חליל ג’וברן אמר: "כשאתה עצוב, חפש שוב בלבך ותראה שבאמת אתה בוכה על מה שהיה מקור שמחתך". רייצ’ל היתה מקור שמחתנו. כשאנחנו בוכים, אנחנו מנסים להיזכר בימים שהיינו איתה ומנסים לעמוד על כל מה שהיא השאירה לנו. קשה לסכם חיי-אדם ולנסח במלים מה היתה משמעות החיים האלה בשבילנו, אבל אנחנו מקווים שנוכל לחלוק אתכם מעט ממהותה של רייצ’ל. מרגע היוולדה היא היתה חלק מהותי מאתנו – אִמהּ, אביה, אחיה ואחותה.

כמובן, חלק גדול ממה שאנחנו מתגעגעים אליו עכשיו, הוא עצם נוכחותה במחיצתנו – מופיעה בפתח דלתנו ונכנסת אל הביטחון של הבית והמשפחה, המקום שבו יכלה פשוט להיות. הנה היא חוטפת תנומה על הספות שלנו. היא נחה על המרפסת שלנו, מתחממת בשמש האביב. היא אוכלת איתנו מרק תפוחי אדמה, ויושבת מול האח המבוערת להתחמם. היא יושבת לה בשקט וכותבת באיזו פינה בבית ועושה בלגן כשהיא מכינה עבודות אמנות במוסך. היא מבקשת עצה איך לגדל צמחים ומשוטטת בחצר לראות מה צומח שם. היא משכנעת אותנו לקחת אותה לארוחות סושי, לקנות לה קופסאות פח בחנויות עתיקות, ולרכוש תוספות למלתחתה בחנות "גוּדוויל".

היא תקפה את הדעות הפוליטיות שלנו כשהיה צריך לתקוף אותן. היא ייסרה אותנו כשלא היינו מתחשבים מספיק בדעותיה. היא קינטרה אותנו בשובבות על חסרונותינו הרבים ודאגה יותר מדי בגלל חסרונותיה שלה. היא אהבה אותנו, וניחמה אותנו, ותמכה בנו בשעת הצורך. לאחר שלא ראתה אותנו זמן מה היא התנפלה עלינו בחיבוקים אוהבים וארוכים.

סבתא שלה כותבת עליה כשהיתה תינוקת: "רייצ’ל היתה שוכבת לצד כריס ושרה השרועים על הרצפה ומשחקים משחקי לוח. המשחקים שיעממו אותי, אבל התינוקת הזאת נראתה מרותקת. אני חושבת שזה היה בגלל תחושת הקשר, השייכות, ההתייחסות הזאת של אדם לאדם שהיתה כל כך מרשימה אצלה. לא יכולת להישאר אדיש אליה. היא הטביעה בך חותם".

בספר הסיום של כיתה ה’ כתבה רייצ’ל בת האחת עשרה על שאיפותיה: "אני רוצה להיות עורכת-דין, רקדנית, שחקנית, אמא, אשת-איש, סופרת של ספרי ילדים, אצנית למרחקים ארוכים, משוררת, בעלת חנות לחיות מחמד, אסטרונאוטית, פעילה למען איכות הסביבה ולמען מטרות הומניטריות, פסיכיאטרית, מורה לבלט, והנשיאה הראשונה".

אחד ממוריה בתיכון כתב: "כשאני חושב על השפעתה של רייצ’ל עלי, המשפט הראשון שעולה בדעתי הוא – נועדה לחולל שינוי. ביחסי עם רייצ’ל כמורה וידיד, היה כבוד הדדי למלה הכתובה. היא היתה היוצרת. אני הייתי העורך וכמאזין טוב הייתי תיבת התהודה שלה. היו לה רעיונות רבים כל כך, שאלות רבות כל כך. רייצ’ל לא יכלה להטריד את עצמה בדברים קטנים כמו להגיש את כל העבודות שלה בזמן, מפני שהיא כבר התעסקה בנושאים הגדולים: לבוסס בשלולית בדרך לשיעור ואחר כך לכתוב שיר שהיה צלול כל כך, חריף כל כך ורהוט כל כך עד ששאלת את עצמך איך היה לאשה הצעירה והמורכבת הזאת כל כך הרבה לתרום.

אחד ממוריה ב"אֶבֶרגרין  קולג’" כתב עליה: "היא לא הסתפקה בסתם לימוד על העוול בעולם, אלא הרגישה צורך לעשות משהו בעניין. למשל, היא נתנה ייעוץ לאנשים מיעוטי-הכנסה, פעלה למען הצלת "מרכז העבודה" בקולג’, או קישרה אומנות עם שלום ב"תהלוכת המינים".

אחת מחברותיה ללימודים כתבה: "היא נגעה בנו זמן רב לפני שכל זה קרה. היא תמשיך לגעת בנו. היה ברייצ’ל הרבה יותר מאותו יום גורלי ברפיח, מרחק אלפי קילומטרים מהבית. יש בה יותר מבכל אדם שאכיר אי-פעם. היתה ברייצ’ל גדלוּת שיכולה וצריכה להאציל גדלות על כולנו. אם נזכור את רייצ’ל כדמות נערצת בלבד, נחמיץ את המסר שלה".

אנו יודעים שהמסר של רייצ’ל לא הלך לאיבוד אצל כל האנשים שנאספו היום לזכור אותה. אנו יודעים שאתם קשורים אליה בקשר עמוק במאמציכם לשים קץ לכיבוש ולהביא שלום, צדק וביטחון לכל תושבי ישראל ופלסטין.

הלילה הלכנו לאסיפה כאן באולימפיה שמטרתה לספר על הוועד נגד הריסת בתים ולגייס כספים למענו. נפיץ את הבשורה בארצות הברית. מהטמה גנדי אמר: "קבוצה קטנה של אנשים נחושים בדעתם, שבליבם בוערת אמונה יוקדת בשליחותם, יכולה לשנות את מהלך ההיסטוריה". אנחנו מודים לכם על הערב לזכר רייצ’ל  ומצטרפים בסולידריות לכל הישראלים, הפלסטינים ובני לאומים אחרים בעלי אמונה יוקדת – החותרים לשים קץ לזוועת הכיבוש ולאלימות שהוא ממיט על כולנו.

Share on Facebook