הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-28 במאי, 2003 5 תגובות

במאמרו סמרטוט אדום – התנועה האיסלאמית (מה-19 במאי) דן גדעון ספירו בין יתר הדברים גם בסוגיית ההתאבדות, וטוען "כי מה שקרוי אצל האחד מתאבד, נקרא אצל האחר איש אמיץ, המקריב חייו למען המולדת, האידיאולוגיה, ואם הוא עושה זאת על מזבח אמונתו הדתית אזי היהדות מכנה אותו כמי ‘שמסר נפשו על קידוש השם’, ואין לשיטתה דבר נעלה יותר". ספירו רומז להבדלי השיפוט וההגדרה של מעשה מסוים מתוך השקפות עולם שונות. לאותה סוגייה הוא מצרף גם הורה המשליך נפשו להצלת ילדיו. סבורני שיותר מדי סוגיות הוכנסו תחת אותה כותרת, וכדאי לבצע כמה הבחנות במינוח, על מנת שאפשר יהיה להתמודד עם גודש השאלות שמעלה ספירו. ראשית, כדאי להתייחס להתאבדות כפשוטה, דהיינו כפעולה מכוונת בה נוטל אדם את חייו הוא מתוך בחירה מודעת.

מתנגדים לפעולה זו יטענו שלא יתכן שאדם המחליט ליטול את חייו שלו יהיה רציונלי, ולפיכך בחירתו אינה יכולה להיתפס כלגיטימית. אחרים יטענו שרק האל רשאי ליטול חיים, והחלטת בן אנוש לבצע זאת אינה לגיטימית. יהיו אף שיטענו שמתן לגיטימציה להתאבדות תוביל בתהליך "דומינו" להתרת גרימת מוות, הריגה ואפילו רצח. יהיה אף מי שיטען שבמעשה זה יש משום עוול לאוהבי המתאבד שנשארים בחיים, והתחשבות בהם נוטלת את הלגיטימיות מפעולת ההתאבדות.


התומכים בפעולה זו יעמידו במרכז טיעוניהם את זכותו המוחלטת – בעיניהם – של האדם על גופו ועל חייו. אחרים יטענו באותה רוח שלאדם חירות מוחלטת להחליט החלטות הקשורות בגופו או בחייו. יהיו שיטענו שלאדם זכות מוחלטת להחליט אם חייו הם בעלי ערך בעיניו ואם הם ראויים לחיות אותם.


בכל מקרה, כשמדובר בהתאבדות יודגש כי החיים היחידים שניטלים הם אלה של מבצע ההתאבדות, ובסוגייה זו, איש איש ועמדתו הוא.


בשימוש הרגיל במונח התאבדות נהוג להתייחס אליה כמעשה שאדם מבצע משום שאינו רואה יותר טעם להמשיך לחיות, דהיינו, סבור שמותו טוב לו מחייו.


הקרבת חיים היא סוגייה אחרת. יש שיראו בה תת קבוצה של התאבדות, אך גם הם יכירו בהבדל המהותי שבינה לבין התאבדות. הקרבת חיים לא נובעת ממיאוס בחיים אלא ממחשבה שאובדנם עשוי להועיל באופן שגובר על התועלת מהמשכם. כך יציל אדם את ילדיו אם יעריך את חייהם כנעלים על אלה שלו, וכך ינהג חייל הסבור שבמותו יציל את חבריו או מדינתו.


לעתים ייטול אותו חייל גם את חייהם של חיילי אויב, תוך הקרבת חייו שלו. גם אם שני אלה מאוד רוצים לחיות, הם עדיין יבחרו במוות, שכן החלטתם למות שונה בטיב שיקוליה מאילו של המתאבד.


גם הקרבת חיים יכולה להיות מוצדקת במקרים רבים, ולעתים אף לזכות את מי שביצע אותה בתהילה ובשבח מוסרי. ברם, בשום אופן לא יכנסו אותם אנשים המחליטים ליטול חייהם של אחרים – חפים מפשע – לקטגוריה של אלה שהקריבו את חייהם למען מטרה צודקת. הרג חפים מפשע היה ויישאר רצח, וככזה לא ניתן להצדקה בשום אופן. גם אם מותו של המבצע כרוכה במעשהו, הוא יישאר רוצח שנהרג במהלך ביצוע הרצח. העובדה שבחר בכך לא מטהרת את מעשהו, וכל מי שישבח אותו או יזכה אותו בתהילה מצדיק רצח חפים מפשע. על כך אין מחילה.


כולי תקווה שבסוגייה זו של גינוי רצח חפים מפשע, שוררת תמימות דעים, ואם היא נעשתה תוך מותו של מבצעה, היא עדיין ראויה לכל גינוי. יתכן עדיין ויכוח נוקב באשר לשאלה מי חף מפשע, אך משהוסכמה סוגייה זו, יש להעניק את החסינות המלאה מפני רצח לכל מי שייכלל בקטגוריה זו, ולגנות ולהוקיע כל מי שייטול ממנו את חייו.


אם בכל זאת ישאל מישהו לגבי האפשרות שרצח של אדם אחד חף מפשע יציל חיים של אנשים רבים, חפים מפשע גם הם (עם רמז לאותו ישראלי חילוני ממאמרו של ספירו "שהיה מוכן לקחת על עצמו חגורת נפץ ולהתפוצץ בישיבת ממשלה אם היה בטוח כי בפעולה זו הוא מאיץ את הפסקת מרחץ הדמים בין ישראל לפלסטינים ומקרב הסכם שלום").


יש לפחות שיטה מוסרית שהיתה נפוצה מאוד בעבר הלא רחוק, שהיתה יכולה להצדיק זאת. שיטה זו מכונה "תועלתנות פעולה", הבוחנת את המוסריות של כל פעולה על פי מידת הנזק והתועלת הנגרמים ממנה. שיטה זו היתה משקללת את התועלת שתיגרם כתוצאה מהצלת חייהם של חפים מפשע רבים, כגוברת על הנזק שנגרם עקב רציחתו של אדם אחד חף מפשע. אבל, בעיות מסוג זה, של התנגשות בין מה שמורה השיטה לבין אינטואיציות מוסריות – מאוד בסיסיות שלנו, לבין תחושות צדק עמוקות שלנו, הביאו לשכלולה של השיטה, בדיוק כדי שלא תתיר פעולות כאלה.


השכלול מכונה "תועלתנות כללים". בשיטה המשוכללת, הכללים מכוונים אל התועלת הנגרמת בדרך כלל ממעשה מסוים והפעולות שלנו נקבעות על פי הכללים שמכתיבה השיטה. שיטה כזו תטען שהנטייה הכללית של רצח חפים מפשע גורמת לנזק, ולכן יש לאסור בתכלית פעולה זו. מי שהוא תועלתן כללים ימנע מרצח של אדם אחד חף מפשע, גם כשהדבר עשוי להציל חפים מפשע רבים.


שיטות מוסריות אחרות יאסרו פעולה זו בתכלית גם אם היא עשויה להציל רבים. שיטה המכונה "דאונטולוגית", כמו זו של עמנואל קאנט למשל, שבבסיסה מוסר של חובות, תאסור פעולה זו משום שתדרוש לעולם להתייחס אל האדם כאל תכלית ולא רק כאמצעי. ככזה אי אפשר לרצוח אותו, גם לא למען הצלת אחרים.


הצדקת מעשה מהסוג שנרמז במאמר של ספירו תלויה בעמדה המוסרית בה מחזיק מי ששופט מעשה כזה. מי שעדיין שמר על צלם אנוש יגנה אותו. אני בכל אופן לא אצדיק רצח של חפים מפשע בשום תנאי ובשום מצב, גם לא למען הצלתם של רבים אחרים.

תגובות
נושאים: מאמרים

5 תגובות

  1. דברי תשבוחת הגיב:

    תודה לכותב על מאמר מעניין. אכן, דבר דבור על אופניו.

    אני תקווה כי גם כותבים אחרים באתר ישכילו לכתוב דברי טעם סדורים כגון אלה. שכן גם אם אין מסכימים על דיעות, יש ויש דרך למנוע מדיון להפוך לויכוח ומשם להדרדר להתלהמות ודמגוגיות.

  2. הערה קטנה הגיב:

    הדברים הנ"ל נשמעים באמת כדברי חוכמה. אבקש רק להעיר בנושא זעיר אחד הקשור לאותו מאמר של ספירו. בהקשר למעשה פיגוע חו"ח בחברי ממשלה, אין המדובר בפגיעה באנשים "חפים מפשע" כפי שמנתח ד"ר עובדיה עזרא אלא במצב של חייל המקריב את עצמו תוך כדי פגיעה ב"אויב". למשל ההתנקשות בראש ממשלת ישראל יצחק רבין ז"ל הוסברה (שלא למצלמה) על ידי גורמי ימין כפעולה למען "הצלת ארץ ישראל".

  3. חיים רמוני הגיב:

    גדעון ספירו במאמרו תומך למעשה במעשהו של הרוצח המנוול יגאל עמיר שרצח ראש ממשלה בשל דיעותיו ומעשיו. גם המנוול עמיר חשב שכך הוא מפסיק את שפיכות הדמים והפיגועים ועוד מטרות שבדה ממוחו הקודח. דעו כולכם- גדעון ספירו בדבריו מתיר את דמנו כולנו למטורפים.אכן ברית דמים בין המטורפים מימין למטורפים משמאל. ואל ידבר איש על ה"צדק" שבאמתחתו. כל אידיאולוג מטורף, מכל צד של המפה הפוליטית, משוכנע עד העצם כי הוא "צודק".וכך אמנם אומר ספירו -יש הצדקה לרצח ראש ממשלה – כי אנחנו "צודקים".

    אני קורא למר ספירו לחזור בו לאלתר מהצידוק המרומז שהעניק לרצח פוליטיקאים.

  4. ג’וליאנו מר – כמיס הגיב:

    השאהיד מבהיר לי: לא חיפשתי מעבר לאופק
    את בתולות הנצח, הרי אהבתי את חיי
    עלי אדמות, בין אורן לתאנה, אך
    הדרך לחיי הייתה חסומה,
    וחיפשתי אחריהם בדבר היחיד שהיה לי-
    דם בגוף אבן התכלת
    *
    מחמוד דרוויש-מצב מצור

  5. אשר פרוליך הגיב:

    לגיואולינו וגדעון:

    בתגובתי למאמר של גידעון כתבתי שאף פעם האמצעים
    מצדיקים את המטרות.אם האמצעים פסולים,כנראה שגם המטרות,אולי נראות נעלות,אבל בסופו של דבר פסולות.
    לגבי המתאבד שרואה דרכו חסומה=
    גם חולה נפש רואה דרכו חסומה.העובדה שמתאבדת רואה
    רק דרכים חסומות,עדיין לא אומר שיש דרכים אחרות
    שעדיין לא חסומות.
    במאמר של גדעון,הנושא המרכזי לא היה "ההתאבדות בכלל"
    כתופעה אנושית,אלא ההתאבדות של המתאבדים האיסלמים
    הפונדמנטליסטים(גם המצרים והסעודים שהתפוצצו בתוך
    מגדלי התאומים)
    התאבדות זו היא לא רק מעשה של פרט מאיוש וחסר תקווה,
    היא אידאולוגיה הנתמכת והמאורגנת היטב על ידי גורם
    ראקציוני מסוכן ומטורף שיש לגנות אותו ולעקור מהשורש.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים