כבר דשנו כאן פעמים רבות בהיבט הפסיכולוגי של קביעת עמדות פוליטיות, אבל הנושא החשוב הזה לא מתמצה לעולם. הצורך להיאחז בקש, לייחס חשיבות עליונה לכל גל קטן של התקדמות בתהליך השלום, שמתגלה בסופו של דבר כקצף על פני המים. זה מאוד אנושי, מאוד מובן ומאוד מזיק.
את הנטייה לייחס לאריאל שרון מגמות שלומניקיות כבר ניתחו בטור הזה ובמקומות אחרים עשרות פעמים. הפובליציסט יואל מרקוס מ"הארץ" למשל, כמעט מתפאר בהפכפכות הכרונית שלו, ורואה בה סממן מובהק של גמישות אינטלקטואלית. למעשה, לא מדובר כלל באינטלקט, אלא בתגובות פאבלוביות צפויות על אירועים חולפים, ולא תמיד חשובים במיוחד. אחרי נאום שפוי של שרון בעקבות לחצים אמריקאים, מרקוס ודומיו מעלים אותו על נס ומציגים אותו כשרל דה-גול של הפוליטיקה הישראלית. מקץ כמה ימים מתחיל שרון לבעוט, ולהכשיל במתכוון את תהליך השלום שאליו הוא מחוייב, כביכול, בכל נימי נפשו. או-אז מחצינים המרקוסים אכזבה מרה, והמאמרים שלהם על שרון מנוקדים בביטויים חריפים, כמעט בקללות. אני מתפלא שיש עדיין קונים לסחורה הזאת, אפילו בעיתון לאנשים חושבים, אבל ייתכן שגם אני חי בעולם של שגיונות אם אני מרשה לעצמי לתהות על כך כבר יותר משלושים שנה.
כדי לא ליפול בפח הזה גם בעתיד, אני מציע לקוראים כמה קווי מִתאר ברורים, שיעזרו להם להבין שמצב של ייאוש קיומי כאן הוא קבוע, ואילו ניצוצות התקווה הם זמניים וחולפים. מוטב שנלמד להבחין בין עובדות קבועות ומוצקות, לבין תעתועים של יחצנות שמחליפים כאן בהדרגה את הפוליטיקה בכלל, ואת הדיון הציבורי על בעיות יסוד בפרט. הרי לכם כמה טיפים די מועילים:
- הרוב העצום בסקרים בעד תהליכי שלום או אפילו ויתורים מרחיקי לכת הוא חסר משמעות, אלא אם כן הציבור עונה על שאלות מפורטות בדבר המחיר שהוא מוכן לשלם.
- אין שום משמעות ל"מדינה פלסטינית" שאיננה בגבולות הארבעה ביוני 1967, אולי עם תיקוני גבול קלים. תמיכה במדינה כזאת איננה מעידה על נטיות יוניות או שלומניקיות.
- אין בליכוד יונים ונצים. מדובר בתנועה ימנית קיצונית מאוד. אבל המרכז מחולק לשלוש קטגוריות אנליטיות:
- נצים הרואים בברית עם ארצות הברית נכס אסטרטגי (מאיר שטרית ואולי גם אהוד אולמרט הם נציגי הקטגוריה הזאת, שהיא קבוצת מיעוט בליכוד).
- נצים המקווים שניתן יהיה לרמות את האמריקאים, למשוך זמן ולקוות שהפלסטינים יטרפדו את התהליך (אריאל שרון ורוב חבריו).
- נצים שחוששים אפילו מדיבורים על ויתור. רבים מהם יונקים את תורתם ממקורות רביזיוניסטיים. זאב ז’בוטינסקי ומנחם בגין ייחסו למלים חשיבות יותר גדולה מאשר למעשים (עוזי לנדאו, רובי ריבלין, לימור לבנת ובמידה ידועה גם בנימין נתניהו).
- נצים הרואים בברית עם ארצות הברית נכס אסטרטגי (מאיר שטרית ואולי גם אהוד אולמרט הם נציגי הקטגוריה הזאת, שהיא קבוצת מיעוט בליכוד).
- רוב חברי סיעת שינוי (15 ח"כים, להזכירכם) שייכים לקטגוריה הראשונה בליכוד מבחינה רעיונית. זה נכון גם לגבי 12 מתוך 19 ח"כי מפלגת העבודה, אם לא למעלה מזה.
- בסיעת הליכוד בכנסת (40 ח"כים) יש רוב עצום לנצים הקיצוניים, הקטגוריה השלישית. סיעות המפד"ל והאיחוד הלאומי הן אפילו יותר קיצוניות. חברי הכנסת החרדים מתחלקים בין שלוש הקטגוריות, אבל אין ביניהם יונים של ממש.
- אין בכנסת כוח ממשי שיתנגד למדיניות הנוכחית, שהיא טירפוד ערמומי של התהליך, תוך הטלת אחריות על הפלסטינים, וביצוע מעשי רצח ממוקדים למטרות פוליטיות נאלחות (קטגוריה שנייה). רק שבעה ח"כים מהעבודה, שישה ממרצ והסיעות הערביות מתנגדות משמאל לטקטיקה הנקוטה כיום בידי שרון. לכן מתנהל כיום כל הוויכוח הלאומי בין שרון לבין פוליטיקאים יותר ימניים אפילו ממנו. היונים בעבודה מבודדים וחסרי מנהיגות, אחרי עזיבתו של יוסי ביילין, והתפטרותו של עמרם מצנע. מרצ טרם השתקמה, אין לה מנהיג נבחר, וקולה כמעט שלא נשמע בדיונים הפוליטיים והחברתיים במדינה.
- הנציגות הערבית בכנסת הצטמצמה, והמוראל בקרב הח"כים הערבים ירוד. הברית בין שרידי תנועת העבודה והאזרחים הערבים הרוסה לחלוטין, ואין לה תקנה. תקוותם היחידה של היונים כרוכה בלחץ אמריקאי מסיבי על שרון. הלחץ הזה יבוא, אבל לא בממדים הרצויים. הוא יביא אולי לשיפור התנהגותה המפלצתית של ממשלת שרון בשטחים, אבל לא לעקירת ההתנחלויות או לחזרה לגבולות 1967, שהם התנאים הבלעדיים לשלום בר-קיימא.
לעומת המכשולים הקבועים והבלתי עבירים האלה לשלום אמת, מתגמדים לגמרי הסימנים החיוביים: המשאלים המתונים, דעת הקהל העייפה משפיכות הדמים, הקרע הטקטי (אבל לא האסטרטגי) בליכוד, הפעילות האמריקאית באזור, ההתבטאויות של הממסד הפלסטיני בזכות השלום והפסקת הטירור. דווקא חשוב ומעניין ששרון נידחק לפינה ודיבר על "כיבוש", והעתיד מבטיח השתחררות מסממנים נוספים של שפת הדיכוי שהשתלטה על השפה העברית מאז 1967, אבל אין בכך כדי לשנות את העובדות בשטח.
ייתכן שעיקר המאבק נגד הימין והשפעתו על התהליכים הפוליטיים בישראל עתיד להתקיים מחוץ למערכת הפוליטית הפורמלית, כלומר, המפלגתית. טובי האינטלקטואלים מהמחנה ההומניסטי במובן הרחב ביותר של המונח הזה, חייבים להתגייס בדחיפות רבה למערכה המרה נגד הפשיזם ונגד הגזענות, ולראות בנושאי דברו של הפשיזם הגזעני אויבים שיש למגר ולקעקע.
הנושא הזה רחוק מלהיות תיאורטי. קחו למשל את יו"ר ועד רבני יש"ע, דב ליאור, שהוציא בשבוע שעבר "פסק הלכה" שאוסר על יהודי לתרום איברים ל"גוי", אבל מתיר לנו לקבל איברים מגויים. בעקבות מחאת אגודת תרומת האיברים בישראל ריכך ליאור את פסק ההלכה הניאו-נאצי שלו, והסביר שייתכן שתרומה לגויים עשויה לעזור ליהודים לקבל תרומת איברים מנוכרים, ולכן יש בכך פיקוח נפש או משהו כזה.
אני קובע שהריכוך הזה של פסק הדין אינו אלא החמרה שיילוקית, מעוררת גועל, של פסק הדין המקורי של "הרב" ליאור. אני כותב "הרב" כיוון שיש לי כבוד רב לרבנים אמיתיים, שאינם מסיתים את צאן מרעיתם לגזענות, כפי שעושה כהן הדת המפלצתי מהשטחים הכבושים. למען האמת, נמאס לנו לטפל באנשים כמוהו כאילו היו צד לוויכוח לגיטימי כלשהו. במדינה שמתיימרת היות ארץ מקלט לפליטי השואה, היו צריכים לטפל בטיפוס כזה בכלים משפטיים ולאלץ אותו לבלות שנים בכלא.
אותו ליאור מטיף בגלוי גם ל"טרנספר", שהיה הרעיון המקורי של הנאצים לטיפול ביהודים לפני שרעיון ההשמדה עלה על הפרק. ההסתה לגירוש הפלסטינים מבתיהם היא פשע פלילי לפי כללי המשפט הבינלאומי החלים על השטחים הכבושים. אני רוצה להזכיר לקוראים, שאדולף אייכמן הגיע לווינה אחרי האנשלוס בשנת 1938, כדי לדאוג לטרנספר של יהודי אוסטריה למדגסקר. אפילו הפשיסטים בשטחים חייבים להתבייש בעובדה, שאיש כזה מייצג אותם. אין לי שום אשליות בנושא המתנחלים, שהם בעיני אנשים פחותים ונקלים. אבל גם להם יש אולי קווים אדומים. יש הבדל בין פשיזם לבין פשיזם עם יסודות ביולוגיים-גזעניים. ליאור אשם בפשע כפול: הוא מטיף לגזענות ביולוגית באינטרפרטציה הראשונית של המונח הזה, וקורא גם ל-Ethnic Cleansing. אני מקווה שיום אחד היא ייתן את הדין על הפשע הזה, בהאג או במקום אחר.
זה הכל עניין של פרספקטיבה.
ייאושו התהומי של חיים ברעם אינו מפליא, מהמקום שהוא רואה את העולם, אכן התמונה שחורה, שכן אין כוח בעולם שיוכל לכפות פתרון של שתי מדינות,ואשר גם יביא לסוף סכסוך הדמים. הסדר האימפריאליסט הוא סדר דמים. אולם מי שעוקב אחר התהליכים המתרחשים בארץ זו מתוך זווית ראייה מרקסיסיטית ולא רפורמיסטית יונית, רואה תמונה שונה. בעוד השמאל הציוני קורס ( ועל כך אין מקום לבכות), הרי דווקא ההסתדרות אשר הוקמה על ידי הציונות "הסוציאליסטית", ככלי לכבוש העבודה העברית, משמע סילוקה של הערבית, דווקא ההסתדרות שהיתה כלי מרכזי להקמת המדינה של בעלי ההון, תחת מתקפות הממשלה של שרון-נתינהו, הופכת יותר ויותר לאיגוד מקצועי אמיתי. השאלה היא מי תהיה הנהגתו? הסיטואציה המתפתחת הולכת ונותנת למק"י-חד"ש הזדמנות היסטורית חדשה, אם זו תדע להתנער מעמדותיה הלא נכונות ולהפוך להנהגה של ההסתדרות, על בסיס פרוגרמה מרקסיסיטית אינטרנציונליסטית וטקטיקה לניניסטית, שיכולה להביא את מעמד הפועלים היהודי-ערבי לשלטון. הפתרון אינו בשתי מדינות בורגניות, במסגרת הסדר האימפריאליסטי, אלא מדינה אחת סוציאליסטית, עם ממשל עצמי ליהודים ולפלסטינים, במסגרת מזרח תיכון סוציאליסטי.
לשם הולכת ההיסטוריה, השאלה אם אנשים הרואים עצמם כשמאל ישכילו להבין זאת, או שהם ייתמכו מתוך עיוורון וייאוש בסדר הישן הנרקב.
אני במקומך הייתי מאוד פסימי, אם היית יוצא קצת מהאינטרנט היית רואה שהאידאולוגיות והפרוגרמות שלך לא הגיעו כמעט לאף אחד, בטח לא לפועלים.
לחבר האלמוני אשר לא מזדהה בשם.
ההכרה מפגרת אחר ההוייה, ההוייה אשר פעם הייתה מדינת סעד עבור היהודים, הפכה להיות הוויה של חברה מעמדית עם פערים מהגדולים בעולם. זה עניין של זמן לפני שמעמד הפועלים יסיק את הלקחים ביחס להוויה. השאלה היא האם נוכל לסייע בידי מעמד זה להוציא את הלקחים הנדרשים, ואחד הלקחים החשובים הוא שאין לבעלי ההון ולסדר שלהם כל דבר טוב להציע לנו. אנו ( ההמונים) היחידים שיכולים לעזור לעצמנו בדרך של שינוי החברה.
כל גישה אחרת אינה יכולה להוליך אלא לייאוש.
נאמר – הגבן לא רואה את החטוטרת של עצמו . לומר שהמתנחלים הם אנשים נקלים ופחותים זאת גזענות טהורה . כל הכללת ציבור היא גזענות .
כבר בתנך נאמר על צדיק אחד בסדום .
אתה לוקח ציבור של כ 300000 איש וקורא להם בלשון גנאי ואחר כך בנשימה אחת מדבר על גזענות . חיים – נותן לך אתגר כתוב פעם מאמר על דבר טוב בארץ , טוב , לא מאמר פיסקה אחת , משפט אחד . השנאה שלך כל כך שטחית בוא תהיה אוביקטיבי . לא הכל שחור לבן , בוא תודה כי טעית יש כ – 10 מתנחלים שהם " בסדר " ולא פחותים ונקלים .
יש לי רק בעיה אחת עם המאמר. דבריו של דב ליאור הם גזענות נקלה ומעוררים שאט נפש. עם זאת, זכותו להיות גזען נקלה, זכותו לעורר שאט נפש, ולדעתי הוא לא צריך לבלות בכלא. אני מצידי אאחל לו יום שחור מאד ומיני רעות, ובעיקר שדעותיו החשוכות לא יעשו נפשות, וכולי תקוה שאף אחד לא יטפל בי בכלים משפטיים.