כל כך רציתי לכתוב היום מלים טובות ומנחמות על הדברים שהכי הכי עושים לי את היום ומשנים לי את החיים ללא הכר. למשל, רציתי לכתוב על ארוחת צהרים עם חברה בסתם יום של חול. בלי גברים, רק שתינו (השבוע אכלתי פעם עם חברתי שולה ופעם עם חברתי תמרה וזה היה נ-ה-ד-ר. לא חייבים להוציא על זה מיליונים, סתם ארוחה). או למשל על חנות תל-אביבית קטנה ומטריפה ועל דיאטת מיצים חדשה שממנה רזיתי למרבה הפלא די במהירות ואפילו בכיף. ואפילו על מתכון מיוחד רציתי לכתוב ועל ספר טוב.
כי השבוע הוא מיוחד והימים הם ימים מיוחדים, היסטוריים, ימים של ספק-אולי-מי יודע-יש-אפשרות, שהנה הנה ניבטים ניצניו של שלום. אצלנו במזרח התיכון, בתוך המדבר הנורא, אחרי שלוש שנים שחורות, התחיל לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, לפרוח פרח ביישן, קטן, חלשלוש, לא שיא היופי ובינינו – קצת דפוק, אבל בכל זאת פרח בלב השממה, ולנו הוא, לנו ולצרינו. אמת, סכנות רבות צפויות לו, למסכן, בארץ הקודש. משמאל ומימין נושפים עליו במלוא הכוח.
משמאל רואים בעיניים כלות איך פירות השלום עלולים – הלוואי?! – להיקטף דווקא על ידי האדם האחרון עלי אדמות שלדעתם ראוי לכך. אחרי שלושים שנים עקרות של זעקות שבר, מפגשים אין סופיים עם הצד השני, משמרות שלום מחזוריות, ויכוחים קולניים, ספיגת קללות ומהלומות. והשמאל אינו יכול אפילו לומר "אמרנו לכם" – זה נשמע עכשיו, איך לומר, קצת ילדותי. לא לעניין. נשאר רק לשמוח בשפתיים קפוצות.
מן הימין נשמעת הזעקה הרגילה שבוקעת בכל עת שעולה תקווה לשלום: לאאאאאאא, לא ולא. לא לה-כ-ו-ל , מה שתגידו – לא. כך הם זעקו כלפי בגין, ורבין ופרס. ואוט-אוט-אוט הם מאיימים ב"מלחמת אחים" (עיין ערך ליברמן), ושוב הם מגייסים את הרבנים. בעוד רגע יתחילו שוב הדיבורים על רצח אפשרי של ראש הממשלה: "שזה כמובן דבר איום ואנחנו לא מטיפים לזה… אם מישהו מטורף מבין לא נכון את הדברים שלנו…" והידיים נפרסות בתנועה של חוסר-אונים.
אבל, הסכנה הגדולה טמונה בכנסת. ימים כאלה צריכים להיות שעתה הגדולה של הדמוקרטיה ובצדק אנו מתנים את תהליך השלום בשקיפותה של הדמוקרטיה הפלסטינית. אבל, משום מה, למרבה הפלא, דווקא עכשיו, נעכרה הדמוקרטיה הישראלית: בהיכל הקודש של הדמוקרטיה הישראלית, בכנסת, קורים דברים שמטילים ספק במחויבותה, לדמוקרטיה.
הם עובדים קשה בכנסת ישראל. למשל, שני חברי כנסת נאלצו להצביע הצבעה כפולה, כל אחד מהם בשמו ובשם חברו – ואומרים שיש גם מקרה שלישי. או, ועדת הכנסת – כמה קשה התאמצו חלק מחבריה למנוע את הסרת חסינותה של נעמי בלומנטל. שלא לדבר על היו"ר, שרק מדבר כליצן, אבל הוא אדם רציני. כמה קשה הוא עובד כדי לחפות על 119 נתיניו – ביד אחת נאבק ברשות השופטת, ביד השנייה שומר שלא תישמט סמכות הסרת החסינות של חברי כנסת מידי עצמם (אם אין אני לי מי לי) – כמובן שלא נותר לו זמן לתהות איך זה שתשעה עשר חברי כנסת נמצאים בשלב זה או אחר של חקירה משטרתית. אין לו זמן לקונן על דרך בחירתם של חברי כנסת אחרים. איש עסוק. כשיתפנה מימי החופש הרבים שלו, אולי יקדיש גם זמן לדמוקרטיה.
זאת ועוד. הכנסת גם לא לוקחת ברצינות את חוקיה: אחד הסעיפים המרכזיים בנוסח ההסכם העתידי בין ישראל והרשות דן בהורדת מאחזים לא חוקיים. אני מודה. זה נשמע לי מוזר, אולי בגלל שלא למדתי משפטים. לתומי חשבתי שלא חוקי זה לא חוקי וזה לא חוקי. לכן, צריך להוריד את המאחזים לא בגלל ההסכם אלא בגלל אי-החוקיות. מר ריבלין, לדעתך: לבית המשפט אסור לקבוע שחוק הוא בלתי חוקי, אבל לממשלה ולכנסת, מותר להחליט שעבירה על החוק היא חוקית?
היתרון הגדול של מדינת ישראל על שכנותיה היה עד כה לא יתרון צבאי, גם לא יתרון טכנולוגי. תרשו לי לפקפק ביני לבין עצמי, גם בתקפותו של היתרון הגדול האנושי, שעליו היתה תמיד גאוותנו. היתרון הגדול האמיתי היה, עד היום, היתרון הדמוקרטי. האם ישראל מתחילה לאבד את כוחה הדמוקרטי והמוסרי? האם נזדקק בקרוב לפקחים אמריקאים שיפקחו על פעולות כנסת ישראל? ועל חוקיות החלטותיה?
סכנה לדמוקרטיה היא סכנה לישראל והיא סכנה גדולה יותר מהחמאס ויותר מ"ערפאת" – היא שמטילה צל על פריחתו של הפרח השברירי שפרח לפתע במדבר ושאולי, אם ירצה השם, ואם ירצו עוד כמה בני-תמותה, יהיה פה, אי-פעם, שלום.
כמו פבלוב – אריק שרון לימד אותנו שאי אפשר להאמין לו. ככה זה. הלוואי ויכולתי. חובת ההוכחה עליו כרגע. אח"כ נראה. הצהרות לחוד ומעשים לחוד. אני חושב שזו היתה גישתו של ביבי מול הפלסטינים. זו גישתי מול הימין החדש.