עורך "מעריב" אמנון דנקנר התחשבן השבוע, כדרכו, עם חבריו לשעבר באגף המתון של המרכז הלאומני, והוקיע, בצדק, את צביעותם. כיוון שהוא אחד משני המומחים המובהקים בעיתונות שלנו בנושא הצביעות של המפא"יניקים, לא אחזור כאן על טענותיו. רק אסכם, שהוא זרק מרה בכותבים כמו טלי ליפקין-שחק, ותיקת "דבר", שמסרבת לתת אשראי לראש הממשלה אריאל שרון, ש"הולך בדרך הסלולה של יצחק רבין". הוא יוצא גם נגד פולחן רבין (שהיה תמיד מוגזם גם בעיני) ומטיח בפני הליפקינים למיניהם, שרבין לא הניף דגל חדש, אלא "נטל את הדגל מאנשים כמו לובה אליאב, אורי אבנרי, יוסי שריד ורבים אחרים מאנשי השמאל שהניפו אותו במשך שנים". דנקנר חוזר על התיזה הידועה שלו, שקמצנותם של "אנשי השמאל" ונטייתם לייחס הכל לעצמם ולהדיר את האחרים, גרמה לכך שהשמאל הוא "דחוי ומבוזה" בקרב ציבור ענק, שבעצם מקבל את הנחות היסוד שלו על חלוקת הארץ והקמת מדינה פלסטינית.
אין לי שום עניין להגן על הליפקינים, שכולם, בלי יוצא מן הכלל, התקרנפו באוקטובר 2000 , סירבו להגן על בני בריתם הפוליטיים, האזרחים הערבים, ואימצו את המיתוס המשחית שיאסר עראפת הוא מקור כל צרותינו, והאחראי להרס תהליך אוסלו. מבחינה רגשית, יחסי אליהם אינו שונה מזה של ידידי דנקנר, למרות שעורך "מעריב" עבר תהליך מבהיל של היימנה, וטיהר את עיתונו מקולותיהם של כתבים איכותיים מהשמאל העקבי, וסירס כמה מהיונים שאיכשהו שרדו בעיתון. עם זאת, אני חולק עליו בכל הנוגע להגדרות, וגם בנושא הסיבות שהדירו את השמאל מהדיון הציבורי הרלבנטי במדינה.
המבוזים והדחויים שעליהם כותב דנקנר אינם אנשי שמאל, אלא לאומנים מתונים, שמקוטלגים אנליטית במחנה המרכז הלאומני. אין בליפקינים האלה אפילו מאפיין שמאלי אחד. הם אינם אינטרנציונליסטים, אין להם שום זיקה לשמאל העולמי, הם אינם לוחמים בגלובליזציה ובניאו-ליברליזם (רבים מהם שייכים באורח אורגני לזרם הימני הזה), הם תומכים בנשק גרעיני ובפיתוחו בישראל, הם תומכים נלהבים בהגמוניה אמריקאית בעולם (ולא רק מכירים בה כעובדה מצערת) ואפילו זיקתם לשלום אינה נובעת מהכרה אמיתית בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, מתוך השקפת עולם רחבה וחובקת עולם. שינאתם לדת ולחרדים (וזהו מכנה משותף חשוב ביניהם לבין אנשי שינוי) היא מאפיין ליברלי, לאו דווקא שמאלי.
חלק מהמאפיינים האלה, בעיקר בנושא הגלובלי והכלכלי קיימים גם בליכוד, אבל הוא עדיין מצטייר כמפלגה לאומנית תקיפה, נצית ולא מנוכרת לדת חרף שיתוף הפעולה שלה עם שינוי, שעשוי אולי לשנות את תדמיתה בעתיד. לציבור הרחב, שאינו נימנה על העשירונים העליונים, אין כתובת חלופית באגף המתון של הלאומנים. השנאה לליפקינים נובעת מהעובדה, שאין להם מה להציע בתחום הכלכלי-חברתי, ואין להם שום קשר לחשיבה חלופית בנושאים האלה.
עם זאת, ההקבלה שדנקנר עושה בין שרון לבין רבין אינה מדויקת. רבין השלים בלבו עם תהליך אוסלו, ואף שיתף בגלוי את האזרחים הערבים במעשה הפוליטי, ונתן לכך הצדקה רעיונית, דמוקרטית. נכון שזה קרה רק בשנה האחרונה לכהונתו ולחייו, אבל זה מייחד אותו מבחינה פוליטית לא רק משרון, אלא גם מאהוד ברק, שעשה הכל כדי להרוס את תהליך השלום ולפרק את השותפות הפוליטית עם הערבים, שהצביעו בעדו בהמוניהם. שרון, לעומת זאת, הוא אנוס, שנאלץ לקבל את התכתיב האמריקאי בעל כורחו. יש להניח שהוא יעשה כמיטב יכולתו להכשיל את תהליך מפת הדרכים, ולהטיל את ההאשמה על הפלסטינים.
אבל דנקנר צודק בנושא החשוב ביותר: האילוצים של הפוליטיקה הגלובלית מכפיפים את כל מנהיגי האזור לוושינגטון. ישראל, כנהנית העיקרית מחסדי האמריקאים, מחויבת עוד יותר למדיניות החוץ שלהם. אני לא מאמין שהציבור קיבל את האידיאולוגיה של מחנה השלום, או רואה בהקמת מדינה פלסטינית מעשה צודק וראוי. אבל דעת הקהל פוסלת כל עימות חזיתי עם ארצות הברית, ומסרבת לשלם את המחיר הכבד של מדיניות סירוב. ביבי נתניהו הבין זאת כבר בשנת 1996, ולכן היטעה את הציבור להאמין, שהוא מקבל את הסכמי אוסלו בלב שלם. אהוד אולמרט, שלעג לנתניהו בוועידת הליכוד השבוע, צדק בכל מלה בנאומו המעולה. הדמגוגיה הלאומנית אינה מספיקה כדי לזכות בבחירות כלליות לכנסת, כפי שרמז גם שרון בנאומו בוועידה. אם הימין יתמיד בפרובקציות שלו נגד השלום, גם הוא יהיה "דחוי ומבוזה", כלשונו של דנקנר.
שרון לא ראוי למחמאות של דנקנר, ואין צורך לומר שאין לי שום כונה להכביר מלים בשבחו. בניגוד לשבחים שקיבל מהפרשנים המדיניים, הנאום שלו היה פחדני. הוא לא השמיע את המלים "מדינה פלסטינית", ולכן גם לא סיפק את הסחורה לאמריקאים. נדמה לי שגם דנקנר מבין, שאם שרון היה רק שר האוצר, וביבי ראש ממשלה, שרון היה עומד בראש האופוזיציה נגד התהליך, ונשבע בשמן של ההתנחלויות וארץ ישראל השלמה.
אני לא מתכחש לכורח להתנגד ליריביו של שרון בתוך הליכוד ובסיעות הימין הקיצוני, אבל אין לזה שום קשר ליחס הבסיסי כלפי ראש הממשלה. הוא היה, ונשאר, החשוד העיקרי, אויב ותיק ומר של כל תהליך התפייסות ושל כל ויתור אמיתי.
מאז נבחר לראש ממשלה בפברואר 2001 שרון לא פסח על אף פרובוקציה, הכשיל כל התקדמות, רצח מנהיגים פלסטינים כדי למנוע הידברות. אין שום סיבה להניח שהוא השתנה לטובה. נכון שהוא בן-גוריוניסט לא רביזיוניסט, כפי שטוען גם יושב ראש הכנסת רובי ריבלין. בן-גוריון הוא גם האיש שבהשראתו ביצע שרון את כל פשעיו הדולים בשנות החמישים נגד אזרחים חפים מפשע. הברית הבלתי כתובה בין שרון לבין שמעון פרס מושתתת על אדנים אידיאולוגיים מוצקים, אבל היא לא מבטיחה ששרון ידבק בתהליך שלום כלשהו.
אני מניח שכל הארץ תעסוק בחודש הקרוב בהיסטריה של המתנחלים בנושא המאחזים, שהוקמו אך ורק למען ההצגה הזאת, לתצרוכת בינלאומית ובעיקר אמריקאית. אני יכול רק לקוות, שהשמאל המתון בהנהגת "שלום עכשיו" כבר נגמל מהצורך הכפייתי לצאת לרחובות ולהגן על הממשלה מפני הקיצונים. התפקיד שלנו הוא לחשוף את הרמייה של שרון, ולא להקנות לו תדמית כוזבת של שוחר שלום.
ומה יקרה, אתם שואלים, אם שרון באמת יחליף את עורו, ינסה לפרק התנחלויות אמיתיות ולהקים מדינה פלסטינית ברת-קיום? לדעתי, זה פשוט לא יקרה. אבל גם אם הנס הזה יתרחש, אין מקום לאופטימיות שסופה שיברון לב. לשרון אין רוב בליכוד לעשות שלום, אלא רק אשראי מסוים לאחז את עיני האמריקאים. מצבו דומה לזה של אהוד ברק לפני נפילתו הסופית. רוב העם רוצה בוויתורים, אבל המנהיגים רוצים להכשיל את ההסכם ובעיקר להימנע מפירוק התנחלויות. המשך התהליך, הקצב שלו ואורח החיים שלנו במהלכו תלויים במאמץ אמריקאי עִקבי להביא להתקדמות משמעותית. זה כרוך בלחץ יום-יומי על שרון, כדי שזה לא יצליח לנצל את המצב הביטחוני להביא לשיתוק מדיני. סיכויי ההצלחה אינם גבוהים במיוחד.
כל סיעות האופוזיציה משמאל לליכוד יתמכו בתהליך, וגם בצעדים שיינקטו נגד המאחזים. אבל אם הדבר כרוך גם בתמיכה עיוורת ובלתי מבוקרת בשרון, כולל פולחן האישיות שכבר מתרקם סביבו, שכרנו ייצא בהפסדנו. שרון הוא רע, גם אם יש בזירה הפוליטית שלנו אנשים רעים אפילו ממנו.
ממליך מלכים?
כתבה לא הכי אוהדת דווקא בעיתוני כל העיר, חיזקה מאוד את הרושם שנוצר בירושלים, אודות תפקידי החשוב, כביכול, בהכתרתו של אורי לופוליאנסקי. זה מחמיא, כמובן, אבל די רחוק מן האמת. לשום עיתונאי שמאלי, כולל אדם כמוני שהוא בשר מבשרה של ירושלים, אין אפשרות להשפיע על קבלת ההחלטות בעיר הימנית והדתית הזאת. עם זאת, אנחנו משתדלים להשפיע על החשיבה ועל הרגשות, ולהטות את המחנה הגדול והמבולבל של חילונים לא פוליטיים, לגיבוש הכרה רעיונית מבוססת ועקבית.
זה לא פשוט, בעיר קנאית שרואה אפילו בריאקציונרים משינוי אנשי שמאל, חרף לאומניותם הבוטה ותמיכתם בדיכוי העובדים ובפירוק מוסדותיהם. ההצבעה החילונית בעד מועמד דתי היתה, מעל הכל, התרסה חדה נגד כל מה שטומי לפיד מסמל בפוליטיקה הישראלית. יש לברך על ההצלחה החלקית שהמסע הזה נחל בעירנו. כל הפרשנים סברו, שלופוליאנסקי קיבל קולות רבים בשכונות החילוניות, ושההצבעה בעדו הכריעה את הכף. כך הצליח השמאל להשפיע על צביונה של העיר. דחיית תסמונת ניר ברקת על כל המשתמע מכך, היא החלטה היסטורית של ירושלמים רבים, לדחות את הדמגוגיה הימנית האנטי חרדית, ולנסות לשבור את הברית בין הימין המדיני לבין החרדים. אני יכול רק לקוות, שיהיה לזה המשך.
נעקוב אחרי תיפקודו והתנהלותו של ראש העיר החדש ברוח הסובלנות והפתיחות שאפיינה אותנו עד כה. זה לא מחסן אותו מביקורת נוקבת, אם יאכזב. הפנקס פתוח והיד רושמת, כפי שאמר פעם ראש הממשלה המנוח, לוי אשכול.
יופי ברעם ! השמאל ניצח בירושלים ! שכחת כי עיר זה לא מדינה צריך לנקות את רחובותיה לטעת גנים וכד’ בזה יבחן לופו . עזוב את הגלובליזציה שמאל וימין . לשני המועמדים יש קבלות לופו הקים את יד שרה המדהימה וניר ברקת את צ’ק פוינט החברה הישראלית המובילה בהי טק . הלוואי ששני אלה ישכילו לעשות קואליציה לטובת העיר באישיותם משלימים הם האחד את השני .ברעם ימשיך כדרכו להכניס אידאולוגיה מעמדות גלובליזציה וכד’ .
ניר ברקת הקים את צק-פוינט בדיוק כמו ששרון יביא שלום.
חיים, בעברית אומרים "בת קיום", לא "ברת קיום".
שבת שלום.
חיים ברעם כתב:"שנאתם לדת ולחרדים היא מאפיין ליברלי" – מכל מלמדי (ו"הגדה השמאלית") – החכמתי.
ברעם מונה את הפגמים האידיאולוגיים שמצא ב"דחויים" של דנקנר, ופוסק שהם בסך הכל "לאומנים מתונים". הכוהן הגדול של השמאל (ממונה מטעם עצמו) שלל מהם את התואר הנכסף שמאלנים.
ברעם מוסיף ומכפיש: "אפילו זיקתם לשלום אינה נובעת מהכרה אמיתית בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, מתוך השקפת עולם רחבה וחובקת עולם". כלומר, יש שוחרי שלום אמיתיים, כמו ברעם, ויש כאלה שהם זן נחות, כלומר לאומנים מתונים.
אני, שמאלן קטן (ממונה מטעם עצמי), מצהיר במבוכה שזיקתי לשלום היא צורך נפשי שלי, והיא נובעת לפני הכל מהכרתי בזכויות שלי. אני גם אוהב מרציפן ללא כל קשר להשקפת עולמי.
למרות הביקורת, אני דווקא מחבב את כתיבתו של חיים ברעם, אך עליו להוריד מעט את הלהבה האידיאולוגית. מבחן האש שלו עושה עוול לאחדים, ומרתיע אחרים מהצטרפות לקהלנו. עלינו להניח שכל שוחרי השלום מכירים בזכויות הפלסטינים, ולא לכולם יש "השקפת עולם רחבה וחובקת עולם" כמו ל…אתם יודעים מי.
באתר מנהג מגונה "סופר ידענים" בעברית
מעירים לגבי טעויות כתיב.
חדלו מכך – המום הוא מומכם.
ל"שנאה ליברלית:. כמובן שכתבתי על הליברליזם האירופי, ולא האמריקאי. כזרם של המעמד השלישי (הבורגנות) מול האצולה והכנסייה הוא התאפיין מראשית דרכו ולכל אורך המאות י"ט והמאה העשרים כאסכולה אנטי קלריקלית.
אשר לנודניק. הוא צדק בהחלט בהערתו, והטעות אף תוקנה ב"כל העיר". אני לא מסכים שהערות בתחום הזה הן נוקדניות. השפה היא הכלי שלנו, וכל ביקורת בונה היא חיובית. חיים ברעם
סתם המחבר המגיב ולא פירש את הגדרתו, על פי הליברליות ביפן, סין, אפריקה, אמריקה הדרומית
ועל הירח.
אני מסכים על הניתוח של ברעם ובעיקר עם ההגדרה של "מיהו שמאלני". אכן "שמאלנות" היא השקפת עולם כוללת – בניין על שנשען על יסודות מובנים, כולל בחירת חוג הידידים והסביבה החברתית. לכן ברצוני להביע את תמהוני על הביטוי "דנקנר ידידי". ברעם, דנקנר ידידך??? איך אדם מתועב כזה (אישית, אידאולוגית ופיסית) יכול להיות ידידך (או שאולי אותך הוא עוד לא נשך, כמו את "ידידיו" האחרים). תזהר שלא יתקיים בך הפסוק תאמר לי מי ידדיך ואומר לך מי אתה.
אין "שמאלן"!- יש: ימין-ימני; שמאל- שמאלי.
את המושג המעליב "שמאלן",החדירו אנשי "השומר
הצעיר", עת בה התחילו בגלישתם ימינה,כדי
לשמר לעצמם את החזקה על"שמאל",כשכבר היו בימין.
לצערי ברעם לא עולה על נקודה אחת שחורה ועבה ככתם – אין שמאל אצלנו – יש אוהבי הערבים ומתנגדי הערבים. השמאל הראוי הוא שמאל ששוחר שיוויון, שמאל שיאבק גם למען המיעוט של המתנחלים, גם למען המיעוט של החרדים גם למעט המיעוט הערבי. .
השמאל שלנו אינו סוציאליסטי – הוא רק אנטי ציוני – האנטי ציונות איננה מאבק לשיוויון ההיפך הוא הנכון – היא מאבק כנגד המיעוט היהודי בעולם. המיעוט היהודי, מתמטית הוא הנעשק, הנרדף והנרצח בעולם.
הרודף והרוצח הגדול ביותר של המיעוט הזה – הוא התנועה הפלסטינית.
אין כנראה – כל סיכוי שהנקודה הזו, ככל שהיא בולטת, תהפוך לעניין החשוב ביותר על סדר יומו של השמאל הישראלי, כי השמאל הישראלי חולה על לשורשי נשמתו.