השיח הציבורי הישראלי, בעיתונות, בטלוויזיה, ברדיו, בכנסת, מזכיר לי – ככל שהוא נוגע לשאלות הביטחון הלאומי, למלחמה ושלום – את תמונת אנשים מופרעי-נפש ההולכים ברחוב ומדברים אל עצמם. זהו מין אוטיזם שכזה. כלומר, אנחנו לא לגמרי דומים לאוטיסטים, מפני שאנחנו יודעים לדבר – ועוד איך אנחנו יודעים לדבר! – אבל אנחנו דומים להם בחוסר היכולת להקשיב. השיח המדיני, המתמקד לכאורה ב"מפת הדרכים", מתנהל כולו סביב קומפלקס אחד של שאלות: האם אפשר לסמוך על הפלסטינים שיפסיקו את הטרור? מה לעשות כדי שיפסיקו? מה ניתן להם אם יוכיחו שהם נלחמים בטרור והמלחמה מביאה תוצאות? האם התשלום הנדרש מאיתנו בעד ה"שירות" הביטחוני הזה אינו גבוה מדי?
מן השיח הזה נעדרת לגמרי השאלה מה חובותיה של ישראל על פי "מפת הדרכים" שלכאורה הסכימה הממשלה ל"צעדים הנובעים ממנה". מה בכלל מתחייבת ישראל לעשות על פי "המפה" ועל פי ההסכמות שגובשו לפיה בשיחות הגלויות והחשאיות? הממשלה, וכלי התקשורת המשתפים עימה פעולה בחפץ לב בתחום הזה, מבקשים מאיתנו להאמין שהצעדים הנדרשים מישראל אינם אלא "מחיר" שהיא מתבקשת לשלם בעד השירות הביטחוני הפלסטיני, ושהיא תשלם אותו רק אם יוכח שהפלסטינים מצליחים לספק את הסחורה. שעלינו לא מוטלת שום התחייבות לעשות משהו (או לא לעשות משהו) אלא בתמורה למה שהפלסטינים יעשו בשבילנו בתחום הביטחוני. וכל זה, אגב, מתוך התעלמות גמורה מכך שמה שהפלסטינים נדרשים, על פי מה שמדברים אצלנו, הוא להעניק לישראל – בעזרת מעט כלי הנשק הקל שלא השמדנו להם – אותו ביטחון מפני טרור שצה"ל הגדול והחזק והמודרני, על כל כלי המשחית האדירים שבידיו, אינו מסוגל להעניק לה. לפלסטינים מוצע – מה מוצע? נתבע מהם להסכים! – לקבל את "השליטה הביטחונית" על צפון רצועת עזה, משום שמשם משגרים טילי קאסם לשדרות. נרמז אמנם שהאמריקנים מדברים על העברת השליטה על כל רצועת עזה, אבל אי הבנה קטנה זו תוסדר בשיחות בין דובי לקונדוליזה.
לפי הסברה המופצת בישראל קבלת אחריות פלסטינית על שטח מצטמצמת אך ורק למניעת פגיעות מתוכו בישראל. ומה בנוגע לחיי התושבים הפלסטינים, לאספקת מזון, חשמל, דלק, שירותי בריאות, חינוך, תחבורה? מה בנוגע לעבודה ופרנסה? לכל היבטי הקיום של חברת בני אדם? האם איננו מתחייבים לפחות להסתלק ולאפשר לתושבים המתארגנים במסגרת מדינית שהיום קוראים לה "רשות" לארגן את חייהם לטובת עצמם למען סיפוק צורכיהם שלהם? האם כל תכלית קיומה של הרשות הוא לספק את צורכי הביטחון שלנו? נכון, כל גוף מדיני המארגן את החיים בשטח הנתון למרותו חייב להבטיח לשכניו שהשטח שבידיו לא ישמש להתקפה עליהם. אבל זו רק אחת החובות המוטלות עליו, לא עצם תכלית קיומו. הראייה שלנו את הרשות הפלסטינית כגוף הקיים רק כדי לספק את צרכינו הביטחוניים דומה לזו של ילד קטן החושב שהגדולים קיימים רק כדי להיענות למשאלותיו.
"תפקיד צבאי"
בטלוויזיה הקדישו תוכנית בת שעה לאלוף פיקוד הדרום. קצת קשה לי לכתוב את הדברים שאני כותב כאן, כי התברר מן התוכנית שהאיש סובל מטרגדיה אישית כבדה והוא מתמודד עימה בצורה מכובדת. אבל האיש הוצג בפנינו כאדם בעל כושר חשיבה אינטלקטואלי. לא ידוע לי איך מודדים כושר חשיבה כזה, אני מכיר רק דרך אחת: להתבונן במחשבות שמביע האיש ולראות אם יש להן ממד אינטלקטואלי.
אז נשכח את כל השאלות שנשאל האלוף והשיב עליהן את כל התשובות הצפויות שדובר צה"ל היה משיב. לא ברור לי מה הטעם לראיין אלוף בתפקיד שאינו חופשי לומר מה שהוא חושב, אם הוא חושב. אבל בנקודה אחת, הביע האלוף בדל מחשבה מקורית. אחרי שהשיב כצפוי שישראל תהיה מוכנה לפנות התנחלויות "בלתי חוקיות" נשאל על ההתנחלויות השוכנות בלב רצועת עזה. לא, השיב, אותן אין לפנות כי הן "ממלאות תפקיד צבאי". תפקיד צבאי? ובכן, זה התפקיד שהן ממלאות: "הן מושכות עליהן את אש האויב". וכאשר הוא עסוק בירי על ההתנחלויות השוכנות בתוך שטחו, הוא אינו יכול להתפנות לירי על יישובי בתוך שטח ישראל גופא.
מחשבה מקורית, מה יש לדבר. חשיבה צבאית בטהרתה. יש אויב וצריך למשוך את האש שלו. הצרה שחשיבה צבאית צרת-אופקים כזו באה אצלנו במקום חשיבה מדינית. האם הבעיה היא באמת רק לאן "למשוך את האש"? האם באמת אי אפשר להגיע למצב שבו תיפסק האש? האם אין דרך להגיע להסדר שלום או לפחות שביתת-נשק? והייתי אומר שצריך לשאול עוד שאלה: האם ההתנחלויות האלו, "המושכות עליהן אש" אינן מייצרות את האש שהן מושכות עליהן? אלו הן שאלות שאינטלקטואל מסוגל לשאול, אבל לא אם הוא אלוף-פיקוד. נכון שאלוף פיקוד יכול להיות אינטלקטואל. אבל רק אחרי שהוא פורש מהשירות הצבאי.
נקמת דם ילד קטן
ילדה קטנה בת שמונה. נרצחת בסכסוך לאומי שנולדה לתוכו. היש דבר מצער מזה? מה עוד אפשר לומר על ילדה שתישאר לעולם בת-שמונה? רק דבר אחד: כמה נורא שבשני הצדדים מתות ילדות קטנות. וילדים. ומתים בני אדם. ולא די בדמעות ששופכים על מות המתים בצד "שלנו". ולא די ברחמים עצמיים. צריך שהרחמים יקיפו את כל בני האדם. ושנדע שבאמת עושים הכול כדי להפסיק את ההרג ולתת לבני האדם תקווה. ושהסבל אינו רק בצד אחד. ואולי אז נתחיל לחשוב לא רק על מה שעושים לנו, כי אם גם על מה שאנחנו עושים. נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן, כתב ביאליק. הוא לא כתב "ילד יהודי". הפסיקו להרוג ילדים קטנים. הפסיקו להרוג בני אדם. הפסיקו להרוג!
חפיסת הקלפים
מתחמם, חם, חם. הנה נעצר בעיראק עוד אחד מעוזריו של סדאם חוסיין. אמרו שהוא השלישי בחפיסת קלפי המבוקשים הנודעת שפורסמה מייד אחרי כיבוש עיראק. אגב, בשעתו נתפסו כמה קלפים חזקים ואמרו שתפיסתם תאפשר גילוי מאגרי נשק ההשמדה ההמונית וכמו הנשק ההוא גם הם צללו לתהום הנשייה. על תפיסתו של הקלף החדש דיווחו כמעט כל אמצעי התקשורת הישראלים בסגנון די אחיד: סוף-סוף מתקרבים לסדאם. כלומר, אם הוא השלישי בשורה, סביר שיגיעו גם אל הראשון. כאילו ברור לכולם כי העוזר הזה שוהה מאז סוף המלחמה במחיצתו של סדאם ואם הגיעו אליו יגיעו גם אל סדאם. כאילו.
כשאתה קורא בעיון את דברי שחם אתה מגיע למסקנה שהחכמה נתונה רק בכיסו . כל מי שלא חושב כמו שחם הוא אוטיסט . אלוף פיקוד הוא לא אינטלגנטי מספיק . מדוע כי הוא לא חושב כמו שחם . שחם – נותן לך אתגר – תכתוב משהו שלילי על הערבים לא מאמר , פיסקה אחת , שורה אחת . אתה וחבריך מתייצבים כמשרתי העניין הערבי ולא מבינים כי יש כאן שני צדדים שיש להם אינטרסים מנוגדים . לא אאריך במילים – עד שהערבים כולל ערביי ישראל לא יגיעו למסקנה כי אותנו אי אפשר לחסל ימשיכו בשלהם . ( ראה דברי רנטיסי כי על היהודים לחזור לארצות מוצאם ) .שלום לא נוצר מאידאולוגיה אלא מזהות אינטרסים . החושב אתה כי מצריים עשתה שלום בשל אהבת ישראל ? היא עשתה זאת משום שהגיעה למסקנה אסטרטגית כי לא ניתן להזיז אותנו בכח מכאן . מאותו רגע כשנפתח משא ומתן ניתן היה להגיע לתוצאות שהיטיבו עם המצרים וגם איתנו . כאשר הפלשתינים יגיעו למסקנה זו ויהפכו מאוסף כנופיות למשהו שאפשר לדבר איתו , עד אז תמשך המלחמה . יתכן והלואי ואני טועה זה עלול להמשך שנים רבות .שחם בחיים לא הכל שחור לבן יש גם גווני אפור כיהודי התאמץ למצוא משהוא טוב במדינה הזאת !
המגיב "אמנון" הוא גם "ציוני",וגם "דובר אמת" וחותם גם ב"שמות" אחרים לפרקים -OK נסלח
לו על שתגובותיו הציוניות ההולמןת והאמיצות,
מסתתרות מאחורי פסבדונים. לא נסלח לו,על כי
הוא כותב את אותן התגובות כמעט,מתחת לכל מאמר ללא קשר לתוכנו. אמנון-ציוני-דובר אמת
הוא גם,מזוכיסט: הנכתב באתר מציק לו, מענה אותו, מרגיז אותו והוא נהנה…הקוראים,נהנים הרבה פחות.
גיסי איש סגל אקדמי באוניברסיטה בישראל ומרצה במשך יומיים,אחת לחודש,באוניברסיטה מפורסמת באחת ממדינות אירופה, חזר השבוע מאירופה וסיפר לי שנפגש לשיחה מענינת עם פרופסור ממוצא פלסטיני המכהן בתפקיד בכיר באותה אוניברסיטה באירופה. הוא מקורב לחוגים מדיניים בעולם הערבי.לדבריו הם מעדיפים את הליכוד ואת שרון או ביבי,ובדרגה שניה את שמעון פרס/על פני כל מנהיג שמאלני בישראל. הגרועים ביותר בעיניהם הם אנשי השמאל הקיצוני, אותם הם ממש מתעבים.לדבריהם חוגי השמאל רק מדברים והליכוד מדבר ועושה.
כן פנחס,
הם מעדיפים את הליכוד שעושה: בונה התנחלויות, מטיל עוצרים , מונע טיפול רפואי.
כי הערבים מבינים רק כוח. אז תראה להם כוח, והם יהיו ילדים טובים.
וכיפאק היי לקולוניאליזם של פנחס.
בס"ד
דוד שחם, כל הכבוד על האומץ לומר דברים אלו שביטאת בפסקה הראשונה.
כבר שנים אני מחכה לראות אדם כותב את הדברים הללו, אנשים ברמה עיתונאית כשלך (ומה שקרה להם מאז פרוץ הערוצים המסחריים הרי ידוע לכולנו בגדה השמאלית…).
הוצאת את המילים מפי… ושוב תודה
שוב הגיבן לא רואה את החטוטרת של עצמו . ה"מגיב" מגיב בעילום שם ומתלונן שאני מגיב בעילום שם . התיחס לדברי ואל תחלק ציונים . זה אתר דמוקראטי כל עוד לא מנבלים את הפה ניתן להתבטא .
אגב רוב הכותבים תגובות הם אנונימיים גם משמאל וגם מימין .
אמנון, דבריך מטופשים. פשוט כך.
המאמר של מר שחם דומה לאדם שצפה בסרט לאחר שהחלה הקרנתו, ישב באולם 10 דקות ויצא ועכשיו הוא מספר לכולם את סיפור העלילה של הסרט כולו.
אלו ששחם מספר להם את סיפור הסרט נחלקים למספר קטגוריות:
– מי שצפה בסרט כולו
– מי שצפה בסרט אבל שכח את הפרטים (זה קורה לכולנו)
– מי שלא צפה בסרט (אין הרבה כאלה בישראל)
מר שחם לא צפה כנראה בקטע סרט בו עבדו כאן הפלסטינים עשרות שנים כאשר מצבם הכלכלי השתפר באופן דרמטי לעומת מצבם תחת ממלכת ירדן.
מר שחם לא היה בקטע חשוב מאד של הסרט בו הכריזו הפלסטינים על כך שגבולות 47 הם הבסיס למשא ומתן כולל זכות שיבה פיזית. (איך פספסת את הקטע הזה ?)
היה שם קטע שנקרא "אוסלו" בו קיבלו הפלסטינים לידיהם שליטה וריבונות דה פקטו על חלק משמעותי ביותר מתוך השטחים המאוכלסים בעיקר בערבים.
ואז (זה היה אחרי שכבר יצאת מהאולם) במקום להמשיך במו"מ ולסיים את הסכסוך, התחילו אנשים ברחוב הישראלי להתפוצץ להם באוטובוסים וברחובות וכמחווה אצילית של ראש ממשלת ישראל דאז יצחק רבין הם גם קבלו את תואר הכבוד הנעלה ביותר שמדינה יכולה להעניק לאזרחיה – "קרבנות השלום".
אה כן, היה שם קטע שבו הרשות הפלסטינית התחייבה בהסכם כתוב למנוע את הפיצוצים ברחובות ערי ישראל ותחת זאת קידמה מאד את השימוש הארכיטקטוני בדלת המסתובבת.
ולבסוף מר שחם – עצה קטנה – בפעם הבא שאתה הולך לסרט תגיע בזמן ותשאר עד הסוף.
קורבנות השלום. אני מעדיף אותם כאלה מאשר קורבנות המלחמה שעולים במספרם עשרות מונים על אלו של השלום – כמעט אלף הרוגים. בימי השלום – עם מאמץ קטן וויתורים כואבים שהימין לא היה מכון להם ואף רצח את ראש הממשלה – היתה פה תחושה אחרת של תקוה. באופן אבסורדי, גם בימי השלום לא היתה לפלסטינים עבודה. רבין החל בגיוס מהגרי עבודה מכל העולם ודחק את הפלסטינים. רבין גם לא פינה שום שטח. ברק הלך בדרכו. וגם ביבי. אז את הסרט שלך חביבי לך תראה באולמות הקולנוע כאילו הוא פרסומת. אני חי בסרט האמיתי. וכך גם הפלסטינים.
עם כבוש נלחם על החופש שלו. עד שלא תבין את זה – הוא יישאר כבוש ואתה תחשוב שאתה הקורבן.
משהו לא מסתדר לי באתר הזה ואני מתחיל לחשוד שיש כאן אנשים וירטואילים ולא בני אנוש.
בתקופת רבין ופרס נהרגו למעלה מ 250 יהודים.
והנה ציטוטים מדברי שי
"קורבנות השלום. אני מעדיף אותם כאלה מאשר קורבנות המלחמה" (איזה עיוות של האמת, הרי הם היו קרבנות מלחמה בתקופה שאיש לא נגע לרעה בפלסטינים)
"גם בימי השלום לא היתה לפלסטינים עבודה."
"רבין לא פינה שום שטח" (זה קשקוש בתקופת רבין ישראל עמדה בכל התחייבויותיה בהסכם אוסלו)
מי לעזאזל חייב לפלסטינים עבודה בשעה שהם רוצחים בנו ?
שי בוחר בסינון טוטאלי את הדברים שנוח לו להגיב עליהם.
הסכם אוסלו היה מבוסס על ההתחייבות של הפלסטינים להלחם בטרור כאשר בפועל הם הפרו את ההסכם עוד בטרם חתמו עליו ויזמו טרור לכל אורך הדרך.
איך זה ייתכן שאין לשי שמץ של ביקורת על הפלסטינים בעניין הזה ? זה בלתי סביר !!!
שי מוכן להעדיף 250 "קרבנות שלום" ובה בעת לבוא בטענות שישראל לא דאגה לפלסטינים לעבודה…
רק מימון פלסטיני ישיר או עקיף לאתר הזה יכול להסביר טירוף חד צדדי כזה.
אין מילים בפי להביע את שאט הנפש שלי מדברי שי.
שמע חביבי,
כנראה שלא הבנת. אני לא מעדיף קורבנות כלל. נבהיר את זה. אבל מספרית עדיף מעט מאשר הרבה. אני מקווה שאתה מסכים גם לזה.
עכשיו לגבי אוסלו. זה היה הסכם נורא. מצד אחד ישראל לא קיימה את התנאים בו וממשלות השמאל הביאו לכאן את הפחה עראפת וחבורתו הנוראה כדי שישלטו במקום ישראל. זאת כשכבר התחילה להתארגן פה חלופה שלטונית לפסטינים. ישראל לא היתה מוכנה שחוסייני וחנאן עשראווי יקימו פה דמוקרטיה ויהיו להם תביעות ריבוניות. אז הביאו את עראפת שישמור על הפלסטינים במקומנו. סגרו אותם ולא נתנו להם עבודה. מצבם הידרדר. מספר ההתנחלויות והמתנחלים גדל בתקופת אוסלו כמו שלא גדל באף תקופה אחרת (משהו כמו 100 אחוז גידול). אי אפשר להסביר לפלסטיני הפשוט למה יש שלום כביכול אבל לו אין עבודה ושקט. ב-94 היה הפיגוע הראשון. למפגע קראו ברוך גולדשטיין. מרגע זה התחילו להתפוצץ אוטובוסים. וכך, על כל פיגוע ערבי פגעו בעראפת ולא בחמאס. באופן מכוון. מדיניות שכזו. כל פגיעה בעראפת חיזקה את הלאומנות הפלסטינית. שנלחמה שוב. וגרמה לסגרים, גידול בהתנחלויות, איומים ברצח רה"מ (עד שנרצח).
בתקופה זו לא הועבר כל שטח לרשות. הסכמים של ישראל לא כובדו. הכיבוש נמשך. לא היתה ברירה לעם הפלסטיני אלא לפתוח במאבק אלים. משום מה ישראל לא מגלה מה הושג בקמפ דיויד גם לא בטאבה. רק כנראה ששטח לא ניתן שם (שהרי יכלו לסגור את עניין השטחים שיימסרו לפלסטינים) אבל ברק לא היה מוכן.
אני לא רואה שום אשמה בעם הפלסטיני הכבוש. כבוש. 36 שנה כבוש. נראה אותך מה היית עושה אם היית כך. ברק אמר שהיה מצטרף לארגון טרור. והוא עוד איש שמאל. האמת לא צריך לנחש. היהודים הקימו צבא (הפלמח / ההגנה) וארגוני טרור (לחי ואצל). אבל רק הפלסטינים מועלים בהיותם בני אדם.
ההיסטוריה נכתבת על ידי מנצחים. תמשיך לכתוב אותה כמו שאתה רוצה. המציאות אולי תוכיח אחרת יום אחד.
שאט הנפש האמיתית היא מכובשים כמוך שלא מבינים את היותם כובשים ומה זה אומר להחזיק עם שלם (3 מיליון איש) ללא תנאים דמוקרטיים במשך 36 שנה. אבל חבל להסביר לך. אתה תחזור ותגיד שהשמאל הוא בעד עראפת. אני לא.
אני בעד יציאה חד צדדית עכשיו מכל פלסטין. בלי קשר לכלום. כמו מלבנון. ככה פשוט. כל השאר תירוצים. שלך בעיקר.
הוא כותב שאתה גורם לו "שאט נפש" ואתה מכנה
אותו "חביבי" – הוא אינו חביב כלל. בתגובה אחרת באתר,הוא מאיים.אין צורך להיות נימוסי
לבריון כובש.
למקרא כותרת המאמר, חשבתי לרגע קט שמדובר בבקורת עצמית…
האם השמאל רוצה באמת לשכנע, או רק להיות צודק כל הזמן?
האם השמאל באמת רוצה פתרון, או רק להתבוסס במיץ של הסכסוך?
האם השמאל יותר טוב מהימין?
האם יש אנשים "טובים" ו"רעים" "צודקים" ו"לא צודקים", או שכל תופעה לאומית מתפרנסת מכל אחד ואחד מאיתנו?
אם אנחנו רוצים לשנות מציאות, עלינו ללמוד להשתנות.
מהם הדברים שמאיימים על השמאל?
1) זהות יהודית, דתית ולאומית.
2) היפרדות מהסבל
בעצם בדיוק אותם הדברים שמאיימים על כל העם היהודי. עד שלא נפתור אותם בתוך עצמנו, לא נוכל להיפרד מהסכסוך הזה.
את מדברת כמו שמאלנית טובה. מה הפתרון? לא מה הבעיה.
מיכל – קודם כל, האתר המוזר הזה שם את התגובה שלי בין השאלה לתשובה שלך, אני מצטערת. חוץ מזה, הדברים שאת אומרת הם מעניינים, אבל אני לא מסכימה עם חלק מהם. לקיחת אחריות על פתרון הסכסוך שאין לה מרכיב הומני ואוניברסלי היא תמיד עוד מאותו הדבר – פתרונות צרי אופק שפותרים רק את "הבעיה שלנו", כפי שהיא נראית כשמסתכלים על זה כך, ולכן לא קבילה על הצד האחר ולכן גם לא מעשית. כשמסתכלים על המצב בפרספקטיבה הומנית, רואי םאותה אחרת ואפשר להציע לה פתרונות יותר מעשיים.
כשאת מדברת על דיאלוג רחב, למה את מתכונת? אני קצת חשדנית לגבי אמירות כאלה, כי מנסיוני בדרך כלל מדובר על ניסיון לייצר קונסנזוס מזוייף, להשתיק את ההבדלים החשובים בין המחנות ובכך חהשתיק את המחאה והניסיון לשנות. בפרט לרוב מדובר על דיאלוג "רחב" שאינו כולל את הפלסטינאים (גם לא אזרחי ישראל). כל זה הוא בעיני ההפך מדיאלוג. אם את מתכוונת למשהו שונה, ישר כוח.
ועוד דבר, בדבריך פסלת אותי, כחילונית, מלהחשב יהודיה. לא נעלבתי. אם יהדות מוגדרת על יסוד אמוני, אני כאגנוסטית לא יכולה להחשב ליהודיה ואסתפק בזהות עברית ובאזרחות ישראלית.
לשי: אני מסכימה עם חלק גדול מהדברים שאמרת, אבל: איך אפשר להגיד שרבין לא ויתר כלל על שטח? הרי היתה הנסיגה ממרכזי הערים, צעד חשוב ומשמעותי.
ולגבי הביקורת על הסכם אוסלו: נכון שהביאו את ערפאת כי הדרישות שלו היו נמוכות יותר (למשל הוא לא דרש מיד פינוי ההתנחלויות, לפני כל דבר אחר), אבל זה נעשה בגלל שקבוצת רבין-פרס-ביילין העריכה שאחרת לא ניתן יהיה לעשות הסכם. הסכם עם עשראוי/חוסייני בודאי היה צודק יותר ובסופו של דבר עמיד יותר, אך הם לא היו בטוחים אם ניתן יהיה להגיע להסכם כזה מיד ואם ניתן יהיה להעביר אותו בציבור הישראלי (דמיין לעצמך פינוי התנחלויות לפני עשר שנים). לכן הלכו על ערפאת והלכו על שיטה הדרגתית (עזה ויריחו תחילה, אוסלו א’, אוסלו ב’). יתכן שזו היתה טעות, שהביאה את גולדשטיין והשאר יסופר בתולדות ישראל. יתכן גם שהם צדקו ולא היתה ברירה אחרת, כי אחרת היו קמים עשרות גולדשטיינים. כרגיל, אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו. אבל כשמעבירים ביקורת צריך גם לזכור, שפגמי אוסלו לא היו תוצאה של רשעות.
על קצה המזלג: לקיחת אחריות. בין השאר זה אומר לכתוב שם ולהזדהות כשמגיבים. זה יכול להצביע על מחויבות אישית.
לקיחת אחריות מתבטאת בין השאר ב:
1) דיבור בגוף ראשון ("אני", "אנחנו", ולא "אתה" ו"הם") ובשפה שכוללת אחריות ולא אשמה.
2) היכרות מעמיקה עם המורשת היהודית, (הסכסוך מתפרנס מהקונפליקט שלנו עם עצמנו) ולקיחת אחריות על הפתרון ממקום יהודי, מחייב, ולא "אוניברסלי" ו"הומני", כאילו שאנחנו עושים טובה לאנושות. פתרון הסכסוך הוא קודם כל טובה גדולה לעצמנו.
3) נכונות לקבל בקורת כחלק מדיאלוג
4) הכרה בכך שכולנו משתתפים בחגיגה הזו, גם אם אין לנו צל של מושג ירוק איך (אבל אנחנו יודעים יפה מאוד איך אחרים עושים את זה…)
5) קיום דיאלוג רחב. יש עמותה בשם "בסוד שיח" שעושה עבודה יפה מאוד בנושא.
6) הבנה שבעיית העם היהודי היא קודם כל בתחושת חוסר שייכות אינהרנטית, ולאו דווקא בשואה. לכן יש צורך ללמוד שייכות.
7) הכרה ביהדות כתרבות אמונית ולא גנטית. לכן אין משמעות לחילוניות יהודית, ומצד שני אין סיבה טובה לומר "ככה אנחנו, ואין מה לעשות".
אין לי אפשרות להרחיב כרגע מעבר לכך. אם ברצונך להעמיק בעניין, יש לי אתר בשם:
http://www.derekh.net
ואתה גם מוזמן ליצור קשר ולדבר.
למיכל: בנוגע לרשעות. אפשר להבין את ההחלטה לא לפנות התנחלויות כנובעת מפחד מהציבור. דרך אחרת להציג את זה היא, קבלת החלטה בתנאי אי ודאות. באין מידע לגבי מה הסיכוי שיקרה כל תרחיש, מסתמכים הרבה על best-case/worst-case scenarios. כשאני חושבת על "אדריכלי אוסלו", אני מבינה אותם כך וגם בדיעבד אני לא יכולה לקבוע אם הם טעו.
נא לארגן את התגובות לפי סדר כרונולוגי. מי שנכנס מבחוץ לא יכול לעקוב אחר הדברים.
הסדר הוא:
1) מיכל: גם השמאל מדבר לעצמו
2) למיכל
3) מיכל: תגובה למגיב האנונימי
4) אלמוג שבתאי
5) אלמוג שבתאי
6) מיכל: הרוע לא מודע לעצמו
תגובה לאלמוג שבתאי:
1) "בסוד שיח" עוסקת בדיאלוג בין קבוצות קונפליקט. ניתן לפגוש שם פלשתינאים אזרחי ישראל מתעמתים (מילולית) עם מתנחלים אשר באים לצורך כך מהשטחים, לעתים מופיעים רבנים, ולעתים פלשתינאים מהשטחים. אין מטרה לייצר קונצנזוס, אלא להגביר את המודעות שלנו לצדדים השונים שבתוכנו ע"מ להתקדם הלאה.
2) אין סתירה בין מחוייבות אישית על בסיס לאומי ודתי ובין אמיתות אוניברסליות, להיפך.כבני אדם אנחנו זקוקים לזהויות ע"מ להגדיר מקום וגבולות.ככל שאדם יותר נאמן לעצמו, כך האמת שלו יותר אוניברסלית (ראי סרטים של אלמודובר לעומת קולנוע אמריקאי).
3) ראיתי את התגובה שלך לשי ואת ההערה בסוף ביחס לטעויות של אוסלו, אשר "לא היתה בהן רשעות". אנחנו לא מבינים את הרוע, מסרבים להבין שהוא נמצא בתוכנו, בכל אחד מאיתנו. לפעמים הוא זוכה לשמות אחרים: יאוש, פחד, איו, תחושת חוסר שייכות. כל אלה מובילים אותנו להחלטות רעות. פרס ורבין פחדו מאיתנו, מהציבור, ולכן לא הקפיאו את ההתנחלויות. זה רוע, גם אם הוא בלתי מודע לעצמו.
4) אני מצטערת אם אמרתי משהו נחרץ מדי לגבי הקשר בין זהות יהודית ואמונה דתית. לא התכוונתי למנוע ממך הגדרת זהות כיהודיה, וגם אין לי לא את הזכות ולא את היכולת לעשות זאת. את היחידה שיכולה להחליט למי ולמה את שייכת. פשוט אני מתעסקת הרבה בנושא הגבולי הזה: בין אמונה, קיום מצוות ואלוהות מופשטת, אז ברח לי…אני עצמי לא מקיימת את המצוות המעשיות, ובכל זאת אני חשה את עצמי כיהודיה ברמ"ח ושס"ה. פשוט מפחידה אותי ההתייחסות אל היהדות כעניין גשמי בלבד, של גוף, בשר וגנים. זה מזכיר לי יותר מדי גישות פשיסטיות לנושא.
לא דובר אז על פינוי, כי אם על הקפאה. השארת התנחלויות פורצות ומשגשגות על חשבון האוכלוסיה הפלשתינית איננה משאירה מקום לטעות: העסק הזה היה חייב להתפוצץ.
כל זאת לדעתי, כמובן.
הטעות היא בתחושת האיום המוגזמת. לא שאין סיבה לדאוג, אלא שאין טעם לפעול מתוך עמדה של איום.
או כמאמר "עזאזלו" למרגריטה בספרו של בולגקוב, כאשר הוא מכין אותה לקראת פגישה עם השטן:
"הרשי נא לי לעוץ לך עצה קטנה: אל תפחדי לעולם. זה לא נבון."