אחת התעלומות הגדולות של המצב החברתי-כלכלי של השנים האחרונות, הוא השקט הציבורי שבו מתקבלות הגזרות וריסוק המעמדות הנמוכים. הממשלות מכות שוב ושוב ללא רחם בשכבות החלשות ואין תגובה. התוכנית ה"קלקלית" החדשה שולחת לקזינו הקרוי בורסה את כספי הפנסיה שלנו, חותכת בחינוך, מבטלת כמעט לחלוטין את העזרה לאמהות חד-הוריות, למוגבלים הנזקקים לסיעוד, לילדים חריגים, למובטלים, ואין פוצה פה ומצפצף. כיצד זה קורה? התשובה היא פשוטה – בחברה הישראלית של היום, המושג של סולידריות חברתית איננו קיים. וכאשר אין סולידריות כזאת, אין שום אפשרות ורצון לצאת למאבק.
מדוע אין סולידריות? החברה הישראלית מפולגת ומרוסקת לקבוצות לתת-קבוצות ואפילו תת-תת קבוצות, כל קבוצה אינה מתעניינת בקבוצות אחרות, במקרה הטוב, ובמקרה הרע אף עוינת חלק מהקבוצות האחרות. תהליך הפילוג לפי דעתי קשור לרעיון היפה לכאורה של הרב-תרבותיות, רעיון שמשום מה היה חביב דווקא על חלק מהשמאל הרדיקלי בארץ ובעולם.
במקום "כור ההיתוך" הידוע לשמצה, שנועד לכאורה לעסוק בדיכוי של בני אדם ולעשות את כולם לזהים, התקבלה התיזה שאומרת שכל אחד יעודד את תרבותו ויחפש את שורשיו, אלו יחגגו את "הסהרנה", אלו יחגגו את "המימונה", אלו יעשו טיולי שורשים לאוקראינה, אלו ילכו ללמוד אידיש, פה נקים עיתון לעידוד מורשת יהודי תימן וכולי וכולי. מעבר לאלמנט המגוחך של חיפוש השורשים הזה, שהוא לעתים קרובות יותר בבחינת המצאת שורשים, יש מי שמעוניין ומרוויח מהפיצול הזה לפי הכלל הידוע "הפרד ומשול".
השיא היה כמובן העלייה ההמונית ממדינות חבר העמים (ברה"מ לשעבר) שהיתה העלייה הראשונה שלא רק שלא ניסתה להשתלב בחברה הישראלית, אלה ניסתה אף לפתח אלטרנטיבה תרבותית. התוצאה של הרב-תרבותיות הזאת היא ריסוק החברה, אובדן האחריות ההדדית ואת התוצאה אנו רואים בימים אלו של דממה ציבורית מול מעשי הנבלה של האוצר. אפשר להגיד שהמובטלת שעלתה מרוסיה מרגישה יתר קרובה לאילי ההון לבייב ולגוסינסקי מאשר למובטלת שעלתה מאתיופיה.
אז אולי בניגוד לטענתם של האנטי/פוסט ציונים, "כור ההיתוך" לא היה רק כלי דיכוי בידי הציונים אלה עמד מאחוריו הרעיון החכם שזהו תנאי לקיומה של חברה ושל מדינה – או לפחות קיומה של מדינה שבה אנשים ערבים זה לזה.
תמיד מעניין לראות איך "סוציאליסטים" תולים את האשמה בחוסר הסולידריות החברתית במילת הקסם: רב-תרבותיות. ידידי, אותה סולידריות חברתית שהציונות יצרה, ושאתה כל כך מתגעגע אליה, באה על חשבונם של ערבים, מזרחים ונשים. אני בטוח שאינך מתכוון לסוג כזה של סולידריות. חשוב להבין כי כל מאבק חברתי שמכוון ליצירת סולידריות חברתית חייב להיות מודע להבדלים התרבותיים והזהותיים שקיימים בין אנשים וקבוצות שונות. כל עוד יהיה ניסיון לכפות "תודעה" אחידה בשם איזושהי סולידריות חברתית מדומיינת, המאבק החברתי לא יצלח לעולם. סולידריות חברתית איננה קשורה רק למאבקים על בסיס כלכלי, אלא גם לכאלה שהם על בסיס של זהות תרבותית. אם האשכנזים שרוצים להיאבק כנגד המדיניות החברתית-כלכלית לא יכירו במאבק של מזרחים רבים להכרה בתרבותם,בשפתם ובהיסטוריה הייחודית שלהם, שום מאבק חברתי-כלכלי לא יצליח במדינת ישראל. אינני רוצה להיכנס לכך בפירוט, אבל חוסר ההכרה של הממסד האשכנזי בזהותם של המזרחים הוא למעשה החסם העומד בפני פעולתם החברתית. ואותו הדבר לגבי הזהות הנפרדת של נשים, של הפלסטינים אזרחי ישראל ושל קבוצות אחרות בחברה הישראלית. יתר על כן, אומר אפילו כך: אין מאבק חברתי ללא הכרה בזהות. נראה לי שאת הסיבות לחוסר הסולידריות החברתית במדינת ישראל, על כותב המאמר לחפש במקומות אחרים.
הפרוייקט הציוני היה מנוגד לסולידריות, הן במהותו והן באופן ההיסטורי שבו הוא בוצע. במהותו – מכיוון שהוא מערער כל אפשרות לסולידריות בין יהודים לערבים, מאחר והציונות התבססה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ על בסיס שלילת הקשר בין תושבי הארץ הערבים לאדמותיהם ולזכויותיהם הפוליטיות.
הציונות לא יצרה סולידריות בין אשכנזים ומזחרים, מכיוון שהיא יצרה ביניהם יחסים היררכיים: המזרחיים הגיעו לפה, בחלקם הגדול, נטולי רכוש, והפכו לעובדים של מעסיקים אשכנזים, או נתונים להחלטות הבירוקרטיה שרובה אשכנזית. סולידריות שיוויונית לא היתה פה.
הנוסטלגיה של השמאל הציוני היא נוסטלגיה למדינת רווחה דמיונית, שמעולם לא היתה פה: לפני 67 לא היו קיימים רוב מנגנוני הרווחה המוכרים לנו כיום, ולעומת זאת היה קיים ממשל צבאי טוטליטרי ששלל לגמרי את זכויות חמישית מהאוכלוסיה. בשנות השבעים המצב קצת השתנה, אבל נלוו לא כמובן כיבוש וידוכי של תושבי השטחים. מצב שבו כל תושבי המדינה ייחשבו שווים בפני החוק, ולא מחולקים לאזרחים ונכבשים, יהודים ולא יהודים, וכו’, יוכל להתקיים אחרי הציונות.
אם הבנתי נכון את אבנר הרי טענתו היא כי אם הייתה נוצרת בארץ הזאת תרבות ישראלית הומוגנית הדבר היה מקל על הסולידריות החברתית של העובדים המנוצלים, אשר מה שמפריד אותם הוא חוסר תרבות משותפת.
יש אלמנט של הבחנה נכונה בטענה זו, ואלמנט זה הוא ההבחנה שלא התגבש כאן עם ישראלי, בעל
תרבות בורגנית משותפת, אולם מה שאבנר לא מבין לדעתי הוא שלא יכול גם להיווצר כאן עם
יהודי ישראלי בעל תרבות משותפת כל עוד היהודים מקבלים את הציונות- האידיאולוגיה
הלאומנית גזענית משיחית שתפקידה הוא לשרת את שליטת האימפריאליזם באזור. השאלה אינה רק ההתנחלות הקולוניאליסטית של מרבית היהודים.
האומה האמריקאית לא נוצרה בתהליך של התנחלות קולוניאליסטית בלבד, אלא גם תוך מאבק
כנגד הקולוניאליזם הבריטי ( מלחמת העצמאות) ולאיחוד של שווקי כל הארץ וסילוק המכשולים
על מיזוג לאומי ( מלחמת האזרחים). התוצאה היא שכל מי שחי בארצות הברית ללא כל קשר
למוצאו האתני, דתי, תרבותי וכו’ הוא חלק מהאומה. חברים בה למשל יהודים וערבים.
בדיוק תהליך זה מונעת הציונות, לא כן? הסתכלו למשל בתעודת הזהות שלכם במשבצת לאום, האם מופיעה בו המילה ישראלי?
יחד עם זאת בכל קבוצה יש אלמנטים ריאקציוניים ואלמנטים מתקדמים דמוקרטים
וסוציאליסטים. הדרך לאחד את העובדים המנוצלים אינה על בסיס אידיאולוגיה בורגנית ציונית
לאומנית, זאת השקפת העולם של המנצלים היהודים. הדרך לאחדות המאבק היא על בסיס
השקפת העולם של מעמד הפועלים. השקפת עולם אינטרנציונל סטית של מאבק משותף של
פועלים יהודים וערבים כנגד המעבידים. אולם השמאל בישראל עסוק מאוד לא במציאת הדרך אל
המרקסיזם, הוא ברובו טרח להודיע שאבד הקלח על המרקסיזם עם קריסת ברית המועצות. השמאל בישראל
הוא שמאל של מעמד הביניים העסוק מאוד בהזדנבות פוליטית אחר בעלי ההון הציונים והאדונים
האימפריאליסטים, ועל בסיס זה אין שום סולידריות מעמדית, של כל העובדים כנגד כל
המעבידים.
חלק משמאל זה לא רק עוסק בהגנה על האינטרסים של האימפריאליזם כאשר הוא מעלה על נס
את תורת חלוקת הארץ לשתי מדינות בורגניות, אלא עסוק מאוד בלסתום את הפה לאלו המעלים
פרספקטיבה של איחוד מעמד הפועלים כנגד האימפריאליזם והציונות.
אינני יודע כיצד זה להרגיש להיות אדם הרואה עצמו כאיש שמאל התומך בפתרון של שתי מדינות
בורגניות במסגרת הסדר האמריקאי לקום בוקר ולגלות שאני תומך בפרוגרמה של שני
סוציופטים רוצחי עמים: בוש ושרון.
הבוקר הצהיר שרון:" הגיע הזמן לחתוך, ולחלק את כברת הארץ הזו, בינינו לפלשתינים. אף
אחד לא יכול ללמד אותי על חבלי הארץ שנאלץ לעזוב, אבל צריך להיות ריאלי".
איש השמאל התומך בפרוגרמה זו, חייב לעשות חשבון נפש . הוא יכול לאומר כמובן כי אריאל
שרון לא באמת מתכוון למה שהוא אומר, ואפילו אולי לא בוש. אולם מהרגע שהוא מסכים עם
הפרוגרמה של שרון, נותר לאיש השמאל לעשות דבר אחד, להוכיח כי הוא תומך נאמן לפרוגרמה
של שרון עוד יותר מאשר שרון עצמו. אם הוא היה גם יודע להסיק מסקנות פוליטיות ארגוניות,
איש שמאל זה היה צריך עתה להיכנס לליכוד וללחוץ על הנהגתה שתבצע את אשר שרון הצהיר.
מה שאנשים הרואים את עצמם כאנשי שמאל צריכים ללמוד, כי לא ניתן לשרת את שני המעמדות
העיקריים בחברה. את הבורגנות האימפריאליסטית ואת משרתיה המקומיים מחד ואת מעמד
הפועלים מאידך. עוד לא היה הלוליין בעולם שהצליח ללכת על חבל כזה. הפרוגרמה של הבורגנות
היא חלוקת הארץ, של הימין הקיצוני שליטה בכוח על הפלסטינים ואף גירושם, הפרוגרמה של
מעמד הפועלים היא מדינה אחת סוציאליסטית משותפת ליהודים ולפלסטינים, כאשר לכול אחת
מהקבוצות ממשל עצמי, וזאת במסגרת מזרח תיכון סוציאליסטי. הגישות האחרות מוליכות
לתמיכה בשרונים של העולם הזה.
My guess is that a capitalistic society is made of individuals, and therefore there is no solidaryty.
That is how capitalism enforces itself and stays on.
אופיר , כתבת: "חוסר ההכרה של הממסד האשכנזי בזהותם של המזרחים הוא למעשה החסם העומד בפני פעולתם החברתית"
אם הממסד האשכנזי מעוניין בדיכוי המזרחיים, איזה סיבה יש לו להכיר בזהותם החברתית, דבר שיוביל למרידה שלהם כלפיו?
האמת היא כמובן הפוכה ,הממסד (לא בהכרח אשכנזי) מעוניין לעודד את הרב-תרבותיות מכיוון שמדובר בכלי דיכוי ממדרגה ראשונה.
כבר משטר "האפרטהייד" בדרום אפריקה הבין את זה היטב, ותחת סיסמאות יפות של "טיפוח", "שימור" ו"עידוד" המורשת התרבותית של השחורים, ניסה להכניס בבתי הספר שלהם, את לימודי השפות המסורתיות של השבטים על חשבון לימוד אנגלית , ואת לימודי מורשת ותרבות במקום לימודי פיסיקה וכימיה ,אלה שהשחורים הבינו את הרעיון,ודחו את הניסיון הזה בשתי ידיים.
אפשר להשוות את זה למה שעושה ש"ס בבתי הספר שלה, שבה אלפיי ילדים לומדים גמרא ומשנה (עם כל החשיבות) במקום חשבון וביולוגיה .
הדבר דומה לתחרות מרוץ שבה עומדים אלפיי ילדים על קו הזינוק וש"ס עוברת ביניהם ושולפת את כל המזרחיים מהמרוץ ודואגת לכך שלקו הסיום יגיעו שוב אותם אליטות כלכליות-חברתיות והצאצאים שלהם, והכל תחת הסיסמא "להחזיר עטרה ליושנה" שהיא התגלמות הרב-תרבותיות.
למרות הסתירה ,לכאורה, הרב-תרבותיות והגלובליזציה הם שני צדדים של אותה מטבע.
לגבי הציונות ,כדאי לזכור שליהודים בתחילת המאה היו עוד אלטרנטיבות ,לדגמה לשבת בארצותיהם ולא לעשות דבר ,או לנסות להצטרף למהפכה הסוציאליטית העולמית בארגונים כמו "הבונד".
ההבדל היחיד הוא שאלו שבחרו באלטרנטיבה הראשונה הושמדו במחנות הריכוז של היטלר ואלו שבחרו בשנייה נרצחו ב"גולאגים" של סטאלין.
ודי לחכימה…
רק הערה קטנה לאבנר.
יהודים (וגם צוענים, הומוסקסואלים וקומוניסטים) נרצחו במחנות הריכוז וההשמדה בין שהיו ציונים, בונדיסטים, קומוניסטים או כל דבר אחר. ההבדל היחיד הוא שהיהודים הסוציאליסטים, לזרמיהם השמונים, ניסו לחבור לכוחות הסוציאליסטים באירופה כדי לבלום את הגזענות והפשיזם בעוד הציונים מקבלים הנחות יסוד אנטישמיות כמובנות מאליהן ובראשן עצם ההנחה שקיום יהודי באירופה אינו לגיטימי.
הנסיון הדמגוגי להשתמש ברצח היהודים כהוכחה לכך שהסוציאליסטים טעו והקולוניאליסטים הציונים צדקו דומה בערך לאנשים שאוהבים להגיד לי "לנאצים לא היה אכפת שאתה אתאיסט". אפשר גם להוסיף לזה את העובדה שכשרומל איים לכבוש את פלסטין לא הציונים הם שעצרו אותו, הם היו עסוקים בלשדוד אדמות ולטרפד נסיונות הצלה של יהודים (יש על זה לא מעט חומר היסטורי).
יורם.
התשובה שלך היא דמגוגיה.
השאלה היא לא את מי רצחו הנאצים ולמה.
השאלה היא מה היתה הדרך הנכונה ללכת בה.
הנסיון להשיב על השאלה מדוע אין סולידריות בחברה שלנו הוא חשוב אולם נאיבי במידה רבה. הבעייה הרבה יותר מורכבת ממה שנדמה, והנסיון לשלב את כל הבעיות של החברה הישראלית (אשכנזים ומזרחיים, חילוניים ודתיים – ש"ס,…) רק מקשים על ניתוח הבעייה. אני מוצאת את התשובות בפן הפסיכולוגי של אופיו של האדם.
א. איש חי בדלת אמותיו ואם לא ירווח לו מעשייה כל שהיא, לאו דווקא חומרית, אזי הוא לא יצא למאבק.
ב. אנשים שהגיעו לעמדת כוח פוליטית, כלכלית או חברתית משנים את עורם, כמעט תמיד. השלטון משחית, זו אמת כואבת אבל אמת. מי שנשאר בתמימותו בעודו אוחז בעמדת כוח ממהר לאבד אותה, במוקדם יותר או פחות.
ג. אדם שנאבק על פת לחמו אינו יכול לצאת למאבקים חברתיים, עם קיבה ריקה וילדים רעבים בבית אי אפשר לצאת לרחובות.
ד. רוב הממסד המקומי הוא מזרחי, אולי לא שמתם לב לשינוי? וכמו כל ממסד הוא סובל משחיתויות קטנות או גדולות יותר.
לכן, אם הקפיטליזם מביא את האוכל,מה שצריך להיות זה מאבק לחברת רווחה. שהעשירים יתעשרו עד בלי די אבל שישלמו מיסים כחוק, כדי שאפשר יהיה לתת, גם לאלה שלא צלחו ולא עשו כסף, חינוך טוב ובריאות ברמה טובה. חוסר הסובלנות של חברתנו הוא בזה שהיא חושבת שמי שלא עושה כסף הוא לא שווה. ויש סביבנו המונים טובים, אנושיים ונפלאים שהדבר היחידי שהם לא יודעים לעשות זה כסף.
הפער בארצנו מעולם לא היה בין ספרדים ואשכנזים אלא תמיד בין עשירים ועניים. חברה שיש בה עניים מרודים זו חברה שאינה ראוייה,וכבר שמעתי פעם בהרצאה את הגאוגרף ארנון סופר שמנבא שיבוא יומם של השבעים, כאשר יקומו עליהם הרעבים.