששכחת להוסיף, מבית מדרשם של סטאלין, סאדם והחברים לתאורו של עראפת . חבל לא!
אם אורי אבנרי צודק שערפאת הוא המנהל את העניינים (ואני חושש שהוא צודק), אזי בעתיד הקרוב, אין סיכוי לשלום. מסקנתי זו מבוססת על כך שלו באמת רצה ערפאת בשלום, הוא היה יוזם התנגדות אזרחית/פסיבית שהייתה זוכה לתמיכה גורפת בעולם וגם בארץ במקום גלי טרור. ערפאת רוצה להשמידנו או במקרה ה"טוב", מדינה דו לאומית עם רוב פליסטינאי שיפנה על ידי חקיקה בפרלמנט, את כל ה"התנחלויות" מאז 1948 ואולי גם לפני זה. הוא מקווה שבסופו של יום נותש ונתייאש. הוא מוכן לסבול עד "אין סוף" כל עוד הדבר מחליש גם אותנו ואני משוכנע שהוא עליז ושמח משום שהטרור באמת גרם לנו למשבר חברתי וכלכלי רציני. עם עוד כמה "סיבובים" דומים , הוא מאמין שישיג את מטרתו. חלק גדול מהעם הפליסטינאי ובעיקר הפליטים תומכים בדרכו ומוכנים לשלם "כל מחיר" ובלבד שנחלש ונשבר(נושמד). זו צריכה להיות הנחת העבודה למי שעיניו בראשו. אורי אבנרי ממשיך לדבוק בעמדותיו שעקרונית הן היו נכונות אולם כנראה בגלל דוגמטיות מחשבתית אינו רואה את המציאות המרה.
מה שאורי אבנרי מתאר כאן זאת בדיוק הבעיה שאבו מזן אמור לפתור.
ערפת לא יכול לנהל מדינה.
יש לא בעיה בביזור סמכויות.
יש לא בעיה להבין מזה מנהל תקין ומהיא מערכת משפט, ביטחון , כלכלה תקינים.
לכן רווח לו שאבו מזן לקח מימנו את התפקידים.
הכישלון של תהליך אוסלו עד היום הוא יותר טכני מאשר רעיוני והטכנאי הכושל הוא ערפת.
לפלשתנאים לא קיים מנגנון שילטון מסודר שיודע להחליף מנהיג .למשל האנגלים החליפו את צרציל אחרי מלחמת העולם השניה למרות היותו אחד מהמנהיגים הגדולים שלהם . כי הוא התאים למלחמה ולא לשלום.
רלוונטי כן או לא ,זה עניין להתפלספות העיקר שיהיה סוף סוף מנהיג פרקטי שידע להביא את העם הפלשתינאי למדינה ולשלום. ויבוא גם שלום על ישראל
העיקר שיהיה מנהיג ועם ישראלי שיהיה מוכן לשלום. ותבוא הברכה על ישראל פלסטין והעולם. ותור חדש זהב ייכון במקומנו.
שלמה, כתבת "לא" ןהתכוונת ל"לו".
מוצע לכל הכותבים מימין,לחזור אל שולחן הלימודים
ולהשתלם בעברית כהלכתה. שתהייה עברית-ימנית אבל,
עברית !
אני אוהבת אותך ערפאת המצביא והמדינאי הדגול!!!
אני שונאת אותך שרון מחרחר המילחמה ושונא האדם!!!
אבנרי היקר…למה אתה פטריוט ערבי???
למה?למה אתה שונא ציונים???
אבל למה????
ישנן תופעות בחיים על כדור הארץ שמאד קשה להסבירן.
חלקן הגדול הוא מתחום מדעי הטבע אך גם בתחום ההתנהגות האנושית.
למרות זאת שקדו חכמים בכל הדורות למצוא הסברים ולפתח תיאוריות שיסבירו את התופעות הללו. בכל פעם השתנתה הפרדיגמה אך הנסיונות להסביר את העולם לא פסקו.
ישנה תופעה ייחודית אחת שאין לה הסבר ואין לה תיאוריה טובה ואפילו לא כזאת הלקוחה מתחומי הפתולוגיה הפסיכיאטרית הקלינית.
זאת היא תופעת השמאלנות ובמיוחד זו המרחיקת לכת בקיצוניותה.
אתר זה אוגר בחובו את כל הממצאים הדרושים כדי לגרום להשתוממות והפליאה העצומים שעולים בי בכל פעם שאני קורא משפט כמו זה של אותה אישה בשם רונית שאומרת שהיא אוהבת את ערפאת ושונאת את שרון.
מעניין אולי מישהו כאן יכול לנסות לצאת מעצמו לשעה קלה ולהסביר את מבנה הנפש והלך הרוח של התופעה הנ"ל.
זה יהיה תרגיל אינטלקטואלי מעניין עבור אנשים שמייחסים לעצמם יכולות אישיות גבוהות.
אני לא אוהבת לא את זה ולא את זה.
יתרה מכך, איני יודעת מי מביניהם באמת דואג לאינטרסים שלי.
יפתיע אותך?
אז נסה אתה לצאת מעורך לרגע והבט במציאות הישראלית-פלסטינית – ונסה לבחון מקרוב מי האשם בכל הקורה כאן. אבל בחן ולאט. כי התשובה העולה לך מן המותן כנראה שגויה.
טוב הבה ננסה,
לשאלה מי אשם ישנם מספר אספקטים האחד הוא המענה הישיר על השאלה: מי אשם בסכסוך? אספקט שני הוא האם ישנו מדד אובייקטיבי לאשמה כאשר סוקרים את תולדות הסכסוך הישראלי פלשטיני? אבל לטעמי האספקט השלישי הוא החשוב יותר – האם יש תועלת במציאת האשמ ?
השאלה מי אשם היא מאד נוחה למי שמוחו רגיל לחשוב בדואליות וקשה לו להתמודד עם מציאות מורכבת בה אין תשובות בצבעי שחור לבן (או אדום…).
אפשר להתחיל עוד לפני הצהרת בלפור והסכם סייקס פיקו אבל באמת לא ניתן למצוא צד אחד שהאשמה מוטלת עליו בלבד. כל צד שטוען שהצד האחר אשם מקפיא ומנציח את הסכסוך.
עכשיו נשאלת השאלה מהי המטרה. אם המטרה למצוא את האשמים אז נדמה לי שהדבר הזה נכשל כי עד לרגע זה לא נמצא שופם שיקבע את אשמתו של צד זה או אחר אפילו לא ההסטוריה. גופים או אנשים המחפשים "צדק" הסטורי לאורך זמן עלולים להפוך לפנאטים ולו רק משום העובדה שישנה ברירה טבעית בה אנשים עייפים מלחפש צדק ורוצים פתרון פרגמטי. הברירה הטבעית הזאת מותירה את האידאולוגיה ורדיפת הצדק בידי אנשים שפסיכולוגית הם קיצוניים יותר. הדבר נכון גם לגבי אנשי דת מכל הדתות.
אז מה שנשאר הוא הפרגמטיזם הפוליטי משום שהוא היחידי שיכול לבחון את הסכסוך בראיית המצב העכשווי ולנסות ולפתור את הבעיות על פי מדדים ריאליים ולא על פי מדדים אידאולוגים או לאומיים. אין זאת אומרת שאין מקום לראייה הסטורית ולזיקות לאומיות בתוך התהליך הפרגמטי אך הן אינן יכולות להיות להוביל את התהליך.
באתר זה רבים מהכותבים אינם נמנים על המגזר הפרגמטי בחברה הישראלית ולכן כתבתי את דברי על הפליאה הגדולה שגורמים לי דבריהם.
במיוחד לא מובן לי הלהט הרגשי הכמעט אקסטטי דתי הסוגד כל כך לצד אחד. אני מפרש התנהגות כזאת כחוסר יכולת בסיסית להתמודד עם מצבי ביניים בלתי ברורים וכצורך בלתי נשלט לתמונה רגשית ושכלית ברורה.
השימוש בסיסמאות (הנפוץ מאד באתר זה) הוא מאפיין ברור מאד של התנהגות קיצונית כי הסיסמא מחליפה את הצורך לחשוב. רבים מה "איזמים" באים על חשבון היכולת לבחון את המציאות כפי שהיא ולבחון את דרכי הפעולה האפשריות כדי לפתור את הבעיות.
אז אם אנו מסכימים שהפתרון לסכסוך חייב להיות במישור הפרגמטי ולא המישור האידאולוגי אז ניתן להציב גשר ויעדים וויתורים.
אני מקווה שהצלחתי ולו במעט במשימה שהצעת לי לצאת רעג מעצמי ולבחון את המצב כפי שהוא.
האם ישראל נראית פרגמטית או עראפת פרגמטי יותר? לטעמי ישראל אינה פרגמטית כלל. או שמא דווקא כן בניסיונה לסלק או לדכא את המיעוט הערבי החי כאן.
פרמטיזם ערבי זה להבין שישראל קיימת ולא לדרוש את זכות השיבה. נראה שבזה הם יעמדו.
האם ישראל תגיב נכון? (לא סיפורי המעשיות של אהוד ברק).
אני מצטט חלק מתגובתך האחרונה:
"פרמטיזם ערבי זה להבין שישראל קיימת ולא לדרוש את זכות השיבה. נראה שבזה הם יעמדו."
נו טוב אם הם יכריזו על וויתור על זכות השיבה ויחדלו מהפיגועים יהיה כאן שלום. העניין הוא לא אהוד ברק ולא שרון כי גם ביילין לא הצליח.
העניין הוא שלחזרה לגבולות 67 וחלוקת ירושלים יש רוב די גדול בקרב האוכלוסיה היהודית ויחד עם הקולות הערביים ניתן בהחלט להגיע להסדר.
אישית על סמך ראייה הסטורית מפוכחת קשה לי להאמין שיש כיום או יהיה בעתיד הקרוב מנהיג פלסטיני שיצהיר בשם עמו על וויתור על זכות השיבה ואפילו רק על וויתור על המימוש הפיזי שלה.
אשמח מאד להתבדות בעניין הזה אבל כאשר רוצים להיות פרגמטיים צריך גם להעריך נכונה את המציאות.
לכן דרכם של האמריקאים עכשיו היא די הגיונית. מישהו בצד הפלסטיני חייב לקחת את השלטון לידיים. זה יעשה בשלבים, באזורים מוגדרים עד לשליטה מלאה. בכל מקום כזה צ.ה.ל יוכל לסגת ולתת לכוחות הפלסטינים סיכוי אמיתי לשלוט.
שוב כאן ישנה בעייה רצינית.בשטח אין חלוקה כל כך ברורה בין ארגוני הטרור.
במשפחה אחת (דוגמא אמיתית) ישנם 4 אחים, אחד, הבכור, בגדוד אל-קסאם, שניים משרתים כשוטרים ברמאללה ואחד בחזית העממית. יש להם בן דוד בתנזים ובן דוד שעובד בחמאס בעזה בעבודה מנהלתית.
קשה מאד (אם כי אולי לא בלתי אפשרי) לתאר כיצד ניתן לפרק את האנשים האלה מנשקם כאשר הם מחזיקים יחד את הנשק והאמל"ח בבית ומשלימים תחמושת כאשר יש למי מהם חסר.
גם פינוי מיידי ומוחלט של כל ההתנחלויות כולל קרית ארבע לא יביא לריסון של התנועות האיסלאמיות האלה.
הדרך היחידה האפשרית היא על ידי סיוע אמריקאי ישיר וישראלי עקיף.
הקפאת ההתנחלויות ופינוי מאחזים היא חובה !!! אבל לא תחת אש כי גם הציבור הישראלי חייב לראות שיש שכר לעמידתו על עקרונות.
בכל פעם שאני קורא משהו שכותב אבנרי על ערפאת
אני לא יכול שלא להשתומם על מידת ההערצה המהולה בתיאורים כמעט אירוטיים שבהם הוא משתמש בכדי לפאר את הדיקטטור הקטן הזה (עובדה שגם רוב תומכי גישת שתי מדינות לשני עמים יסמכו עליה את ידם)
עדיין זכורה לי כתבת פרופיל שעשה פעם לפני שנים על ערפאת ובה תיאר את זקנו של ערפאת כמשהו מעורר השראה שבעצם נראה הרבה יותר טוב במציאות מאשר בטלוויזיה. אני מניח שבתיאור ההוא ניסה אבנרי להתמודד עם התיאור הקולע אם כי הפרימיטיבי משהו של בגין על ערפאת – "האיש עם השערות על הפנים".
אבנרי – מה לדיקטטור שגנב מאות מיליונים מפלסטינים מזי רעב במחנות הפליטים לתנועה הלאומית הפלסטינית?
אולי תשתחרר ממנו כבר?
אולי יש בין הקוראים פסיכיאטר(ית) שיסביר מקצועית
את האסוסאציות המיניות של הימין – ראו "תגובתו"
של המגיב הקטן, אורן, לעיל.
"הגדה השמאלית" משמשת כפיתחון פה ליחידים ו"בריתות"
שעד ליציאתה לאוויר העולם הווירטואלי- לא ידע איש
על קיומם, פרט למראות שבבתיהם.הם מפריחים את ה:היסטוריה" המפוברקת בתקווה שאין כבר מי שזוכר את העובדות האמיתיות. שנאתם למק"י עולה על
גדותיה. פ.ק.פ. היתה מפלגה מהפכנית שהלכה עם העם
ובראשו ולכן תמכה בתוכנית החלוקה. לימים,ב1965 –
התפלגו הקומוניסטים הישראלים למק"י ורק"ח גשמק"י,
בראשותו של משה סנה פסעה בחזרה לציונות ואילו רק"ח סברה שהשטח הכבוש ממערב לירדן יוחזר לממלכה הירדנית
ורצועת עזה למצרים, כשהפלסטינים ינהלו את מאבקם להגדרה עצמית בשתי הישויות הכובשות. רק ב1970 ,
פנתה רק"ח לתוכנית שתי המדינות:פלסטין בשטחים הכבושים וישראל בגבולות 1967 -לכן, אמת היא ש"העולם
הזה כוח חדש" ואחריה: שי’ח ומפלגת השמאל בהנהגת
יעקב ריפתין וגם "התנועה לשלום ובטחון" היו חלוצות
"שתי מדינות לשני עמים" אלא שהעו"ז-כוח חדש קבעה
זאת במצעה גבר ב1965 והאחרות ב1970-1969
תגובה למין וימין יקר
למיטב הבנתי, התייחסות עניינית לטענתי שאבנרי פשוט מעריץ דיקטטורים כוחניים המתמחים בגניבת כספי בני עמם תחת האיצטלה של הומניזם, לא אקבל. תחת זאת כתבת תגובה בלתי עניינית שמלבד כמה "העלבות" ברמת כיתה א’ אין בה שום דבר מהותי
איש שמאל אמיתי אינו יכול להעריץ אדם כמו ערפאת שבני עמו מעניינים אותו כקליפת השום
ודרך אגב, תיאורו של אבנרי בעבר את זקנו של ערפאת במין השתפכות מוזרה אמיתי לחלוטין ואתה יכול לשאול אותו על כך
התיאוריה שלי היא שהערצתו הפומבית של אבנרי לערפאת נועדה אך ורק ליצור "פרובוקציה" בגרוש, שהרי אחרת איך נזכור מי זה בכלל אבנרי? הרי הדבר האחרון בעל המשמעות שעשה בפובליציסטיקה היה אי שם בתחילת שנות השישים.
הוא לא באמת מאמין למה שהוא כותב.
כדוגמא לאיש ישר שפיו וליבו שוים אפשר לקחת את יוסי ביילין – גם הוא פגש בערפאת פעמים רבות אבל לפחות ראו על הפנים שלו שהוא עושה זאת בלי חדוה יתרה,ומסיבות מובנות.
מעריצו של יוסי ביילין (המגיב "אורן") קובע שאבנרי
לא כתב/עשה שום דבר חשוב מאז שנות השישים ושהוא
מעריץ-שוטה של עראפאת ובעיקר של זקנו-לעומת ביילין
שאינו מתייחס לזקן של עראפאת…- מכל דברי האיוולת
המתפרסמים כ"תגובות" למאמרים ב"הגדה השמאלית",יש
להציב תגובה שכזו (ודומים לה) אל עמוד הקלון. מגיבים
כאלה אינם מתווכחים עם תוכן המאמר אלא,תוקפים את
הכותב אישית או רכילותית.מעשיו ומאמריו החשובים של
אורי אבנרי, אינם יכולים להתמצות בתגובה (אםילו לא
באורכה הממוצע של תגובת-שוורץ..):אורי אבנרי וחבריו,
היו הראשונים שהביאו את בשורת "שתי מדינות לשני עמים" לישראל, לפלסטינים ולעולם כולו."העולם הזה
כוח חדש" כלל הגדרה מדינית זו במצעו, בוועידה הראשונה, דצמבר 1965 (!), שנתיים כמעט לפני מלחמת
יוני 1967 .חברי "מצפן" עזבו אז את אולם הוועידה ופרשו מהתנועה,שהצליחה להכניס את אבנרי לכנסת,עוד לפני וועידתה הראשונה – הם רצו ב"מדינת כל אזרחיה" מהים עד הירדן.מאז 1965 ועד היום, אבנרי ניצב בראש ומנהיג את המאבק המדיני והאזרחי להחזרת פלסטין (שהייתה כבושה ב1965 בידי מצרים וירדן ומ1967 בידי ישראל) לפלסטינים וישראל,לאזרחיה.
כי בתולדות המאבק הוא נחשב לכישלון. כמו כל השמאל הישן והטוב.
בעקיפין ניתו לומר כי בגלל השמאל החלש הזה – לא חזרה פלסטין לבעליה.
ותירוצים לא יועילו.
התנועה הראשונה שהעלתה כאן את העמדה של שתי מדינות לשני עמים הייתה הפ.ק.פ (שהפכה למק"י) אשר התפלגה על רקע זה כאשר מרבית היהודים נשארים בה ומרבית הערבים הצטרפו אל הליגה לשחרור לאומי (שתמכה במדינה סוציאליסטית אחת בכל הארץ). זהו הרקע להיותה של מק"י המפלגה הקומוניסטית היחידה בעולם החתומה על הצהרת העצמאות של מדינת אפרטהייד קולוניאליסטית, מפלגה שחבריה היהודים השתתפו בטיהור האתני של 48. מאחר ומק"י הצליחה לשכנע את ברית המועצות לתמוך בעמדה הזו, הייתה לכך משמעות של פגיעה קשה בקרדיט של השמאל הסוציאליסטי במזרח התיכון כולו.
מצפן, אשר צמחה מהתנגדות לחלק מהטעויות האסטרטגיות והאידאולוגיות של מק"י, נקטה אמנם עמדות ברורות יותר נגד הציונות אבל נתקעה גם היא בדרישה ל"זכות הגדרה עצמית לעם הישראלי" שמנעה ממנה לתמוך במדינה חילונית ודמוקרטית בכל הארץ כולל זכות השיבה. הגופים היחידים בתוך הקו הירוק שתמכו במדינה חילונית ודמוקרטית הם ברית הפועלים (ההיסטורית, לא בפ"ס) שכונתה גם אוונגרד על שם העיתון שלה ואבנאא אלבלד שעדיין תומכת בעמדה זו.
הקיצוניות של אנשי "שמאל" כדן תמיר עולה על גדותיה-
עכשיו הוא מאשים את פ.ק.פ. ומק"י בנכבה… – אני מקווה שאחד מחברי המפלגה הוותיקים ישיב לו או יכתוב
מאמר בנושא זה.אני, שבוודאי לא הייתי 47/48 בפ.ק.פ./מק"י(ולא הייתי חבר מק"י או רק"ח – אף פעם)
מתקשה להבין מדוע דן תמיר ודומיו לוקים בקנאות כזו,
המעוורת את עיניהם ומוחם.
אלכס היקר,
אני חושב שקצת התבלבלת הפעם: לא אני כתבתי על הפ.ק.פ ועל מק"י ובטח שלא על ה"נכבה" (אישית אני מעדיף את הביטוי העברי "יום אידם", אבל שיהיה).
ומוח, דרך אגב, לא מתעור. העיניים מתעורות. המוח מטמטם.
שבת שלום.
תכנית החלוקה הינה הפרוגרמה הראשונה של שתי מדינות לשני עמים בפלסטין. מק"י, כפי שנכתב, אכן תמכה בה (עוד כשהיתה פ.ק.פ).
תכנית החלוקה נתנה את ההכשר לנכבה בכך שהתקבלה בניגוד לעמדת רוב תושבי הארץ והעניקה למיעוט מדינה על רוב הארץ, מדינה שבשטחים המוגדרים בה היו למעלה מארבעים אחוז ערבים. מאחר והעמדה הציונית היא של רוב יהודי כהכרח "קיומי", הרי שברור שתכנית כזו מובילה לטיהור אתני. המפלגה הקומוניסטית, שקיבלה את התכנית כאסטרגיה (בניגוד למפלגות הציוניות ממש שקיבלוה רק כטקטיקה) וחתמה מאוחר יותר על מגילת העצמאות, נתנה בכך את הסכמתה לנכבה הלכה למעשה.
לטעון שעמדת מק"י היא "הליכה עם העם" פירושו לטעון שמיעוט של קולוניזטורים היה אז העם ואילו רוב תושבי הארץ (וגם רוב הקומוניסטים הערבים, אשר הקימו את הליגה לשחרור לאומי) היו מיעוט קיצוני זניח… אבל למה בעצם ניתן לצפות מ"מהפכן" שמעדיף את עמדת האו"ם על-פני עמדת תושבי הארץ ?
אורי אבנרי כותב, כדרכו, מאמר מעניין, איש בשם סיימון ג’יסטר משיב בפראפראזה יפה מאד על שיר קלאסי והתנצחות היסטורית המעידה על דרך ארוכה ורצופת חתחתים ולא מעט ויכוחים מרים מתפתחת בין אלכס מסיס ליורם בר חיים. אכן, יש כאן תרבות דיון של ממש, שאפילו אותם סבוטורים תורנים מטעם לא מצליחים לקלקל את טעמה. לעצם העניין, אורי אבנרי אכן נותן הסבר שיכול לשכנע לגבי מצב רוחו ומעמדו של ערפאת. עם זאת, הוא אינו מנסה לקשור מצב רוח זה לפרספקטיבה עתידית כלשהי של התקדמות לפתרון של שלום, או לפחות של הפחתה כלשהי בסבלם של מיליוני האנשים האחוזים במאבק זה. כמו כן אין במאמר התיחסות לטענה שעראפאת גרם נזק לעמו ולעניין השלום בכלל בכך ש"תפס טראמפ" על ההתקוממות העממית הבלתי מזוינת שהתחילה ב-9.12.87 ושזו היתה אחת הסיבות, יחד עם הידרדרות אמות המוסר של ישראל, להפיכת המאבק למרחץ דמים שחוקי הג’ונגל נראים לעומתו כתכלית הנאורות. לגבי דבר אחד נראה שין מחלוקת בין המגיבים: הכיבוש אכן מוביל מדחי אל דחי בכל התחומים.
אני הוא שכתבתי על שותפותה של מק"י לנכבה.
כדי לא להמשיך את מלחמת התגובות הזו אני מרים את הכפפה שהיפלת לפתחם של ותיקי מק"י ומציע שאני אכתוב מאמר המראה באילו אופנים שותפה מק"י לנכבה, תוך הסתמכות על אירועים היסטוריים מוסכמים, ואילו אתה תדאג שהאתר יפרסם את המאמר, מסכים ?
אורי אבנרי מציל את שארית הכבוד האנושי היהודי, שנרמס בשרשראות הטנקים של גזלני האדמות, מרצחי ילדינו וילדיהם, אבנרי שומר על שרידי הגחלת של המצפון הישראלי.
הלכת לבקר את עראפת בחליו, אורי, הלכת בשם: שרידי המצפון, שרידי האנושיות, רסיסי היושרה.
תודה לך.
חברות וחברים, הייתם רוצים שכל השיח שלנו עם הפלסתינים יהיה באמצעות טנקים? מסוקים? טילים? אתם באמת תמתינו עד שהם ירצחו את היושב ראש עראפת? אתם רוצים שלטון בובות של האליטות בפלסתין? כמו כאן בכנסת ובממשלה? ראו איזה פחד ואימה התעוררו בלב השלטון המעמדי כאשר טלי פחימה הגיבורה, חרפה את נפשה, נשאה את לפיד האחווה והשלום.
עראפת מצידו, אורי אבנרי מצד שרידי המצפון הישראלי, ביחד הם נושפים בגחלת הדועכת של צלם האלהים. מה קורה לנו אנשים???
כלום שכחתם אחים מה עשה לנו העמלק בגטו ורשה?איך אתם מרשים לשרון מופז אולמרט שלום נתניהו ויעלון אטומי הלב, לשלוח את הטנקים שלנו, להרוס שכונות שלימות, לפגוע באזרחים חפים מפשע, בהם ילדים רבים, לשרוף להרוס לאבד.- הכל כדי להגן על אינטרסים כלכליים של חברות בניה?
זו מלחמה רבותי, אין פה צד אחד צדיק עם טנקים וצד אחד טרוריסט, עירום ולא חמוש כמו אחינו בורשה לודז’ וביאליסטוק. העם הפלסתיני לא נעלם, לא ייעלם, זו עובדה!! הפיגועים נמשכים, הפצמ"רים נוחתים?
מדוע נהרגים הילדים שלנו ושלהם? "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן"
בשם הדמוקרטיה ובאיום במלחמת אחים המתנחלים ממשיכים את כיבושי יהושוע בינון אך מאלצים ילדים בני 19 למות בעבור הוילות שלהם בשטחי הכיבוש, וגם את גדר הגטו לא שכחנו, די די !
אני רוצה לשאול אותך אורי אבנרי:
מדוע אינך מספר ליאסר עראפת שממשלת ישראל ממשיכה את המלחמה בפלסתינים כדי לטייח את רמיסת ישראל השניה, היא מפחדת לעמוד מול חצי מליון ילדים יהודים רעבים.
מדוע אינך מסביר ליו"ר שלעניי ישראל, לעניים ולנרדפים בפלסתין יש שותפות גורל? אף אחד לא יתגבר על שלטון המיוחסים מרכבת ברגן בלזן, יהודים יוצאי עדות המזרח אתם זוכרים?:- בתקופת השואה, כל הארצות בעולם- למעט דנמרק ומלכה האציל, השתתפו באריזציה, בשוד ורציחת היהודים, כל הארצות !! חוץ מארצות האיסלאם, שם – האיסלאם איננו טרור, זו דת אצילה, מוסרית נדיבה.
מוחמד אמר "אל תפגעו ביהודים" – "אל יהוד מן אל כיתאב". בארצות ערב כיבדו את היהודי, שם שמרו על היהודי, שם ענשו קשות מי שפגע ביהודי. ואנחנו, שם היינו יהודים, כאן אנחנו מרוקנים, ותימנים, ועיראקים, וכורדים. חרפה וכלימה מכסים את פני, איך אנחנו גומלים על הכסנת אורחים ועל הגנה ועל תרבות.
הפגיעות ביהודים בארצות ערב נעשו דווקא על ידי יהודים שליחי השב"כ דאז, – זוכרים את הפרשה? (לבון בן גוריון) בן גוריון התפטר וחזר, בין לבין קסטנר הורשע, מי שרצח השתיק, מערכת המשפט היטתה, העיתונות השתתפה, בין לבין הם השליכו פצצות, יהודים רצחו יהודים, להבריח את היהודים ואת הונם לארץ.
עניי ישראל ועניי פלסתין הם מחנה אחד.יש כאן ערבים מוסלמים וערבים יהודים כולם נרמסים תחת אותן השרשאות. קומו יהודים !! קומו בני אדם, הפסיקו את הקטל של עם שכן.
אל תתירו להם לרצוח את המנהיג שדיבר שלום, הם הרגו את רבין מפחד השלום
אמור לעראפת אורי אבנרי!!
בלב האליטות והאוליגרכיה אין רחמים, הבט על עניי ישראל.
עראפת נשיא חסון ואציל, אתה תולדה של נדיבות האל. אך אל נא תמשיך להתכחש לאחים לצרה.
מתפלל לשלומך אבו עמאר.
שלום,
"הסדר-שלום עם ישראל, שגזלה 78% מאדמת פלסטין וגירשה את מחצית העם הפלסטיני מביתו"
אומנם אני שמאלני אך זו הגזמה לומר שישראל "גזלה". לא אנו שהתחלנו את המלחמה. הם שהתחילו במטרה להשמיד את ישראל. ערפאת ידע זאת וראה שאי-אפשר להכניע את ישראל ע"י מלחמה. זה בלתי אפשרי בעליל ולכןהוא כביכול "ניסה" בדרכי "שלום".
מוזר שאבנרי דואג לו כל הזמן. ערפאת לא רצה שלום מ-ע-ו-ל-ם. הוא רצה למות כשכולם זוכרים אותו בתור "צ’ה גוארה" הפלסטיני ותו לא!