הקונסרבטיבים החדשים נותנים את הטון

קבוצה של ‘הוגי דעות’ המוכרים כ-Neo-Conservatives (או בכינוי חדש: ‘ניאו-קונס’) היא זו המספקת את  בניין העל הרעיוני שתפקידו לבסס ולהצדיק את מדיניות ארה"ב תחת ממשל בוש. הקבוצה הכוללת שמות של ‘לוחמי המלחמה הקרה’ ותיקים כפאול ולפוביץ, ריצרד פרל, דוגלס פייט ואחרים, הצטיינה מראשית התהוותה בהצעות נצִיות פרועות – אף בהשוואה לעמדות אחרות בממשל האמריקאי. במרכז המחשבה המדינית שלהם נמצאת התזה שאל לה לארה"ב להסס להפעיל את עליונותה הצבאית בכל הזדמנות ולכל מטרה. כאמור, ראשית הופעת הקבוצה בעידן העימות עם ברה"מ אך הקבוצה הגיעה לאחרונה לפסגות ההשפעה עם בחירתו של בוש הבן והיציאה למלחמה באפגניסטן ובעיראק.

לפי התורה השגורה בקרב ה’ניאו-קונס’, ארה"ב המייצגת את חופש ואת הדמוקרטיה רשאית להתערב בכל מדינה אחרת אם זו מאיימת באיזה צורה על האינטרסים שלה. על כן אין הפתעה בכך שהתעמולה הרווחת היום נגד ‘הטרור’ מועתקת מהלקסיקון האנטי-קומוניסטי. ארה"ב ממשיכה במסע צלב היסטורי בשם החופש. לאחרונה אישים כמו גאון הדור, שר ההגנה ראמספלד, מסבירים ששורשי הטרור המאיים היום על העולם קשורים, למשל, ללניניזם…
 
הנרטיב ההיסטורי המקובל: האויב מימין והאויב משמאל הם אותו אויב

תיאור הדברים כאילו מתנהל לאורך ההיסטוריה המודרנית מאבק בין החופש המיוצג על ידי המשטר בארה"ב לבין משטרי העריצות למיניהם הינה אבן פינה אידיאולוגית של הממסד הפוליטי והאינטלקטואלי של ארצות הדמוקרטיה הליברלית. לפי נרטיב זה, מנהל המערב מערכה גורלית נגד אויב החופש – הטוטליטריזם (הטוטליטריאניזם).

ככל שאני זוכר היה המושג טוטליטריזם אבן יסוד בפיתוח הבנת העולם אצל המשכיל הצעיר. תפקיד המושג היה לאחד ולמזג שני זרמים היסטוריים-רעיוניים – הקומוניזם והפשיזם – לתוך קטגוריה כוללנית אחת ואחידה. על פי המושג טוטליטריזם, המקובל כמעט ללא עוררין בחוגים משכילים ואינטלקטואליים ממסדיים עד עצם היום הזה, יש בתוך שני זרמים אלה – הקומוניזם והפשיזם – יסודות והיבטים משותפים שחשיבותם עולה בהרבה על ההבדלים או הניגודים הקיימים, לכאורה, ביניהם. כלומר, כדי להבין את מהות הפשיזם ומהות הקומוניזם ומלוא המשמעות שלהם – נחוץ להבין שמדובר בשני היבטים של תופעה אחת.

מושג הטוטליטריזם לא נפל מהשמים

הרקע להופעת המושג לא היה מקרי. השימוש השכיח במושג טוטליטריזם מקורו בהופעתה והתפתחותה של המלחמה הקרה. עם ‘התחממותה’ של מלחמה זו, נוצר צורך להזכיר לאנשים שאחד המרכיבים המרכזיים ביותר של אותה קואליציה אנטי-פשיסטית שהנחילה תבוסה לגרמניה הנאצית לא היה למעשה גורם דמוקרטי. בעצם נוצר צורך להזכיר לכל העולם שהקומוניזם דומה עד מאד לפשיזם. המאמץ לפגוע ביוקרתה של ברה"מ היה חיוני ודחוף דווקא על רקע העובדה שברה"מ ובעלי בריתה נשאו בעיקר המאמץ לנצח את הפשיזם.

אין להכחיש שישנם קווי אופי מסוימים הדומים זה לזה במשטרים הקומוניסטים והמשטרים הפשיסטים. בשני המשטרים צורת השלטון היא דיקטטורה, מפלגה אחת שלטת ואין מכבדים זכויות דמוקרטיות המוכרות במערב הליברלי. מושג הטוטליטריזם מתבסס כמובן על דמיון זה. אך ברוב התחומים, ובאלה המהותיים ביותר, ההבדלים והניגודים בין שני סוגי המשטר הם מכריעים. הקומוניזם על משטריו והפשיזם על משטריו מנוגדים ושונים בתכלית בכל הנוגע לנסיבות לידתם והתהוותם, בצירי התפתחותם ובמטרותיהם, וחשוב מכל, בתפקידיהם לגבי ההתפתחות הפוליטית והחברתית של האנושות.

הניגוד בין הקומוניזם ובין הפשיזם – ציר התפתחות במאה העשרים

הקומוניזם הופיע על רקע מצוקה נוראה והצורך להתגבר על משברים במערכת הניצול מבית ומחוץ, ופילס את דרכו לשלטון תוך הישענות על המונים, קורבנות השיטה ותוצאותיה. עם הקומוניזם נפתח סיכוי של פתרון המשבר על בסיס שיטה חברתית חדשה המחליפה את קדושת הקניין פרטי בעיקרון הבעלות החברתית על אמצעי הייצור.

על כן, המעבר למשטר קומוניסטי היה כרוך בתמורות עמוקות בחיי החברה. אלה כללו הבטחת תעסוקה לכל, חינוך ושירותי בריאות אוניברסאליים ורשת ביטחון ללא תקדים. תמורות אלה נתקלו בבית בהתנגדות השליטים הקודמים בעוד שבחוץ, התארגנו כל כוחות השחור של העולם הישן לשבש ולחסום את הדרך, לבודד, לכתר ולרושש עמים שלמים ויבשות שלמות על שהעזו להרים יד על המשטר הישן. העיוותים הקשים שפקדו את המשטר החדש והניוון הביורוקרטי שפשט בחברה ניזונו במידה מכרעת מקשיי הכיתור והבידוד. בסופו של דבר תופעות אלה ערערו את יסודות המשטר ואפשרו את נפילתו.

מקורות היניקה של הפשיזם והיעוד שלו

תפקיד חסימת הכוח העולה של הקומוניזם וניהול תעמולה לאומנית וגזענית נגד המסר האוניברסאלי שלו הופקד בידי תנועה חדשה יחסית – הפשיזם. הפשיזם הוא החלופה שמציע המשטר הישן לפתרון המשבר על יסוד שמירת קדושת הקפיטליזם, לאומנות ומלחמה תוקפנית. הפשיזם היה ונשאר המאמץ המרוכז של המשטר הישן לחסום את הדרך בפני תמורות חברתיות מהפכניות. מאמץ זה הוא המפתח לפענוח סודות המאה הקודמת. הריאקציה הפוליטית מוכנה תמיד לגייס אלוהים, לאומנות ואי אלה חיילות של SA או Frei Korp (גרמניה של שנות השלושים אינה אלא דוגמה ואבטיפוס).

למרות העיוותים, מערכה איתנה נגד העולם הישן

אין להתכחש לתרומות המשטרים הקומוניסטים (אפילו בצורותיהם הסטלניסטיים, כלומר בשיא העיוות שלהם): לחץ הסוציאליזם הסובייטי, למרות רמת החיים הנמוכה, סייע למעמד הפועלים במערב להשיג הישגים עצומים שנתגבשו במדינות הסעד; המהפכה בסין והתנועה לשחרור לאומי מצאו כתובת לעזרה פוליטית, כלכלית ואסטרטגית; עמים ואומות שרצו בכך יכלו לנהל מדיניות חוץ ניטראלית, ואפילו בעלי הברית המערביים שלה יכלו למנוע השתלטות מוחלטת של ארה"ב על הכלכלה ועל הפוליטיקה הבינלאומית.

מה בעצם לא בסדר באנטי-קומוניזם?

אנטי-קומוניזם, כתופעה פוליטית, עיקר עניינו אינו הצגת הקפיטליזם כעדיף על המשטר הסובייטי. המטרתו המרכזית היא הצגת הקומוניזם כאיום צבאי, אימננטי ובעל מנגנון ריגול וטרור המסכן את מוסדות הדמוקרטיה הליברלית. כדי לבסס טענות אלה מגייסים מנגנונים כגון ה-CIA ודיפלומטיה בסגנון אלן דולס ואחיו ג’ון פוסט דולס ומכוני מחקר בראשות דמויות כמו ד"ר סטריינג’לאב. בקיצור, מנגנונים אדירים עוסקים באופן אינטנסיבי ביצירת אווירה של איום חיצוני קיומי. הקורא ישים לב לדמיון בין השיטות האנטי קומוניסטיות הקלאסיות לבין שיטות של הקמפיין של בוש וה’נאו קונס’ במאבק נגד הטרוריזם. אסכולה חשובה בקרב ההיסטוריונים האמריקאיים, האסכולה הרביזיוניסטית, חושפת את המניעים למלחמה הקרה כנעוצה בצרכים של האנטי קומוניזם הקלאסי והצורך לתאר את ברה"מ ואת סין העממית כאיום צבאי מסוכן תוך כדי הגזמה פרועה של כוחם.

ההתגייסות נגד הקומוניזם התנהלה על יסוד מיצג כוזב: היתה, כביכול, תצורה מתקדמת, הדמוקרטיה הליברלית, וזו נאבקת נגד צורה זו או אחרת של טוטליטריזם. מולדת החופש מתעמתת, כאילו, עם שאר העולם המושפע במידה זו או אחרת על ידי הטוטליטריזם.

כמובן, תהיה זו גישה א-היסטורית ובלתי מאוזנת להתכחש לעובדה שנוצרו יסודות חשובים של חופש בארצות הקפיטליסטיות המתקדמות. אלה מתגלמות בחוקות הכתובות והבלתי כתובות המגנות על זכויות יסוד כגון חופש הדיבור והתקשורת וכדומה. אך תהיה זאת טעות גדולה עוד יותר להתעלם מהאופי המעמדי של החברות המערביות. הרי חברות אלה נבנו ושגשגו על יסוד ניצול מעמדי וגזענות (כולל עבדות) ובעיקרו של דבר, על יסוד הפקת רווחי-על שהופקו באזורי הקולוניות.

תפקיד מושג הטוטליטריזם הוא לטשטש ולהעלים את היסוד המעמדי הרכושני בדמוקרטיה הליברלית. כשהתבססה הדמוקרטיה באנגליה היא עשתה זאת על בסיסו של משטר של שוד וניצול של תת-היבשת ההודית. ארה"ב מצדה נבנית על בסיס עבדות וגזענות כלפי שחומי עור. בחוץ, עלתה ופרחה הדמוקרטיה האמריקאית תוך כדי ניצול קולוניאלי של דרום אמריקה כולה. ואלה רק דוגמאות ספורות של מערכת שליטה וניצול בהיקף עולמי. יתר על כן, כמעט ואין צורך לומר שיש בשלטון ההון בבית כדי לרוקן את זכויות האזרח מרוב תוכנן. וכלפי חוץ, שואף ההון לשלטון עולמי בכל אמצעי ומגבה משטרים ריאקציונרים ופשיסטים בלי היסוס או חשבון.

כך מעניק מושג הטוטליטריזם מעמד של פריבילגיה לקפיטליזם המערבי כאילו הוא נושא דגל החרות במאבק המנוגד לטוטליטריזם. העדפה זו מתעלמת בין היתר, מכך שהקפיטליזם הליברלי מוכן תמיד להזדקק לפשיזם על כל צורותיו במלחמה נגד הקומוניזם ונגד השמאל, כל עת שהדבר משרת את האינטרסים המעמדיים שלו.

הסבלנות הדכאנית וה"דמוקרטיה היחידה בממזרה התיכון"

כפי שרמזנו, החרות בחברה הרכושנית הליברלית ביותר, מנהלת מגננה תמידית נגד ההון שמשבש את התהליכים הדמוקרטיים, הרעועים והמוגבלים בלאו הכי, באלפי צורות ודרכים. בנוסף לתלות כולם בהון, מסחור החיים, הצרכנות לשמה, והפנמת אשליית החרות הם חלק מהשיטות המתוחכמות העומדות לרשות השלטון בחברה הרכושנית הדמוקרטית ביותר.

דווקא השמאל בישראל עשוי להבין את הסכנה ואת הסילוף בהענקת אשראי רעיוני לחברה בגלל קיומם של תהליכים דמוקרטים פורמאליים. הצדקת הכיבוש ותפקיד ישראל כשוטר המקומי בטענה שאנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מלמדת שתוכנם של משטרים ותפקידיהם הממשיים אינם נקבעים לפי קיומם של תהליכים דמוקרטיים פורמאליים. כדי לעמוד על טיבו של משטר הכרחי לנתח אותו באופן קונקרטי ובאופן היסטורי ולמלאכה זאת נזקו הברור של מושג הטוטליטריזם עולה בהרבה על ערכו המפוקפק.

Share on Facebook