כל המבקש לדון בתופעת הציונות נתקל מיד בבעיית הגדרתה. שלא כמו ההתיישבות האירופית באמריקה, למשל, או השתלטות האנגלים על קניה או הודו, זכתה ההתיישבות היהודית בפלסטינה להגדרות שונות ומנוגדות. שתי ההגדרות הנפוצות ביותר והסותרות זו את זו הן: א. הציונות היא "תנועת השחרור הלאומי של העם היהודי"; ב. הציונות היא "אחד מגילויי הקולוניאליזם האירופי במאה ה-20″; ועוד אחזור להגדרות אלה, מקורותיהן ומגבלותיהן.

בכוונתי לטעון שהציונות היא תופעה יהודית במהותה, ואין להפריד בינה לבין היהדות (במובן הדתי-­היסטורי של המונח), ולפיכך הדמיון בינה לבין תנועות שחרור לאומיות מחד גיסא, ותנועות קולוניאליסטיות מאידך גיסא, הוא מורפולוגי יותר משהוא טקסונומי, ומותיר תופעות שונות בהיסטוריה הציונית ללא הסבר.

היהדות מהי?

"המבדיל בין קודש וחול… וגו’. היהדות כולה עומדת בסימן הבדלה והיבדלות. מהו שורש התכונה המובהקת הזו, ממה היא נובעת? זהו נושא גדול ומורכב, שמן הראוי לחקור אותו בשיטות אנתרופולוגיות, פסיכולוגיות, היסטוריות וסוציולוגיות. יש סיבות רבות מדוע היהדות לא נחקרה בשיטות אלה, ומדוע החוקרים המועטים שניסו לדון בטבעה האמיתי של היהדות עשו זאת ברוח אפולוגטית. בין הסיבות אפשר לציין את העובדה שכמה מאבות האנתרופולוגיה המודרנית היו יהודים (למשל, פראנץ בועז, ולימים קלוד לוי­סטראוס). אבל גם חוקרים אחרים לא העזו ליישם לגבי הדת שממנה יצאה הנצרות את שיטות המחקר שיישמו ללא היסוס לגבי תרבויות ודתות אקסוטיות. דוגמה נדירה ומאלפת מאוד נמצאת בספרה של מרי דאגלאס "Purity and Danger", שבו היא דנה בכללי הכשרות בספר "ויקרא" בהקשר אנתרופולוגי רחב. אבל זוהי, כאמור, דוגמה בודדת והיא עוסקת רק בשלבים ההיוליים של היהדות; הרי זה כאילו מישהו ביקש לעמוד על טיבה של ארצות הברית על פי הנתונים של אמצע המאה ה-18. הגיע הזמן שמישהו יישם את השיטות האנתרופולוגיות המקובלות לגבי "שולחן ערוך", למשל, תוך השוואה עם תרבויות אחרות – משבטים פאפואנים ועד הברהמינים בהודו. אך גם בלי כלים אלה, אוכל להצביע על כמה קווים עיקריים.

1. כבר במקרא מוגדרת האלוהות היהוויסטית אפריורי במושגים של מה היא לא: יהוה אינו אל של שבטים אחרים; הוא אינו מוכן לחלוק את שליטתו בשבט שבחר לעצמו עם שום אלוהות אחרת; בהיותו אלוהות של האוויר והרוח ופני האדמה אין לו שיח וסיג עם מה שמתחת לפני האדמה, היינו, עם עולם המתים והכוחות הכותניים, (מכאן אמירות כגון "לא המתים יהללו יה’, האיסור על הדם ועל אובות וידעונים); יהוה תובע ממאמיניו לקבל עליהם סימנים שיבדילו בינם לבין הסובבים אותם, כגון מילה, ואיסורי הבערת אש ועבודה יום בשבוע. המקרא קבע כללי הפרדה בין סוגים שונים של גידולי שדה, איסור על חריש עם חמור ושור, שעטנז וכו’. במהלך הדורות הוסיפה הדת היהודית עוד ועוד איסורים ריטואליים והיא עומדת כולה בסימן הפרדה בין "טהור" ל"טמא", בין "קודש" ל"חול", "כשר" ו"טרף", "חמץ" ו"מצה", בין גברים ונשים, קטינים ובוגרים, בשר וחלב, משי וכותנה, וכו’.*
   
   
   
2. היהדות שאנו מכירים החלה להתפתח בתקופת בית שני. מכאן ואילך ההפרדה המרכזית, היינו – בין "ישראל" וה"גויים" – קיבלה צורה ממוסדת, כאשר עזרא ונחמיה אסרו על חיתון עם "עם הארץ" והפרידו בקפידה בין יהודים ושאר בני אדם. גם השומרונים, המכונים "כותים", נפסלו. יהודים שאימצו לעצמם משהו מהילכות העולם הסובב אותם הוקעו על ידי היהודים הקנאים. כך המתייוונים, וכך בסופו של דבר גם הצדוקים. יהודי שהמשיך בכיוון ההתבוללות התרבותית והאישית הפך להיות זר ואויב, "אחר", כמו אלישע בן אבויה. (מן הראוי להבחין בין מה שנראה כהיבדלות בתקופות קדומות יותר, למשל, פרשת אשתו הכושית של משה שהיתה במסגרת תופעות קסנופוביות רגילות, לבין ההפרדה המאוחרת, המעוגנת בהלכה. מן הספרים ההיסטוריים בתנ"ך עולה בבירור שעד ימי בית שני היו קשרי חיתון בלתי­ פוסקים עם השבטים והעמים הסובבים).
   
   
   
3. אחרי חורבן בית שני, במאה הראשונה לספירה, היתה ההיבדלות לסימן ­ההיכר המובהק ביותר של היהדות. היו עמים אחרים שמלו את בניהם, שעבדו אל אחד ולפעמים גם אל בלתי ­נראה (לפי טקיטוס, כזה היה גם האל של השבטים הגרמניים), ואסרו על אכילת חזיר, אבל לא נוצרה עימם שום שותפות רוחנית או חברתית. לימים, האיסלם אימץ את העיקרים הראשיים של היהדות, ובכל זאת נדחה. ההיבדלות היתה למטרה בפני עצמה. הפסוק "עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב" (כלומר, לא יחשב), הפך להיות המוטו המובהק של השבט המפוזר. היהדות אימצה את העיקרון הרומי שהמוצא עובר דרך האם ולא האב, כי "האם תמיד ידועה", ועמו התפיסה שהיהודים הם לא רק קבוצה שאמונתה הדתית שונה מזו של שאר העמים, כי אם הם ממש קרוצים מחומר שונה, "טהור" יותר, שאין "לטמאו" בנישואי "תערובת".**
   
   
   בעצם, האמונה הדתית וטכסיה הפכו להיות כמעט עניין משני, כי "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". כלומר, גם אם יאכל בשר חזיר ויבעיר אש בשבת, עדיין הוא בן העם הנבחר, והדרך תמיד פתוחה לשוב לחיק השבט. לעומת זאת, ה"גוי", גם אם יימול את בשרו ויקיים את כל המצוות, עדיין הוא "גוי", ונעשה כל מאמץ להרתיע "גויים" מלהתגייר. אי ­לכך, אי אפשר לומר שהיהדות תובעת לעצמה מעמד של אמת אוניברסלית, כמו הנצרות והאיסלם, כי אחרת היתה מבקשת לגייר את כל בני האדם. מכאן הפרדוקס הגדול, שהאל האוניברסלי שהיהודים מאמינים בו אינו מעוניין בשאר המין האנושי, והוא מקיים הסדר נפרד עם השבט המסוים הזה.
   
   
   
4. עצם המלה "יהדות", המציינת גם את הדת וגם את הקהילה, אומרת בבירור שאין להפריד בין האמונה לבין נאמניה. המימרה: "לא ישראל שמרו את השבת, כי אם השבת היא ששמרה על ישראל", נכונה לחלוטין. הדת, על איסוריה וחוקי הטהרה שלה, שמרה על זהותם הנפרדת של מאמיניה. זה היה תפקידה. במקביל היא הכילה בתוכה חזיון אסכטולוגי, לפיו באחרית הימים יכיר כל העולם ביהוה, בירושלים כביתו וביהודים ככוהניו, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". לא נאמר שכל בני ­האדם יהפכו ליהודים! כלומר, ההפרדה היא תופעה קוסמית, ותתקיים גם באחרית הימים. בזאת היא שונה מהקאסטה הבראהמינית­, שהיא באופן כללי התופעה הדומה ביותר ליהדות, מכיוון שבאמונה ההינדואית ההשתייכות לקאסטה זו או אחרת חלה רק על גלגול אחד ואין לה מעמד קוסמי.

העת החדשה וההשכלה

בכל מקום בו התרחש תהליך השכלה וחילון, התרופפה ההסתגרות היהודית. ביבשת אירופה, בה ישבו רוב היהודים, נראה בבירור שהתהליך החליש את הדת והאיץ את ההתבוללות. ככל שהסביבה הכללית נעשתה יותר חילונית ופתוחה מבעבר, וזיהויים של אנשים על פי דתם נחלש, נעשתה הסגירות היהודית פחות נסבלת. יתכן שאלמלא המשברים שהתחוללו באירופה באותה תקופה היה התהליך הזה מוביל להיטמעות רבתי, ומותיר בסופו של דבר רק מובלעות זעירות של יהודים אורתודוכסים אדוקים. אבל הזעזועים באירופה בשלהי המאה ה-19חשפו את כל המיעוטים לסכנות קיומיות, ואת היהודים במיוחד. (גם האנטישמיות, שמקורה דתי ותחילתה בתקופת מסעי הצלב, קיבלה צביון חילוני בתקופה זו. האם ההיבדלות היא שעוררה את האנטישמיות, או שמא הן עוררו זו את זו?­ על השאלה הזו קשה להשיב, ואולי כבר גם לא חשוב. אין ספק שהאנטישמיות האירופית בגילוייה האלימים היתה הדחף העיקרי לנהירה היהודית לאמריקה ולשאר ארצות הגירה רחוקות).

בתחילת המאה ה20, כשההתבוללות החלה להתפשט למרכז אירופה ואפילו למזרחה, נמצאו שם שלוש אופציות לשימור היהדות ולמניעת היטמעות. האחת היתה זו המסורתית ­הוותיקה, היינו, שמירה קפדנית על כללי הדת, שפירושה מניעה פיזית של ההתבוללות,­ שהרי אי אפשר להתבולל בקרב אנשים שאינך יכול לאכול איתם, לשתות איתם, או לבלות איתם את שעות הפנאי, קל וחומר להתחתן איתם. דרך אחרת היתה שימור היהדות באמצעות "אוטונומיה תרבותית", כעצת ה"בונד",­ היינו, על ידי טיפוח התרבות היהודית הייחודית, ביידיש, במוסיקה ומסורות יהודיות שונות. תנועה פופולרית זו יכלה להשתלב בזרם המתקדם, לתמוך באידיאולוגיות רדיקליות, ואפילו לנקוט עמדות אנטי ­דתיות,­ שכן אם יש ליהדות תרבות נפרדת, אפשר יהיה לשמור על היהודים בעזרתה, גם אם החומות שהיא מציבה סביבם אינן כה גבוהות ואטומות כאלה של האורתודוכסיה. ולבסוף הועלתה גם האופציה הטריטוריאלית, היינו – הציונות.

ההיבדלות הטריטוריאלית

מה שהציונות הציעה היה להמשיך את ההיבדלות היהודית בדרך הטבעית ביותר: על ידי היפרדות פיזית משאר המין האנושי. במדינת היהודים אפשר יהיה לשמור על השבט הנפרד – מבלי להיאבק בלי הרף נגד ההיטמעות. יתר על כן, בדרך זו אפשר יהיה להשיג "נורמליזציה של העם היהודי", הוא יהיה נבדל משאר העמים, אבל יהיה עם בין העמים, ובדומה להם יהיו בו מעמדות שונים, פועלים וקפיטליסטים, וכן אנשים חילוניים ודתיים, שכולם יהודים. יתר על כן, אם המוני יהודים מרחבי העולם יתקבצו במקום אחד יהיה מצבם בטוח ואיתן יותר מאשר בהיותם מפוזרים כקבוצות מיעוט בחברות זרות ולפעמים עוינות. אלא שכדי שתוכנית זו תצליח היה צורך למקם אותה במקום שהוא לא רק ריק מ"גויים", אלא שיש עמו אסוציאציות יהודיות ספציפיות,­ כלומר, ב"ארץ ישראל". כל הניסיונות לקשר את הפתרון הפיזי עם טריטוריה אחרת לא היו פתרונות יהודיים, ונותרו שוליים מבחינה מספרית ואידיאית.

בשליש הראשון של המאה הקודמת לא זכה הפתרון הזה להצלחה רבה. השיטה האורתודוכסית היתה עדיין מבוססת היטב, ואילו בעיני אנשים מתקדמים היה הפתרון התרבותי, החילוני ­כביכול, של ה"בונד" ודומיו, יותר אטרקטיבי. השאר היו אנשים שלא נבהלו מן ההתבוללות, וראו ביהדות ­ כדברי אחד האחים ברומן "חמישתם" מאת ז’בוטינסקי לא אונייה טובעת, כי אם סתם אונייה מיושנת ודוחה, שאדם נבון מבקש לרדת ממנה בהקדם. דומני שאין ויכוח על כך שלולא עליית הנאציזם ותוצאותיה, לא היתה הציונות הופכת במחצית השנייה של המאה ה-20 לסיפור הצלחה כפי שהפכה.

מאז הקמת מדינת ישראל רווחות שתי ההגדרות שמניתי בראשית המאמר, ולא רק בישראל, אלא בכל מקום בו עולה הנושא לדיון. יהודים חילונים מתארים את הציונות כאחת מתנועות השחרור הלאומיות שקמו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-­20, והם מגדירים כל קהילה יהודית באשר היא כחלק מן "העם היהודי", או ה"אומה היהודית"; ועוד אחזור לקושי העקרוני שבהגדרה זו. יהודים­, ולא רק יהודים, כמובן מרקע מרקסיסטי, נוטים להגדיר את הציונות כתופעה קולוניאליסטית. אך גם הגדרה זו אינה מניחה את הדעת, ועוד נשוב אליה.

הציונות כ"תנועת ­שחרור לאומית"

הציונות, כאמור, הבטיחה לפתור את בעיית ההיבדלות היהודית בדרך טריטוריאלית. לרוע מזלה, התברר שהתושבים האוטוכתוניים בפלסטינה, שהמנהיגות הציונית תיארה כקומץ נוודים ישמעאלים שאפשר יהיה להתעלם מקיומם או לסלקם מן המקום, התגלו כעם. בן ­גוריון תיאר כיצד ירד מן האונייה בנמל יפו, הביט סביבו ונרעש: "מה עושים הערבים האלה בארץ שלי?" הלא הציונות נועדה לחסוך מן היהודים את הצורך לבנות חומות של היבדלות! וכאן מתחיל הסכסוך. ולא רק הסכסוך בין יהודים לערבים.

בעשור הראשון למאה הקודמת קבלו ראשי הציונות ש"ישמעאלים וישמעאליות" עובדים בפרדסי היהודים ובבתיהם. מה הטעם לעלות לארץ­ישראל, הם אמרו, אם גם כאן היהודים מתחככים ב"גויים", ו"שיקסות" עובדות במטבחיהם ומטפלות בילדיהם? הפתרון שהוצע היה להביא לארץ יהודים מתימן ולהעסיקם במקום הערבים בשדות ובבתים. ואכן כך נעשה. הוקמה השכונה שעריים ליד רחובות, בה קיבלו משפחות תימניות ארבעה דונמים כל אחת, לעומת 16 דונם שקיבלו המשפחות האשכנזיות. סידור זה הבטיח שלא יוכלו להתפרנס מעיבוד אדמותיהם בלבד, וייאלצו לעבוד אצל האשכנזים.

אלא שהגדרת היהודים כעם היא בעייתית להפליא. כל אדם הבא מבחוץ רואה מיד שפרט לדת אין שום דבר משותף בין יהודים אירופים ליהודים תימנים, בין היהודי מקוצ’ין לבין זה מרומניה. (כמובן שאחרי דור או שניים בישראל נוצר מעין עם ישראלי, כשם שנוצרו עמים חדשים בארצות הברית ואוסטרליה. אמנם הצפתו בגלי הגירה חדשות לבקרים מפריעה לו להתגבש, ולעובדה זו יש השלכות משלה, אלא שלא זה המקום לדון בהן).

ואכן בישראל, גם אחרי עשרות שנים של היסטוריה מקומית, הדת היא המספקת את המסגרת המשותפת, ואין זו רק תוצאה של שיקולים מפלגתיים וכיו"ב. ישראל אינה יכולה לחדול להיות "מדינה יהודית", או "מדינת היהודים". באמר­ מערכת שהתפרסם בעיתון החילוני "הארץ" מה-12 בפברואר 1996 נאמרו דברים מפורשים: "המדינה הזאת קמה כדי להעניק בית לאומי לעם היהודי, והיא נשארה כזו גם על סיפה של המאה ה-­21. העם היהודי הוא ישות אתנית-­לאומית יחידה במינה, המשלבת דת ולאום… כללי ­המשחק הפוליטיים המתנהלים בישראל נגזרים מן האקסיומה שזו מדינה יהודית… העמדה הזאת מעוגנת בפסיקת בית ­המשפט העליון וגם בחוקי הכנסת, שקבעו ש"רשימת מועמדים לא תשתתף בבחירות לכנסת אם יש במטרותיה או במעשיה, במפורש או במשתמע, שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי".

הנוסחה: "העם היהודי הוא ישות אתנית-­לאומית יחידה במינה, המשלבת דת ולאום", נשענת על הנחות שאי אפשר לבסס בדרך רציונלית. איזו "ישות אתנית" יכולה להכיל יהודים רוסים ועירקים גם יחד? האם המושג "לאום" יכול לעשות זאת? ­ ברור שלא. המכנה­ המשותף היחיד הוא הדת, ועמה מסורת­ או מיתוס­ של מוצא משותף מלפני אלפי שנים. בהיחלש הדת, מדגישה הציונות את מיתוס הרצף האתני בדרכים שונות: ארכיאולוגיה, השבעות חיילים במצדה או ליד הכותל המערבי, וכיו"ב.

הציונות כ"תנועה קולוניאלית אירופית"

אנשים מרקע מרקסיסטי רואים את הציונות במושגים המקובלים עליהם כאוניברסליים, היינו, המושגים המטריאליסטיים, המעמדיים­-כלכליים. ואכן ההיסטוריה הציונית דומה מבחינות רבות לקולוניאליזם האירופי. עובדה היא שהמנהיגות הציונית היתה אירופית-­בורגנית, וקשריה עם הממשלות האירופיות­-בורגניות היו אמיצים מתחילת דרכה. יתר על כן, היא זכתה בתמיכה מכרעת מצד גורמים קפיטליסטיים מובהקים, כגון הברון רוטשילד ואחרים. החל מ"הצהרת בלפור" האימפריאליסטית ועד תמיכת המערב בישראל הלוחמנית בעשורים האחרונים, לא קשה למצוא הקבלות בין הציונות לבין, למשל, ההתיישבות הצרפתית באלג’יריה.

ובכל זאת, זוהי חיה ממין אחר. אחת הסיסמאות הציוניות שזכו לגינוי חריף מן האגף המתקדם היתה הקריאה ל"עבודה עברית!". אך על מה היא מעידה, חוץ מהתנכרות לצרכיו של כוח העבודה הערבי? לא על גזענות במובן המקובל של המלה, שהרי ראינו שפועלים תימנים, שאינם אירופים, ואינם שונים מבחינה "גזעית" או תרבותית משכניהם המוסלמים בתימן, הועדפו על פני עובדים ערבים מקומיים. (בכלל, טוהר יהדותה של הקהילה התימנית לא הוטל אף פעם בספק. אדרבא, רבנים, חזנים וקריינים תימנים זכו להערכה רבה בשל ידיעותיהם המופלגות בעברית ובמקורות). ובכן, אם לא גזענות, מה פשר הסיסמה "עבודה עברית"? פירושה, בפשטות, היבדלות יהודית מן ה"גויים" והעדפת יהודים, ותו לא. למעשה, יישום אותם העקרונות לפיהם חיו יהודים ברחבי העולם במהלך הדורות.

לעומת זאת, במושבות האירופיות באמריקה, אפריקה ואסיה היה קיומו של כוח ­עבודה זול אחת האטרקציות של המפעל הקולוניאלי. אנשים נהרו מאירופה למקומות שונים בעולם כדי לשפר את מצבם הכלכלי על ידי ניצול המשאבים הטבעיים במקומות ההם, בעזרת כוח ­עבודה מקומי זול. האם ההתיישבות היהודית בפלסטינה משלהי המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20 היתה מפעל דומה? אל לשכוח שעד מלחמת העולם השנייה רוב הציונים שבאו הנה מרצונם החופשי, חדורי אידיאולוגיה, עזבו תנאים טובים מאלה שמצאו כאן. אילו ביקשו לשפר את מצבם הכלכלי היו מהגרים, כפי שאכן עשו רוב היהודים שהיגרו באותן השנים, ליבשת אמריקה, לאוסטרליה או לדרום ­אפריקה. ואשר לכספים הרבים שהשקיעו קפיטליסטים יהודים בפלסטינה, אלה היוו פילנתרופיה יהודית מובהקת, מחוזקת בתמיכה אידיאולוגית בתוכנית הציונית. כאשר אותם קפיטליסטים חיפשו רווחים הם השקיעו את הונם באפיקים הרבה יותר מבטיחים מאשר ההתיישבות היהודית בפלסטינה. (אין זאת אומרת שהם לא קיוו שבמשך הזמן תקום כאן חברה יהודית שכלכלתה תישא את עצמה, ואולי אף תהיה רווחית).

הציונות נהגה כתנועה קולוניאליסטית­-אירופית מבחינות רבות, כי החשיבה הפוליטית של הנהגתה המרכזית נבעה מתפיסת ­עולם אירופית בת-­זמנה. יתר על כן, גם כאשר מנהיגיה נקטו ברטוריקה מתקדמת, הם נטו להזדהות עם הקולוניאליזם המערבי. (אל לשכוח שבעת ההיא גם אנשים נאורים במערב היו משוכנעים בעליונות הציוויליזציה האירופית). מכל מקום, מבחינתם היה הקולוניאליזם התסריט הריאליסטי היחיד, וכל תפיסה אחרת הצטיירה כחסרת תוחלת בתנאים הקיימים. הציונות תפסה טרמפ על הקולוניאליזם ועזרה לו כדי להיעזר בו. כאשר האימפריה הבריטית היתה הכוח העולה במזרח­ התיכון, הציונות שיתפה פעולה איתו. היום, כאשר הכוח הדומיננטי האחד הוא ארצות ­הברית, ישראל משרתת אותו כי הוא משרת אותה. אבל מטרתה של הציונות אינה שירות מדיניותה של ארה"ב, כי אם המטרה היהודית הוותיקה של קיום יהודי נפרד.

הציונות הישראלית

טבעי הדבר שהמסגרת הציונית יכלה להרשות לעצמה זרמים שונים, כיוון שכל הנחלים הלכו אל הים – היינו, למדינה יהודית, שבה ההיבדלות תהיה אוטומטית. (גם ציונים חילוניים מסוגלים לדבר על ההתבוללות במדינות המערב כעל "שואה דמוגרפית"). כיום קיימת סברה נפוצה שבעוד שלושה­ארבעה דורות יהיו היהודים היחידים בעולם, למעט הקומץ האורתודוכסי הממשיך לשמר את הזהות בשיטה הישנה והבדוקה,­ רק אזרחי המדינה היהודית. השאר ייטמעו וייעלמו בין ה"גויים". לפיכך הציונות היתה ועודנה המצע המשותף לכל, מן הרב כהנא ועד ישעיהו לייבוביץ, מרפול ועד שולמית אלוני, מדדי צוקר ועד בני אלון. עיקרו של דבר הוא, שעלינו להיות נבדלים, והשאלה היא רק איך משיגים את המטרה הזו. הכוחנים חושבים שניתן לדכא ואולי לגרש את הלא-­יהודים החיים כאן, או לפחות להגביל אותם לאי ­אלה בנטוסטנים סגורים; יפי­ הנפש מעדיפים מדינה קטנה מאוד,­ "על שתי גדות הירקון" – ובלבד שתהיה "כולה שלנו", היינו, בלי ערבים, או עם קומץ זעיר כקישוט המעיד על טוהר הדמוקרטיה הישראלית. בזאת הם דומים למפלגה הימנית­-הלבנה של יוג’ין טר­-בלאנש בדרום-­אפריקה, שמאז נפל משטר האפרטהייד תובעת טריטוריה נפרדת ללבנים בפרובינציית נאטאל.

מן הרגע שמבינים שהציונות היא המשך היהדות באמצעים אחרים, מתחוור גם כיצד היא יכלה בו-­זמנית להתאים לדגם הקולוניאליסטי ולחרוג ממנו בכמה מובנים חשובים, להידמות לתנועות שחרור לאומי ולהיות שונה מהן במהותה. השואה איששה את מגמת ההיבדלות וסיפקה לה צידוק פרנואידי חדש. וכאמור, כיום אין טעם להתווכח באיזו מידה ההיבדלות עצמה היא שעוררה והחריפה את האנטישמיות. גם אם כך היה, אין להאשים את הקורבן.

כיום אי אפשר לעכל את הפרדוקסים של המצב בישראל אלא אם כן מבינים מה היתה תכלית הציונות. אי אפשר להבין מדוע בדרום אפריקה מתרחש תהליך הפוך מהיבדלות ("אפרטהייד") לאיחוד, עם כל הקשיים שבדרך, ואילו אצלנו גם הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", שכוונותיה היו כה נאורות, כביכול, חותרת בעצם לאותה מטרה כמו האורתודוכסיה. קיים אמנם הבדל בסיסי בין שני המחנות הציוניים העיקריים, אך ניתן להמחיש אותו בדרך הבאה: המחנה הכוחני מעוניין שישראל תמשיך להיות קוץ ממאיר בבשרו של המזרח התיכון, ומעדיף מצב של עוינות לוחמת על רגיעה; ואילו המחנה ה"יוני" מבקש לרפא את הפצע המדולק ולהפוך את ישראל למעין שתל באזור, משהו בדוגמת קוצב-­לב או מפרק­-ירך מפלסטיק -­ גוף זר אך סטרילי.

אין טעם לחלק ציונים להיסטוריה. השאלה היא לא אם מגמת ההיבדלות היא טובה או רעה, כי אם מה משמעותה ולמה היא מוליכה. אנחנו שומעים הרבה על מדינות-­לאום, ויש המתארים את תקופתנו כ"עידן מדינת הלאום". האמת היא שאנחנו חיים בעידן של מדינות לא-­לאומיות. המדינה הדומיננטית בעולמנו, ארצות הברית, אינה מדינת לאום, והוא הדין בכל יבשת אמריקה, מקוטב עד קוטב. אוסטרליה, בריטניה הגדולה, וכן הודו, סין, רוסיה ואינדונזיה, אינן מדינות לאום, וכך גם רוב מדינות אפריקה. ככל שהזמן עובר יש פחות ופחות מדינות שתושביהן משתייכים לקהילה אתנית-­תרבותית אחת. ההגירות ההמוניות במאה השנים האחרונות פוררו את התבנית הלאומית – שבעצם מעולם לא היתה כה סטאטית כפי שמקובל לחשוב. מי שמאמין שאפשר יהיה בעתיד לשמור כאן על "מדינה יהודית" חי באשליות. לא רק העם הערבי-­פלסטיני אלא המציאות האנושית בכללותה ימנעו את מימוש המטרה הזו. נשאלת רק השאלה מה המחיר שעוד ישלמו תושבי הארץ לפני שיימצא פתרון.

כמה מושגי יסוד:

• "אנחנו": קבוצת ההתייחסות ­­לאום, עם, שבט, מעמד, חמולה, וכו’. מה היא קבוצת ההתייחסות, מי הם "אנחנו" בלקסיקון הישראלי? מהו המכנה המשותף ליהודים מתימן, עירק, צפון אפריקה, אירופה, ארה"ב, רוסיה וכו’?­ בסופו של דבר, רק הזיהוי הדתי. והראיה: איש אינו מערער על יהדותו של מי שהרבנות האורתודוכסית מכירה בו כיהודי. כל הגדרה אחרת נתונה לערעור.
  
  
• ציונות: ההנחה שהטריטוריה המסוימת הזו, האמורה לשמש כ"מדינת היהודים", נועדה לקבוצת ההתייחסות הנ"ל. אין משל ודוגמה לרעיון הזה. גם בדרום ­אפריקה של תקופת ה"אפרטהייד", היעוד היה הרבה יותר רחב ומקיף: כל אדם לבן יכול היה להצטרף לקבוצת ההתייחסות השלטת. (לדוגמה, המהגר הפולני שרצח את המנהיג האפריקאי קריס האני). כאן מדובר בקבוצה הרבה יותר מצומצמת, שזיהוייה, כאמור, מבוסס על הדת ­ וזו, כאמור, עוברת בירושה.
  
  
• השפה העברית: שפתם של היהודים באשר הם יהודים. היהודים האשכנזים דיברו יידיש, הספרדים לדינו, ובארצות ערב היו דיאלקטים יהודים-ערביים מקומיים. עברית היתה שפתם של יהודים­ כיהודים, ושימשה אותם בכל הדורות, בעיקר לצרכים דתיים, כולל ספרות הלכתית (רספונסות) ענפה וחובקת עולם. בימי הביניים והרנסאנס נכתבה בעברית ספרות יפה, והחל מאמצע המאה ה-19 גם רומנים מודרניים. משהחלו להתאסף בפלסטינה יהודים ממקומות שונים וקהילות שונות, השפה העברית היתה הבחירה הטבעית כשפה המשותפת, שכן כל יהודי ממין זכר למד עברית במסגרת חינוכו הדתי. היו שפקפקו אם עברית תוכל לשמש גם להוראת מדעים וכיו"ב (ומכאן הוויכוח על לשון ההוראה בטכניון). אבל כבר בשנת 1925 הוקמה האוניברסיטה העברית בירושלים בהנחה שהדבר אפשרי.
  
  
• ציונות = חוק השבות. אין משמעות אחרת למושג ציונות. מי שמנסה להציגה כ"פטריוטיזם ישראלי" טועה ומטעה. אזרחי ישראל הערבים אינם יכולים להיות ולעולם לא יהיו ציונים. מי שטוען שאפשר להגיע למצב של "פוסט ציונות" כל עוד קיים חוק השבות, טועה ומטעה.

כמה טענות ­נגד – ותשובות:

1. "אנחנו חילונים, ומקימי המדינה היו חילונים. מה לנו ולמושגים הדתיים של היהדות, אלטע זאכן כמו ‘ממלכת כוהנים וגוי קדוש’? מי מאיתנו מאמין בזה, מי מושפע מזה?".
   
   תשובה: השאלה איננה באיזו מידה אנחנו אישית מאמינים במושגי­היסוד של היהדות, אלא באיזו מידה הם חלק מהשקפת­ העולם שעליה מושתתת הציונות והחברה שיצרה. במערב אירופה רוב התושבים אינם מאמינים באלוהות השגחתית ואינם מבקרים בכנסיה, אבל אין ספק שהאמונה המונותיאיסטית בכלל והנצרות בפרט מונחות בתשתית החברה המערבית, בערכיה ובחוקים השוררים בה.
   
   
2. "רוב הציבור בארץ אינו מקבל את ההגדרה האורתודוכסית של ‘מיהו יהודי’. למשל, חלק ניכר מן העולים הרוסים לא נראים כמו יהודים והרבנות הראשית הביעה ספקות ביחס ליהדותם".
   
   תשובה: הקו המנחה של ההנהגה הציונית מאז ומעולם הוא להרבות ב"עלייה", כדי ליצור מסה דמוגרפית נוכח העולם הערבי, וקורה שהבררנות הרבנית קצת מפריעה למהלך הזה. עד לפני זמן קצר הבעיה נגעה רק לקומץ מהגרים, (כזכור, הועלו שאלות באשר ליהדותם של "בני ישראל", למשל). אבל אחרי המהומות שהקים הממסד הציוני סביב "יהודי בריה"מ" והדרישה "שלח את עמי", לא היתה ברירה אלא לחגוג כאשר הגיע גל אדיר של אנשים שקשה לאמת את יהדותם. בכל זאת, אפילו שר חילוני גמור כיאיר צבן מצא לנחוץ להיוועץ ברבנים באשר ליהדותם של עולים שונים.
   
   
3. "אנחנו לא המצאנו את הגזענות. עמים אחרים מתייחסים לזרים באותה צורה. מדוע אנחנו אמורים להיות יותר פתוחים?".
   
   תשובה: זוהי טענה קבילה. הקסנופוביה היא תופעה כלל-­אנושית, וצורות שונות של לאומנות וגזענות קיימות במקומות רבים בעולם. ה"גזענות" היהודית איננה מושתתת על מושגים גזעיים רגילים – כפי שראינו, הציונים האירופים לא הטילו ספק בשייכותם של היהודים מתימן או עירק, למרות היותם שונים מהם למראה ודומים לתימנים המוסלמים. אך זוהי ראייה נוספת שקבוצת ­ההתייחסות הישראלית­ציונית מושתתת על מכנה ­משותף דתי, עתיק יומין ואופייני לקסטה דתית בינלאומית, ולא על "גזע" או "לאום".
   
   
4. "בעולם המערבי כולו מתחולל תהליך מזורז של התבוללות וחיתון עם לא-­יהודים. אז למה שלא נשמור כאן על המורשת היהודית, שהיא בכל זאת עתיקה מאוד?".
   
   תשובה: בבקשה. אבל בידיעה ברורה מה משמעות הדברים. משמעותם: אפרטהייד עוד יותר נוקשה ואקסלוסיבי משהיה בדרום אפריקה בשנים הרעות. משמעותם: להמשיך להביא לכאן אנשים מרחבי העולם שהמכנה המשותף שלהם הוא המסורת הדתית, תוך דחיקת רגליהם של בני הארץ הזו. משמעותם: אמריקאים ורוסים חבושי כיפות ימשיכו להתיישב בארץ ולגרש ממנה – גם בשיטות ברוך גולדשטיין – את בניה הוותיקים. אם זוהי "לאומיות", הרי שיש לנו בעיה חמורה של הגדרה.

___________

* לפני שנים סירב משרד החינוך לפרוס את חסותו על ספר ­ילדים של אפרים סידון, משום שבסופו תוכי נושא לאשה קוקייה "מין בשאינו מינו"!… לבסוף המחבר שינה את הסיומת והספר אושר.

** ההבדל נמשך גם אחרי המוות. זוהי הסיבה שגוויות או עצמות של גויים אינן מקור "טומאה", כשם ששרידים של בעלי ­חיים אינם מטמאים. לעומת זאת, גוויות או עצמות של יהודים יש בהן כדי לטמא, ולכוהנים אסור להימצא בקרבתן. כאן בולט מאוד היסוד המאגי, המקפיד להקצות לכוחות הכתוניים את אשר להם.

Share on Facebook