חניבעל עבר את הרי האלפים עם חטיבה של פילים קרביים ובמשך שנים רבות הטיל את חיתיתו על רומא האדירה. הוא היה מצביא צבא-קרתגו (קיריה-חדשה), שהיתה במקורה מושבה כנענית. הוא דיבר עברית (פחות או יותר), ושמו היה עברי (בדומה לחנניה). בנעורי, כאשר חיפשנו גיבורים עבריים ושמיים שישמשו לנו כמופת – הוא עמד כמעט בראש הרשימה. מסתבר שגם צה"ל רואה בו מופת. השבוע עמד שמו של האלוף האגדתי במרכז של גילוי ציבורי מסעיר, של "נוהל חניבעל" – נוהל שהונהג בצה"ל בלבנון באמצע שנות ה-80, תחילה כ"תורה שבעל-פה" ואחר-כך כפקודה רשמית. להלכה שונתה הפקודה לא מזמן, אבל החיילים מעידים שגם כיום נוהגים על פיה. השבוע פורסמה הפרשה במוסף "הארץ".
ניתן למצות את "נוהל חניבעל" בשבע מלים: מוטב חייל ישראלי מת מחייל ישראלי שבוי. כאשר נופל חייל צה"ל בשבי, נוצר לחץ ציבורי אדיר למען החזרתו הביתה, גם במחיר שחרורם של מאות אסירים פלסטיניים. במאי 1985 שיחררה ישראל 1,150 אסירים פלסטיניים תמורת שלושה חיילים שבויים, בחילופים שנודעו בשם "עסקת ג’בריל" (על שמו של אחמד ג’בריל, ראש ארגון פלסטיני המשרת את סוריה ולוחם בערפאת).
ראשי צה"ל רצו למנוע הישנות של חילופים כאלה בכל מחיר – פשוטו כמשמעו. הם הורו לחיילים לירות במכונית החוטפים, גם אם הדבר היה עלול להביא למות החייל השבוי. כלומר: לשחרר את השבוי על-ידי הריגתו. ה"היגיון" שמאחורי הפקודה אינו חדש. הוא מלווה את ישראל כבר שנים רבות: אסור להיכנע לטרוריסטים. הכניעה תעודד אותם לחטוף עוד ועוד אנשים. מוטב שאנשינו ייהרגו יחד עם החוטפים, ובלבד שנרתיע חוטפים אחרים. לשיטה זו היו תוצאות מחרידות במינכן, כאשר המשטרה הגרמנית הסתערה (בהסכמת ממשלת ישראל) על חוטפי הספורטאים וגרמה להריגת החוטפים והחטופים כאחד. רוב בני-הערובה הישראליים נפגעו כנראה, על-ידי השוטרים עצמם, ולכן לא פורסמו מעולם תוצאות הניתוחים שלאחר-המוות. אסון דומה נגרם במעלות, כאשר קבוצת פלסטינים חטפה ילדים מצפת. הילדים נהרגו כאשר ציווה משה דיין לשחרר אותם בכוח, בעיצומו של משא-ומתן עם החוטפים. אחד המבצעים המפוארים ביותר של צה"ל נערך באנטבה, כאשר שוחררו כל נוסעיו של מטוס חטוף. אבל די היה בתקלה קטנה אחת, כדי שהעניין יסתיים בטבח איום.
"נוהל חניבעל" הוא מיוחד במינו מפני שדרש מחיילים לירות בחברם השבוי. רבבות חיילים שמעו את הפקודה הזאת מפי מפקדיהם ורובם חשבו, כנראה, שזה בסדר. היו גם מתנגדים, אבל קולם לא נשמע, עד שרופא אמיץ, קצין במילואים, השמיע מחאה פומבית.
הפקודה מצמררת, מפני שהיא מעלה ישות מופשטת, "הצבא" או "המדינה", מעל לחיי אדם. ההתבטאויות של כמה מן הקצינים, שצוטטו על-ידי העיתונאית שרה ליבוביץ-דר, מצמררים לא פחות. מפקד גדוד שחייליו נפלו בשבי אמר בסיפוק: "הטייסים עשו ולא שאלו שאלות". הוא התכוון לטייסים שנשלחו להשמיד את כל המכוניות שנעו בשטח, מתוך תקווה שבאחד מהם יהיו השבויים. אחד מאבות הפקודה, אלוף דתי, קבע ש"בכל החלטה, חלק מהאנשים חוזרים בארונות… בעינינו זאת היתה עוד אחת ממיליון החלטות שמקבלים כל יום בפיקוד… הפקודה הגיונית ומתאימה לרוח הצבא. היא לא נראית יותר אכזרית או פחות הגיונית מפקודות אחרות שניתנו יום-יום בפיקוד וסיכנו הרבה יותר חיילים.
"הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון מצדיק את הפקודה כך: ‘זה סיכון מול סיכון. שם (בצד השני) עומד מישהו עם אמנת ז’נבה?’. הרמטכ"ל לשעבר אמנון שחק: ‘נכון למנוע בכל מחיר חטיפת חיילים’. בלשון הצבאית, ‘בכל מחיר’ פירושו: בכל מחיר. מפקד בכיר אחר גילה ש’המדינה סוחבת את החטופים כצלקת שלא מגלידה’. לכן יש בפקודה הגיון רב". איך הגיבו אלפי החיילים ששמעו הוראות אלה שעה קלה לפני כניסתם ללבנון הכבושה? – סיפר אחד מהם: "כולם הכירו את הפקודה כמו רובוטים, ואם שאלו שאלות, המפקדים אמרו שזאת הפקודה וזהו, ובצה"ל לא שואלים שאלות, וקדימה, תעלו על המכוניות".
צה"ל עבר מרחק עצום מימי ראשיתו ועד היום – ולא לטובה. נשכחו הימים שבהם עמדו בראש צה"ל אנשים כמו יגאל אלון ושמעון אבידן, בעלי רגישות לחיי החייל היחיד. הם לא היו צריכים להתייעץ עם הפצ"ר כדי לדעת מה אסור ועל מה מתנוסס הדגל השחור. עשרות שנות פעולתו כצבא-כיבוש שינו את צה"ל ללא-הכר. זהו צבא אחר, המטפח חיילים-רובוטים, ובראשו קצינים שאינם שונים מהגנרלים של הצאר הרוסי או המלך הפרוסי. איש מהם לא היה מעלה על דעתו להספיד פומבית את חללי האויב, כפי שעשה יצחק רבין אחרי מלחמת ששת-הימים. הזלזול בחיי הפלסטינים הביא בהדרגה גם לזלזול בחיי הישראלים. כאשר גנרלים מתכננים מבצע צבאי, הם מביאים בחשבון שזה יעלה בחיי כך-וכך חיילים. זהו חלק מהתכנון הצבאי. אפשר לשפוך אחר-כך דמעות-תנין בטכסי-אבל, אבל מבחינת האלוף זה חלק מהעבודה. המטרה מקדשת את הקורבנות.
גישה זו אינה משתנה כאשר הגנרל פושט את מדיו והופך למדינאי. איש כמו אריאל שרון, החדור באמונה שעליו מוטלת המשימה ההיסטורית לחסל את הישות הלאומית הפלסטינית ולהרחיב את המדינה היהודית עד לנהר הירדן, יודע שמשימה זו צריכה לעלות כך-וכך אלפי קורבנות. בשביל אלוף שמאות מחייליו נהרגו במבצעיו הצבאיים, אין בזה שום דבר מצמרר. רק חשבון קר.
חמישה גנרלים מנהלים כיום את מדינת ישראל: ראש הממשלה, הרמטכ"ל, שר הביטחון, ראש אמ"ן והיועץ המדיני במשרד הביטחון. מאחוריהם עומדים מאות האלופים במדים ובלא-מדים, שהם קבוצת-הלחץ הפוליטית האדירה ביותר במדינה. חבורה זו, השולטת בחיים הפוליטיים והכלכליים, מאוחדת בהשקפת-העולם הצבאית ובדרך המחשבה הצבאית. "נוהל חניבעל" הוא הביטוי המושלם של דרך מחשבה זו.
נקודה קריטית שהוזכרה כאן ובעיתונים אך לא זכתה לשום תגובה היא השמדתם של 26 המכוניות שנסעו באזור מתוך תקווה שכך יחוסלו גם השבויים, כלומר יושביהם החפים מפשע של לפחות 25 רכבים שנעו באזור באותה שעה נרצחו ע"י מסוקי צה"ל ע"מ להבטיח שגם חיילי צה"ל ימותו, זה לדעתי הפרט המזעזע ביותר בפרשה.
כמה פעמים אוייבנו נמנעו מניסיון לחטוף חיילים בגין קיום נוהל חניבעל ?
נקודה חשובה הנלקחת בחשבון על ידי רבים להוציא המזועזעים !
I would not mention Yigal Alon as a simbol of morals – he is responsible for a large part if not most of the Palestinian refugees.
All the upper eastern galillee and the south were ethnically cleansed by his orders.
לצערנו הטקטיטקה של חיזבללה בלבנון ברורה:
לרצוח מייד את השבויים, ולנהל אחר כך, אם בכלל משא ומתן שנמשך שנים על החזרת הגופות.
אי אפשר לנהל את הדיון במנותק מעובדה זאת.
אם היה ניתן היום, לסכן את חייהם של השבויים / נעדרים ולתת סיכוי להצילם יש חובה לנסות.
הפקודה מעולם לא אמרה שיש לחסל את חיילי צה"ל.
היא אמרה שיש למנוע את העלמותם גם במחיר סיכון חייהם. לצערנו, בלבנון של היום, חייל שנעלם כבר לא יחזור.
מתי חזר לאחרונה חייל או אזרח חטוף מלבנון כשהוא חי? אבנרי יאמר וודאי: אין זה משנה – העיקר הסיכוי שיחיה. המסקנה לירות בחוטפים וברכבם – כך הסיכוי להחזירם בחיים גדול יותר.
המזועזע – אני מזועזעת אתך ואכן לא הודגשה מספיק הנקודה הו (וברור למה).
אחרון הניצולים – אני מאמינה שהתשובה לשאלתך היא 0. אבל לעולם לא נדע.
חפ"ש במי"ל – אני מסכימה אתך.
מה העניין? הנוהל בעיני עקבי לחלוטין עם הגדרתו ומטרתו של צה"ל. אני לא חושבת שאפשר לנהל צבא פעיל (לא צבא שווייץ למשל) מתוך הנחות יסוד שונות. הבעיה היא כמובן בעצם הצורך להחזיק צבא פעיל (כלומר: למה אנחנו לא שווייץ?). חלק מהבעיה היא אכן, וכאן אני מסכימה עם אורי אבנרי, הדליפה (דליפה? הצפה!) של גנרלים לכיוון המנהיגות האזרחית, ויותר מכך, של עמדותיהם וצורת מחשבתם (ועל כך ראה מאמרה האחרון של מנואלה דבירי – "אנשי המודיעין חושבים ש"; יפה שהם חושבים).
שלום לכולם! אני לא מתעניינת בדברים שקרן לפני מלא זמן לעומת זאת יש לי מבחן וחמר זה מאוד עוזר לי! תודה למי שכתב אותו ממני אביבית! לא כתבתי דוא"ל כי אני לא רוצה תגובות להודעה זאת רק תודה!
התנהגות אויבינו גרמו לכך שנפעל בצורה זאת.}נוהל חניבעל}למרות אכזריותה.הם הגיעו למסקנה,שגם אם יהרגו את שבויינו,עדיין בידם נכס עצום.גם זה יעודד אותם מאוד לחטיפות נוספות.לכן עם כל הכאב ,אין ברירה.אויבינו,גם לא נותנים לנו סימן חיים משבויינו,מונעים ביקורי הצלב האדום אצלם וזו מאכזריותם.מכל הסיבות הללו,צה"ל נקט בנוהל הנ"ל .
ארה"ב לא ניהלה מן"מ עם הטרוריסטים כשנחטפו אזרחים אמריקאים, ובמקרים רבים נשחטו לעיני המצלמות, ואח"כ "פיארו" הסרטים את נאינטרנט. בעקבות אי ניהול מו"מ ולמרות האבדות הכבדות, פסקו החטיפות של אזרחים אמריקאים בזכות זה.
דומני , שיש בכך היגיון רב שלא לעודד עוד חטיפות. עניין של רווח והפסד.
לצערי, אילו שמקיפים אותנו-יודעים לעשות חשבון- הרבה יותר טוב מאיתנו.
אורי אבנרי כתב בשנת 2003.האם המציאות מתאימה להיום? להזכיר את החטיפות שהיו מאז להזכיר את המילחמות שהיו מאז,על אותו רקע וגם להזכיר הפגנות החיילים, אלה לא רובוטים. בכל ההיסתוריה הגנרלים הפכו למיטב המנהיגים.
מר אבנרי הנוהל לא מצמרר, אלה רק אותך.
עניין שליט רק מוכיח כמה הנוהל הזה צודק, היום אנחנו מביאים במו ידינו למותו של הילד (כפי שהוא נתפס בעיני),
מדוע אנו מביאים למותו של גלעד, כי כרגע ישנן שתי אופציות לשחררו:
א)במבצע צבאי.
ב)בעסקת חילופי שבויים.
כמו שזה נראה כרגע שתי האופציות גרועות ביותר, לא יתבצעו, כי שתיהן עלולות לגרום טלטלה פוליטית בסבירות גבוהה (מה שפוליטיקאים לא רוצים) וטרגדיה שבה יהרגו אנשים רבים (מה שהעם לא רוצה).
בקיצור כנראה שנח לכולם הסטטוס קוו כמו שהוא, וגלעד ינמק בכלא לעד וגם אם ישתחרר מצבו יהיה רע מאוד ואנשים רבים ימותו.
בקיצור למרות שלך זה לא נראה, יש הגיון רב בנוהל חניבעל שאגב אמנם גר בקרתגו שבתוניס היום, אבל קשה להאמין שדיבר עברית, או שהיה לו קשר אפילו קלוש ליהדות.
מכל השיקולים שנידונו כאן חסר שיקול אחד שלדעתי הוא השיקול החשוב ביותר.
באיזו שיטה מספר הישראלים שיהרגו יהיה הקטן ביותר.
השיטה הגרועה ביותר היא עסקת שליט. בעיסקת שליט נחסך הרוג ישראלי אחד, אבל בסופו של דבר נהרגו הרבה ישראלים.
נראה לי שבנוהל חניבעל מספר ההרוגים הישראלים הוא הקטן ביותר.