נדמה לי שאני יכול לומר מתי התחלתי להאמין שאולי יש משהו מן האמת בדעה שישראל מתכוונת להסתלק משטחי הכיבוש. הסיפור מתחיל בווייטנאם. יש אומרים שאפילו קודם לכן, במלחמת העולם הראשונה, כשפלשו הבריטים לחצי האי גאליפולי בניסיון כושל להגיע משם לקונסטנטינופול בירת האימפריה העותמאנית, שנגמר בנסיגה בריטית רבת-אבידות. אבל נסתפק בווייטנאם. ובכן, כאשר שקעו האמריקאים עמוק-עמוק בבוץ הווייטנאמי וכולם התחילו לשאול איך יוצאים מזה, הציע גנרל אמריקאי אחד הצעה זו: "נגיד שניצחנו ונסתלק משם כמה מהר שנוכל." אז מסתבר שהרמטכ"ל שהציע לנו להגיד שניצחנו, לא היה מקורי ביותר.

הרעיון החדשני הזה הובא לנו תחילה כשהוא מיוחס לקצין בכיר. אבל כבר למחרת היה מותר כבר לגלות שהקצין הבכיר אינו אלא הרמטכ"ל עצמו,  ושהוא אמר שניצחנו את הפלסטינים ולכן יש לנו הפסקת אש. נשכח לו שרק כמה ימים קודם לכן אמר שאסור לנו לקבל הפסקת אש אלא רק מלחמה של הרשות הפלסטינית בטרור, ועכשיו הוא כבר מוכן לקבל גם הפסקת אש כניצחון. אני מוכן להסתפק בכך שכולנו נאמר לו: "יופי. ניצחנו. נגיד שניצחנו, ונסתלק משם כמה מהר שנוכל".

איך לא להביא שלום

בזמן האחרון שומעים קולות מכל מיני כיוונים, גם מבין פלסטינים גם מבין ישראלים, הטוענים שאם לא נהיה מוכנים להתנצל בפני הפלסטינים על העוול ההיסטורי שנגרם להם בהקמת מדינת ישראל, אין סיכוי לשלום. כשאני שומע קולות אלה, אני מתחיל לחשוש שבאמת אין סיכוי.

אני מוכן שנתנצל על עוולות שגרמנו לפלסטינים תוך כדי הקמת מדינת ישראל. אני לא מוכן שנתנצל על העוול שנגרם להם בגלל הקמת מדינת ישראל. מדינת ישראל קמה על סמך החלטת החלוקה של האו"ם, שמצאה כי בארץ קיימות שתי יישויות לאומיות, שלכל אחת מהן זכות הגדרה עצמית ולפיכך צריכות לקום בתחומה שתי מדינות. ההחלטה לא התבססה על זכויות היסטוריות של אלה ולא על זכויות היסטוריות של אלה, כי אם על זכויות קיומיות של שני עמים שאינם מסוגלים לחיות בשלום במסגרת מדינית אחת ועליהם להקים לעצמם שתי מסגרות נפרדות ולחיות בשלום אלה בצד אלה, כמו כל המדינות האחרות החיות בשלום עם שכנותיהן. זה אולי לא צדק מוחלט, אבל זה צדק פרקטי.

ובכלל, לשלום מגיעים לא על סמך הכרה בזכויות העבר ולא על סמך הכרה מלווה בהתנצלות על עוולות שנעשו בעבר, כי אם על סמך הכרה ביתרונותיו של מצב השלום בעתיד. שלום, באחת, הוא דבר הפונה אל העתיד ולא אל העבר. אפשר לא להגיע לדעה מוסכמת על מה שהיה בעבר, וכל צד יכול כרצונו להטיל את אשמת הדברים שקרו על הצד האחר. את העבר אי-אפשר לשנות, אבל העתיד עודנו בידי ההווה. לא ניתן להגיע לשלום אם אין הסכמה לגבי האמור לקרות בעתיד.

אני למשל לא הייתי אומר שהפלסטינים צריכים, כתנאי לכך שנהיה מוכנים לעשות עימם שלום, להתנצל על כך שניסו לסכל בכוח את החלטת האו"ם ולמנוע מאתנו להקים מדינה על סמך זכות ההגדרה העצמית. גם לא על כך שבמלחמה שפרצה אז נהרגו מאתנו ששת אלפים. הם ניסו, אנחנו התגוננו, ואחר כך עברנו להתקפה והמלחמה הסתיימה בניצחון שלנו ובתבוסה שלהם. במהלך המלחמה ביצעו שני הצדדים הרבה מעשי זוועה, ורציחות וגירושים. אנחנו יותר והם פחות, לא מפני שהיינו רשעים יותר והם צדיקים יותר, אלא מפני שהיינו חזקים יותר והם חלשים יותר.

ובכן, אם רוצים לעשות שלום, נבקש יפה משני הצדדים להתנצל הדדית על כל המעשים הרעים שעשו בעבר. לפליטים שאיבדו את רכושם צריך לשלם פיצויים הוגנים שיאפשרו להם לשקם את עצמם במולדתם ההיסטורית, לא בהכרח בבתיהם הישנים שבהרבה מקרים כבר אינם קיימים. ואז צריך לפתוח חשבון חדש. העיקר ברגע זה הוא להגיע להסדר מוסכם של הבסיס ליחסים החדשים שיהיו מושתתים על הכרה בזכות ההגדרה העצמית של שני הצדדים ועל שלום בר-קיימא. כל המתנים את השלום בתנאים אחרים כלשהם, לא אומר שאינם רוצים בשלום, מן הסתם גם הם רוצים בשלום, כשם, שנאמר, רוצים המתנחלים המדברים על "זכויותיהם ההיסטוריות", אבל אלה גם אלה עלולים להביא לידי כך שלא יהיה שלום.

איקרית? בירעם?

איקרית ובירעם חוזרות אלינו שוב ושוב. זה מכבר חדלו להיות חלקות אדמה וקבוצות בני אדם. הן סמלים. בימים אלה אישר בית המשפט העליון מחדש את מה שהוא עצמו קרא לו לפני כמה עשרות שנים עוול משווע: את האיסור על שיבת אנשי איקרית וברעם, שנתבקשו בידי שלטונות צה"ל ב-1948 לזוז לזמן-מה מכפריהם בשל "הקרבות המתנהלים הסביבה", מתוך הבטחה שמייד כשישוב השקט לשרור יורשו לשוב לבתיהם.

השקט חזר, אבל הם לא הורשו לשוב לבתיהם וכל פניותיהם למדינה שתקיים את ההבטחה שהובטחה להם לא העלו כלום. ואני נזכר במשלחת גדולה של סופרים שהלכה בשנת 1973 לביתה של גולדה להפציר בה שתסיר את התנגדות הממשלה לשובם של עקורי איקרית וברעם לבתיהם. ואגב, לא היו שם רק שמאלנים מתוסכלים שונאי עצמם. היה שם, למשל, גם משה שמיר, שכבר היה אז מאנשי "ארץ ישראל השלמה". כולם דיברו, דיברו וגולדה הקשיבה. גם גלילי, שאותו הזמינה מן הסתם בגלל קירבתו לאנשי הרוח.

ואז פתח גלילי את פיו ואמר משהו כזה – הבעיה אינה רק איקרית וברעם. ישנם 19 (כמדומני שזה המספר אותו נקט) יישובים ערבים במצב דומה. אם נרשה לשני אלה לשוב, נצטרך להרשות גם לכל האחרים.

דממה השתררה בחדר. איש פיקח, גלילי, סתם את כל הטענות. רק אני, שמאלן מתוסכל שונא עצמו ידוע כבר אז (בסך הכל הייתי עורך "אות" שבועון מפלגת העבודה), שאלתי: ומדוע לא נרשה לכל ה-19 לשוב ליישוביהם הנטושים?

הרי אין כאן שאלה של מאזן דמוגרפי, הם יושבים ממילא בארץ ויש להם זכות בחירה לכנסת. ואין גם שאלה של ביטחון. עקורי איקרית יושבים במרחק קילומטרים אחדים משם, בקירבה דומה לזו של יישובם הקודם לגבול הלבנוני. זו סתם אטימות, שבית המשפט העליון מגלה לא אחת כשמדובר בערבים, אפילו אזרחי ישראל.

200,000 = 200,000? לא תמיד

וא-פרופו מאזן דמוגרפי. לפני כמעט שלוש שנים, כשברק הצליח לתמרן את דעת הקהל להאמין שהוא מתכוון באמת "לחלק את ירושלים", דובר גם על כך שבמסגרת ההסדר שיושג יורשו במרוצת כמה שנים 100,000 (לפעמים אמרו אפילו 200,000) פליטים פלסטינים לשוב למדינת ישראל. 100,000 הוא מספר החוזר על עצמו. מספר דומה של פליטים פלסטינים הציעה ישראל לקלוט בשנים הראשונות להקמת המדינה, כשמספר תושביה היה עדיין פחות משליש מספרם היום.

זוכרים איזו סערה ציבורית קמה לפני שלוש שנים? שומו שמיים, עוד 200,000 פלסטינים בישראל! היה זה כמדומני יוסי ביילין ששאל על מה המהומה. הרי אלה שמתנגדים לקליטת 200,000 פליטים פלסטינים בישראל בטענה של ערעור המאזן הדמוגרפי, מרימים קול צווחה כשמציעים להפריד את מזרח ירושלים ממערבה. והרי אם תישאר מזרח ירושלים בתחום מדינה ישראל יתוספו ממילא עוד 200,000 פלסטינים למדינת ישראל? ואילו אם יפרידו את מזרח ירושלים ממערבה, ויקלטו בישראל 200,000 פליטים, יישאר המצב כמו שהוא.

כך חושב מי שיודע קצת מתמטיקה, ברמה של כיתה ד’ יסודי. אבל מסתבר שלא רק תלמידי בית הספר היסודי נכשלים במבחנים פשוטים במתמטיקה. גם הגדולים.

Share on Facebook