לפני כשלושה שבועות, ד"ר אסעד גאנם, עמיתי באוניברסיטת חיפה מהחוג למדע המדינה, הציע לי לערוך ביחד יום עיון העוסק בהיסטוריוגרפיה של מלחמת 1948. הסכמנו כי ביום העיון יוצגו ההתפתחויות האחרונות במחקר ההיסטוריוגרפי הישראלי והפלסטיני. הצענו כי גאנם וסלמאן נאטור יציגו את הזרמים הביקורתיים העדכניים בצד הפלסטיני (תוך דגש מיוחד על העבודות המבקרות את תפקידה של המנהיגות הפלסטינית המסורתית וזו הערבית הכללית במלחמת 1948). לחלק השני של יום העיון הזמנו את ד"ר אודי אדיב ותדי כץ, שיחד עמי היו אמורים לכסות את הוויכוח הנוכחי באקדמיה הישראלית על שנת 1948. ביקשתי ממחלקתי, המחלקה ליחסים בינלאומיים, לארח את יום העיון. ראש המחלקה, ד"ר מיכאל גרוס נענה ברצון.

הדיקן של הפקולטה למדעי החברה

יום העיון פורסם כמקובל באתרים הרגילים בקמפוס. כאשר נודע לדיקן למדעי החברה, פרופ’ אריה רטנר, על הכוונה לקיים את יום העיון, הוא צילצל לראש המחלקה ולאחר מכן אלי. הוא הורה לנו – בהוראה ישירה של הרקטור והנשיא – לבטל את יום העיון. הוא הבהיר לנו כי לא ירשה לקיים יום עיון בו משתתף אודי אדיב.

בתחילת שנות ה-70 אדיב נמצא אשם בריגול למען הסורים וישב שנים רבות בכלא בשל כך. לאחר שחרורו, בתחילת שנות ה-80, הוא סיים דוקטורט באוניברסיטת לונדון, בהנחייתו של פרופ’ סמי זוביידה, אחד מן המזרחנים הבולטים בתקופתנו. התיזה שלו עסקה בהיסטוריוגרפיה הציונית, ובמיוחד בהיסטוריוגרפיה של מלחמת 1948. הוא נתמנה למרצה באוניברסיטה הפתוחה, שם הוא עובד עד היום.

הבהרתי לרטנר את קורותיו ומעמדו כיום. הוא ענה לי כי כל זה אינו מעניינו וכי יום העיון לא יתקיים. הוא גם הסביר שהוא שלח לי ולראש המחלקה מכתב רשמי המנמק את הביטול באי מילואם של טפסים – ובהם טופס בקשה לעריכת כנס בזמן. הפער הזה בין מה שייכתב באופן רשמי במכתב ובין הסיבות האמיתיות לביטול הכנס הוסבר לד"ר גרוס גם בטלפון.

שאלתי את רטנר מה יקרה אם אדחה את יום העיון ואמלא כראוי את הטפסים. הוא ענה לי כי זה לא ישנה את החלטתו, משום שבסיסה הוא אידיאולוגי ולא פרוצדורלי. הוא גם הוסיף כי אין זו מדיניותו שלו, אלא זו היא מדיניות מלמעלה, ממשרדו של נשיא האוניברסיטה, פרופ’ יהודה חיות.

בתקנון האוניברסיטה אכן יש הפנייה לפרוצדורה "טופסולוגית" לקיומם של אירועים. כמו פרוצדורות רבות אחרות, גם פרוצדורה זו לא יושמה מאז הוקמה האוניברסיטה בשנות ה-70. לאחר התייעצות עם כמה מומחים לתקנון באוניברסיטה, הוצע לי לקיים את יום העיון כסמינר מחלקתי, שעבורו אין צורך בפרוצדורה כזו – על פי התקנון. יום העיון הוגדר מחדש כסמינר מחלקתי. חדר הוזמן, היום נקבע וההזמנות נשלחו.

הנשיא

ב-22 במאי בשעה 14:00 התייצבו המרצים והקהל בפתח אולם מספר 715 באוניברסיטה. אבל דלתות האולם היו נעולות. במסדרון המתינו קצין הביטחון הראשי ועשרה מאנשיו, כולם חמושים באקדחים ומכשירי קשר. נדחפתי לחדר סמוך על ידי קצין הביטחון ואחד מסגניו אשר הגישו לי מכתב אישי מנשיא האוניברסיטה, יהודה חיות. כל זה נעשה לעיני אשתי ועמיתי, אשר התבוננו חסרי אונים במחזה המקברי. המכתב קבע כי מעשי הם "הפרה חמורה ביותר" של תקנון האוניברסיטה ולכן החדר נעול והאירוע בוטל.

קצין הביטחון הראשי הסביר לי כי לא אוכל לקיים את האירוע בשום חלק אחר של הקמפוס. בחוץ, במסדרון, שמעה אשתי את שני הסגנים האחרים מודיעים בקשר לנשיא האוניברסיטה "תפסנו אותו". הם גם אמרו איש לרעהו: "הגיע הזמן: הם צריכים לטפל באותו אופן בכל המרצים השמאלנים באוניברסיטה".

ההיסטוריוגרפיה

המשתתפים עברו לקפיטריה. קצין הביטחון הסביר לי כי אם נשב ונדבר, אך בזמן זה הדובר לא יעמוד, הוא לא יתייחס למפגש שלנו ככנס. צייתנו להוראה ונהלנו לדעתי את אחד מימי העיון הטובים ביותר והביקורתיים ביותר על ההיסטוריוגרפיה של 1948.

דוברת האוניברסיטה

על האירוע דיווח העיתון המקומי בחיפה "כל בו", תחת הכותרת "סתימת הפיות". דוברת האוניברסיטה הגיבה: "הכינוס לא היה בהתאם לסטנדרטים האקדמיים באוניברסיטת חיפה".

שלושה דיווחים

ברשת "סגל פלוס" האינטרנטית של האוניברסיטה היו שלוש התייחסויות לאירוע. הראשונה מד"ר יובל יונאי מהחוג לסוציולוגיה:

זו היא בושה גדולה שהנהלת האוניברסיטה פסלה אירוע נוסף. המחלקה ליחסים בינלאומיים ביקשה לדון בהיסטוריוגרפיה של 1948, אבל ידידי ועמיתי, דיקן הפקולטה בה אני מלמד, החליט להשתמש בזכות מפוקפקת השמורה לו ואסר על ההשתתפות של ד"ר אודי אדיב, סוציולוג שכתב על מלחמת 1948, בגלל עברות שעבר לפני הרבה שנים ושבעטיין ישב בכלא שנים רבות. אנשים רבים לא אהבו את ההרכב של האירוע ובכך שהוא כוון לקרוא תגר על ההחלטה בעניין המ.א. של תדי כץ. התנגדות כזו היא לגיטימית, אבל ביטול הכנס בהוראה מלמעלה מנוגד לרוח והחירות האקדמיים, אפילו אם היתה בידי הרשויות הסמכות (אפשרות מפוקפקת מבחינה חוקית). בכל מקרה, הביטול מנוגד לצורך להתפשר ולרפא את פצעי הקונפליקטים והעוינות.

התייחסות שנייה היתה של פרופ’ מיכה לשם מהחוג לפסיכולוגיה:

האם מישהו יכול להסביר מדוע מצאה האוניברסיטה לנכון לאסור על קיום של סמינר מחלקתי בהשתתפות מרצים, סטודנטים ואורחים? אני מבין שדלתות החדר היו נעולות, ושאנשי ביטחון היו במקום בנוכחות מוגברת ללוות את המשתתפים החוצה. פעולה כזו היא בלתי נסלחת ודורשת הסבר אמיץ ומשכנע מרשויות האוניברסיטה שלנו. אני חושש ששוב יתהו עמיתינו ואנשי התקשורת לגבי שמה הטוב של האוניברסיטה שלנו – האם זה לא היה חכם יותר לאפשר את הכנס ולהטיל את האחריות על המארגנים, אם בכלל היה צורך בכך?

כמה פרובינציאלית יכולה אוניברסיטת חיפה להיות? אני מניח שהצעד הבא יהיה לכנס את הכנס באחד מאחיותינו האוניברסיטאות אשר פחות חשדניות ונוטות לדעות קדומות. בכל מקרה אנו נותרים בבוץ מרוח על פנינו.

והתגובה האחרונה היא של פרופ’ יוסי גוטמן מהחוג לחינוך:

בהתייחס לכנס שנשיא אוניברסיטת חיפה אסר ומנע בעזרת אנשי ביטחון את קיומו. אני דוחה בזה את התנהגותם של הנשיא ושל הדיקן, שיש להערכתי לראות בחומרה הרבה ביותר. הראשון על שעשה שימוש לא נאות במעמדו האדמיניסטרטיבי לסתימת פיות והשני בחוסר נכונותו לעשות שימוש במעמדו האקדמי להגן על החופש האקדמי. התנהגותם צריכה להזעיק את כל שוחרי החופש האקדמי ואת המוסדות האקדמיים האמורים להגן על חופש זה. ביסוד המוסד האקדמי עומד הרעיון של חופש מחשבה וחופש ביטוי, לפחות כל עוד אלה אינם עומדים בניגוד לחוק. אסור שבעל תפקיד באוניברסיטה, בכיר ככל שיהיה, ינצל את מעמדו כדי להציב מגבלות על עקרון בסיסי זה, גם אם הרעיונות המושמעים בכנס או משתתפיו אינם מקובלים עליו.

אוניברסיטת חיפה חתומה בוודאי על אמנה שמשמעותה חופש אקדמי שכולל חופש ביטוי. ואם בעל תפקיד אדמיניסטרטיבי כזה או אחר אינו שותף לעקרונות שבבסיס החיים האקדמיים, זו חובתם של בעלי התפקידים האקדמיים (או המוסדות האקדמיים הרלוונטיים כמו הרקטור והסנאט) לתחם את מעורבותו. חבל שבהתנהגותם כשלו, במקרה זה, הנשיא והדיקן לפעול על בסיס העקרונות הנעלים של חיי אקדמיה ושתרמו לפגיעה בשמה של אוניברסיטת חיפה כמוסד אקדמי פתוח וחופשי.

מסקנות:

1. זה הוא לא מקרה בודד. זו היא המציאות היומית בקמפוס המשקפת והמייצגת את ההידרדרות הכוללת בזכויות אזרח ואנוש בישראל. הירי בעיתונאים והרצח של פעילי זכויות אדם בשטחים הכבושים מחד גיסא, ושלטון הטרור וההפחדה בקמפוס מאידך גיסא, הם חלק מאותה תופעה.
   
   
2. המקרה הזה מדגים בעוצמה רבה מדוע כה רבים בחו"ל מבקשים להחרים את האקדמיה הישראלית, לא רק כחלק מלחץ כולל על ישראל להפסיק את הכיבוש הברוטלי, אבל גם כרצון להזהיר את הקהילה האקדמית בישראל כי לפחדנות המוסרית המתמשכת שלה יש מחיר. כל עוד חלקים באקדמיה ממשיכים להטיל משטר של הפחדה ועריצות בקמפוסים שלנו, ומתמידים בשתיקתם אל מול ההרס של החיים האקדמיים בשטחים הכבושים, האוניברסיטאות בישראל לא יכולות להיות חלק מן העולם הנאור והמתקדם, בתוכו הן שואפות להיכלל.
   
   
3. מרבית עמיתי באקדמיה מתקשים לתמוך או להביע סולידריות – איש ואשה וסיבותיהם עמם. דומה כי לא הטמיעו עדיין את הלקחים ההיסטוריים מן העבר. היום זה אני, מחר זה הם. רבים מהם באים ממשפחות שחוו על בשרן את ההשתקה ההדרגתית שליוותה את עליית הנאציזם, הפשיזם והדיקטטורות בדרום אמריקה. הם עדיין חיים בהכחשה עצמית, ובאמונה כי להם זה לא יקרה.

Share on Facebook