לפני כעשרה ימים נפגשו יו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ ומזכ"ל הפדרציה של האיגודים המקצועיים הפלסטינים, שאהר סעד. המפגש יכול היה להתקיים בתל-אביב, בבניין ההסתדרות, או בשכם, מקום מושבם של האיגודים הפלסטינים. המפגש נערך דווקא בז’נבה, לשם הגיעו פרץ וסעד לרגל כינוס הוועידה השנתית של ארגון העבודה הבינלאומי (ה-ILO). מדי שנה, בחודש יוני, נפגשים נציגי הממשלות, המעסיקים ואיגודי העובדים מכל העולם כדי לדון בסוגיות כגון תנאי העבודה, תנאי שכר, רווחה חברתית, חופש התארגנות. במרכז הדיונים עמדה הפעם השאלה איך אוכפות המדינות ברחבי העולם כלליים בסיסיים ביחסי עבודה. למשל: לא פוגעים בחופש ההתארגנות, לא רומסים זכויות עובדים ולא מסדירים את תנאי השכר והעבודה באמצעות חקיקה.
במלים אחרות, בכינוס השנתי החשוב דנו בכמה מהבעיות המרכזיות עמן מתמודד מעמד העובדים בישראל. ישיבות המליאה יכלו להפוך בנקל לבימה לגינוי המדיניות האנטי-פועלית של ממשלת הימין בישראל. אך כאשר בוחנים את רשימת עשרות הדוברים שביקשו את רשות הדיבור בעת הדיון הארוך, אין כל זכר לנציגים מישראל. המעסיקים לא שיגרו לז’נבה נציג (בניגוד למה שהיה מקובל במשך שנים). ממשלת ישראל שלחה לז’נבה פקיד בדרג נמוך וכך היה יו"ר ההסתדרות לנציג הבכיר של ישראל בפורום העולמי החשוב. גם פרץ לא ניצל הזדמנות יקרה מפז להפעיל לחץ בינלאומי על הממשלה – בניגוד למה שעשו נציגי עובדים ממדינות אירופה, אמריקה הלטינית, אסיה ואפריקה.
מזה"ת ללא כיבוש
יו"ר ההסתדרות ניצל את זכות הדיבור בעת דיון על הדו"ח הארגון הבינלאומי בסוגיית העובדים הפלסטינים בשטחים הכבושים. זה שנים רבות מבקרת בישראל משלחת של ארגון העבודה כדי לדווח על מצבם של העובדים תחת כיבוש. בשנים האחרונות הדיווחים נעשו קשים יותר ויותר. ככל שהסגר נמשך, הדיכוי גובר ומוקמים עוד ועוד מחסומים, מצבם של העובדים הפלסטינים נעשה רע יותר. וכך הדו"ח על מצבם של העובדים הפלסטינים היה לכתב אישום חריף כלפי ממשלות ישראל ברצונן להמשיך את הכיבוש.
"כיבוש" כתבנו? האם בכלל יש "כיבוש" בשטחים? אם לשפוט על פי דברי ראש ממשלת ישראל אכן יש כיבוש. אם לשפוט על פי דבריו של פרץ בז’נבה… אין כיבוש! נאומו של פרץ מחזיר את ההסתדרות לתפקיד שנטלה על עצמה בזירה הבינלאומית במשך עשרות שנים: מגינה על עמדותיה של מממשלת ישראל – של כל הממשלות. ואוי לבושה: חבר הכנסת פרץ המגדיר את עצמו כ"יונה", והמסרב בכל תוקף (בישראל) לקשור בין מאבק חברתי למאבק למען השלום, דווקא בז’נבה הרחוקה מפרסם כתב הגנה על מדיניות ארה"ב וממשלת ישראל באזור.
מדבריו של פרץ עולה כי עולמו הפוליטי (ראייתו את הכיבוש) קשור אך ורק לסוגיית ה"טרור" (שעמד במרכז דבריו) וכל האופק שהוא מסוגל להעניק למאבק למען השלום הוא "מפת הדרכים". או במלים שלו: "כעת מפת הדרכים הוא מסמך שיש לממשו לטובת כל העמים". פרץ אף הצדיק את מדיניות הסגר וההרעבה בטענה כי "לא נוכל להבטיח שבין אלפי הפועלים (המעוניינים לעבוד בישראל) מסתתר מחבל קנאי שיעדו רצח המוני והרס". אין בנאום פרץ בז’נבה ולו מלה אחת של ביקורת על ממשלת ישראל. אותה ממשלת ימנית קיצונית הפוגעת קשות בהסתדרות! שר החוץ סילבן שלום (ההוא שהיה אחראי למכות שקיבלו העובדים והגמלאים בשנה שעברה) לא יכול היה לחלום על שליח טוב יותר למדיניות הכיבוש. מי צריך את גדעון עזרא או את אביגדור ליברמן? ימונה לאלתר עמיר פרץ לשליח ההסברה הראשי של ממשלת ישראל.
על הקשר בין טרור לכיבוש
שר העבודה הפלסטיני, ראסן חטיב, גילה למשתתפי הוועידה את מה שפרץ רצה כל כך להסתיר. "ישראל מנסה להצדיק את חוסר הנכונות להגיע לשלום בטענה שהאלימות נמשכת. ישראל מנסה להשכיח שהאלימות ההדדית הינה התוצאה של הכיבוש הישראלי, של האלימות שמפעילה ישראל כדי להמשיך בכיבוש ובהבטחת הרחבת ההתנחלויות. ככל שמצב יימשך, האלימות מצד הפלסטיני תימשך. דרשנו תמיד להוציא את האזרחים ממעגל הסכסוך האלים. אנו שבים ומגנים כל פעולה אלימה שמטרתה לפגוע באזרחים". אלה דבריו של חטיב, ממנהיגי מפלגת העם הפלסטינית. לבסוף, וכצפוי, הדו"ח אושר על ידי רוב-רובם של משתתפי הוועידה.
כאמור, פרץ פגש בז’נבה את סעד ואת שר העבודה חטיב. נשאלת השאלה מדוע הוא צריך להרחיק עד ז’נבה כדי לפגוש את האישים הפלסטיניים ואין הוא יכול לפוגשם בשכם או ברמאללה (בה שוכן משרד העבודה הפלסטיני)? מדוע זה שנתיים ויותר אין פרץ מוכן להיפגש עם נציגי העובדים הפלסטינים? מדוע הוא אינו משמיע קול נגד הכיבוש ולמען השלום הצודק? מדוע יו"ר ההסתדרות מסרב לקשור בין מדיניות הכיבוש ההרסנית לבין המתקפה המשולבת של המעסיקים וממשלת שרון נגד העובדים? מדוע פרץ לא מוכן לקדם כל דיון במסגרת ההסתדרות בסוגיית המשך הכיבוש והמאבק למען השלום? מדוע ההסתדרות אינה חלק במאבק למען השלום הצודק? זאת, כאשר השלום הוא צורך חיוני למעמד העובדים, כאן בישראל, וגם שם, בפלסטין.
את מי מייצג אפרים דוידי בהנהגת ההסתדרות ?
את חד"ש כמדומני. מדוע אינו מוסיף גילוי נאות זה,מתחת למאמריו על הנעשה בהסתדרות, שהוא חבר בהנהגתה ?
אין צורך להרחיק לכת עד לג’נבה כדי לראות מה תפקידו של פרץ. הצורה בה נהל עמיר פרץ את "השביתה הכללית", צורה אשר הבטיחה את ניצחון הממשלה, מעידה כי תפקידה של ההנהגה הימנית הנוכחית של ההסתדרות הוא למנוע מאבקים רציניים, גם כאשר מדובר על ההגנה מפני מתקפת ממשלת המעבידים המבקשת לחסל את ההסתדרות. משמע פרץ מנסר את הענף עליו הוא יושב.
חשוב לראות כי כיום מפלגות "השמאל" הציוניות מתחסלות, לעומת זאת כתוצאה מהתקפות הממשלה, ההסתדרות אשר באופן היסטורי הייתה כלי אשר מנע מאבק מעמדי משותף בארץ זו, אשר היה כלי שרת למימוש הפרויקט הציוני-של מדינה קפיטליסטית יהודית, הופכת להיות יותר ויותר איגוד מקצועי "נורמלי". אולם ההנהגה הנוכחית של ההסתדרות מממשיכה לשמש חגורת תמסורת הכופפת את הפועלים לממשלה ולבעלי ההון שהיא מייצגת.
כדי להגן על העובדים ועל ההסתדרות יש צורך בהנהגה הנאמנה לפועלים הערבים והיהודים, הנהגה שהשקפת עולמה הוא האינטרנציונליזם הפרולטרי. החרפת מלחמת המעמדות מעניקה הזדמנות היסטורית חדשה למק"י-חד"ש, להפוך למפלגת פועלים המונית, ערבית-יהודית, על פרוגרמה מרקסיסיטית ולהפוך להנהגת ההסתדרות, אולם לשם כך יש לחזור את הדרך המהפכנית של המפלגה הקומוניסטית בתקופה שהיא נולדה ולפני שהסטלניזם אכל בכל חלקה טובה בה. היא חייבת להפיק לקחים מכל שגיאות העבר ברוח של האיטנרנציונל השלישי בתקופת חיי לנין ושל האינטרנציונל הרביעי בזמן חיי טרוצקי. השגיאה הגדולה ביותר שמק"י עשתה הייתה התמיכה בציונות במלחמת 1948 אותה היא הציגה כמלחמת שחרור לאומי. זאת הייתה סטייה ימנית נוראה, שכן מלחמת 48 הייתה מלחמת שוד כנגד העם הפלסטיני. חלוקת הארץ ומעמד הפועלים ההיתה פשע כנגד מעמד הפועלים. הייתה זו מלחמה בה היה צורך להגן על המוני העם הפלסטיני כנגד צה"ל והאצ"ל, מבלי לתמוך בישראל שפעלה כזרוע של האימפריאליזם האמריקאי, או מדינות ערב שפעלו כזרוע של האימפריאליזם הבריטי. כל עוד לא יילמד לקח זה לא תוכל המפלגה למלא את התפקיד אותו היא צריכה למלא, שכן לא יהיו לה את הכלים , את התביעות את הפרוגרמה, את האסטרטגיה או הטקטיקה שתוכלנה להביא לנצחון מעמד הפועלים ולהקמתה של המדינה הסוציאליסטית הפדרטיבית כחלק ממזרח תיכון סוציאליסטי. . כיום סיעת חד"ש-מק"י בהסתדרות נאבקת על פרוגרמה פוליטית, אותה היא ירשה מסטלין וחבורותו אשר כפה אותה על המפלגה ב47 כנגד רצון ההנהגה המקומית. פרוגרמה שלא יכולה גם כיום להביא לנצחון מעמד הפועלים, שכן במקום להעלות תביעות שמהותן עצמאות המעמד, הסיעה נאלצת לפזר אשליה בדבר פתרון לא ריאלי הכופף את מעמד הפועלים לבורגנות המקומית, יהודית כפלסטינית. הגיע הזמן להאבק כדי להפוך את המפלגה שוב למפלגה מרקסיסטית.
לפנסיונר: עכשיו כשאני יודעת את מי מייצג אפריים דוידי, זה פשוט לא משנה כלום. הביקורת שלו תקפה באותה מידה, מה זה משנה?
אם אינני טועה, חד"ש חברה בקואליציה מקיר לקיר שהקים עמיר פרץ בהסתדרות. ואם אינני טועה, חד"ש נכשלה כשלון פוליטי במאבקיה בכנסת דווקא משום שהתרכזה בסכסוך הישראלי-פלשתינאי. הפעילות של תמר גוז’נסקי היתה בבחינת הנזם שבאף, כי גם היא לא שכחה לציין, שוב ושוב, כי קיים קשר בין הדברים. כאילו אם לא היה כיבוש ולא היה ניצול של הפלשתינאים, המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל היתה נהפכת לסוציאליסטית ולצמצום הפערים.
וזו תמיד היתה הבעיה עם חד"ש, והיא מתחדדת עוד יותר היום, כשעם פרישתה של גוז’נסקי היא נהפכה למפלגה לאומנית, שבמרכזה הסכסוך החיצוני ופחות הסכסוך הפנימי. זהו הכשלון הפוליטי הגדול של חד"ש, שלא ידעה מעולם להפריד בין הדברים. חזונה על שתי מדינות לשני עמים מתחיל להתמשש בתחום המדיני, אמנם, אבל החזון הימני על מדינת העשירים ומדינת העניים מגיע עתה לשיאו.