המאה שזה עתה הסתיימה היתה רוויית דם. ייתכן שהמאה העשרים היתה האלימה ביותר בהיסטוריה. היו בה מלחמות עולם ומהפכות, כיבושים קולוניאליים והתנגדות אנטי-קולוניאלית, וגם מהפכות והתנגדות נגד-מהפכנית. אך ככל שכמות האלימות היא עצומה, היא הגיונית בעינינו. תפיסת העולם הפוליטית המודרנית מתייחסת לאלימות כאל הכרח, כחלק מהקידמה ההיסטורית. מאז המהפכה הצרפתית, הזרם המודרניסטי רואה באלימות את ‘מיילדת ההיסטוריה’. המהפכה הצרפתית הולידה את הטרור ואת צבא האזרחים. סוד הצלחותיו של נפוליון בשדה הקרב היה בחייליו – פטריוטים ולא שכירי חרב, חיילים שהרגו למען מטרה ושלהטו ברגש לאומי, בדת האזרחית שאנו מכירים כיום כלאומנות. הגל הגה במהפכה הצרפתית ומצא הבדל בין האדם (במובן הכללי) לבין חיות השדה, בכך שהאדם מוכן למות למען מטרה חשובה מהחיים. הוא היה צריך להוסיף: האדם מוכן גם להרוג למען מטרה חשובה מהחיים. אמת זו היא, לדעתי, נכונה יותר לגבי האדם המודרני מאשר לגבי האנושות בכלל.

התפיסה הפוליטית המודרנית אינה מזדעזעת מכל אלימות. אם נלביש מיליונים במדים הלא נכונים, אזרחים ופטריוטים יחגגו את מותם כקצם של אויבים. מלחמות העולם הוכיחו זאת. מה שמחריד את התפיסה הפוליטית המודרנית אינו אלימות באשר היא, אלא אלימות לא-הגיונית. אלימות שאינה מהפכנית או נגד-מהפכנית, אלימות שסיפור הקדמה אינו שופך עליה אור – זוהי אלימות שנדמית בעיננו חסרת-הגיון. ללא הקשר פרדיגמטי, אלימות לא-מהפכנית נראית חסרת-מטרה.

איננו מסוגלים להסביר, ולכן אנו מפנים את גבנו להיסטוריה. ראוי לציין שני ניסיונות שכאלה. הראשון פונה לתרבות, השני לתיאולוגיה. הפנייה התרבותית מבדילה בין תרבות מודרנית לתרבות טרום-מודרנית, ומציעה את התרבות הטרום-מודרנית כהסבר לאלימות פוליטית. אם אלימות מהפכנית או נגד-מהפכנית נובעת מזהויות המבוססות על השוק, זהויות כמו מעמד, אזי אלימות לא-מהפכנית מוגדרת כתוצאה של הבדלים תרבותיים. ברמה העולמית היא מכונה מלחמה בין ציוויליזציות. ברמה המקומית – יען כאשר היא אינה חוצה את הגבול הין המערב לכל השאר – היא מכונה מאבק בין-קהילתי, למשל בדרום אסיה, או מאבק אתני, כמו באפריקה.

כאשר מציבים מול התיאוריה אלימות שהקשרה הוא מודרני, אך אינה מתאימה לסיפור הקדמה, התיאוריה נוטה לתפוס מחסה תחת כנפי התיאולוגיה. אלימות השואה מוגדרת כרוע שיש להבינו רק כמשהו חיצוני לזמן ההיסטורי. במקום להבין את השואה כרמז לצדה השפל והעגום של האנושות, חשיבה מסוג זה הופכת את הזוועה לסימן שאלה מעל עצם אנושיותם של מבצעיה. ישנה התנגדות עצומה, מוסרית ופוליטית, לאפשרות של חשיבה על אלימות זו תוך כדי מיקומה בהקשר היסטורי.

לחשוב את השואה: אלימות המתנחל

בתוך גוף ספרות השואה חנה ארנדט עומדת בדד. במקום לדבר על ייחודה של השואה, ארנדט התעקשה למקם אותה בתוך ההיסטוריה של רצח-העם. ההיסטוריה שהיא הצביעה עליה היתה זו של רצח היליד בידי המתנחל. זו היתה ההיסטוריה של האימפריאליזם, ובמיוחד של שני מוסדות תאומים – הגזענות בדרום אפריקה, והבירוקרטיה בהודו ואלג’יריה – מוסדות שעוצבו תוך כדי התרחבות אירופאית קודמת אל תוך העולם הלא-אירופי.

שני מכשיריו הפוליטיים העיקריים של האימפריאליזם היו הגזענות, שהתגלתה בדרום אפריקה, והבירוקרטיה שקמה באלג’יריה, במצרים ובהודו; הראשונה החלה בתור תגובה מודעת-בקושי לשבטים שהאדם האירופאי פחד והתבייש מאנושיותם, בעוד השנייה צמחה מתוך הניסיון לנהל את חייהם של עמים זרים, שאותם ראו האירופאים כנחותים ללא-תקנה ובו-זמנית כזקוקים להגנה. במלים אחרות הגזענות היתה בריחה אל חוסר-אחריות במקום שבו שום דבר אנושי כבל לא יכול להתקיים, והבירוקרטיה היתה תוצאה של אחריות שאף אדם אינו יכול לשאת בה עבור זולתו, ושאף עם אינו יכול לשאת בה עבור עם אחר.

אם כן, לרצח-העם יש היסטוריה; ומעבר לכך, רצח-העם המודרני נולד בקולוניות: ‘"חיסולם של שבטי ההוטנטוטים, רציחותיו הפראיות של קרל פטרס בדרום-מערב אפריקה הגרמנית, הטבח באוכלוסיית הקונגו שוחרת השלום – שמעשרים עד ארבעים מיליונים מספרה ירד לשמונה מיליון ו… נורא מכל… אימוצם הגאה של אמצעי השקטה אלה במדיניות החוץ הרגילה של מדינות מכובדות".

הרעיון כי "האימפריאליזם עשה שירות לציוויליזציה כשמחק גזעים נחותים מעל פני האדמה" מצא ביטוי נרחב במחשבה האירופאית של המאה התשע-עשרה, ממדעי הטבע והפילוסופיה ועד האנתרופולוגיה והפוליטיקה. כאשר לורד סלסברי, ראש ממשלת בריטניה, טען בנאום היכל אלברט המפורסם שלו ב-4 במאי 1898 כי "ניתן לחלק בקירוב את אומות העולם לאלה שחיות ולאלה שגוועות", היטלר היה בן תשע, ואוויר אירופה היה "רווי באמונה שהאימפריאליזם הוא תהליך ביולוגי נחוץ, שבהתאם לחוקי הטבע יוביל לחורבנם הבלתי-נמנע של הגזעים הנחותים". הדוגמה הפרדיגמטית לחורבנם של הגזעים הנחותים היתה טסמניה, אי דומה בגודלו לאירלנד. המתנחלים האירופאים הראשונים הגיעו אליו ב-1803, טבח הילידים הראשון אירע ב-1804, והתושב המקורי האחרון מת ב-1869. גורלם של המאורי בניו-זילנד, של האמריקאים הילידים (האינדיאנים), של ההררו בדרום-מערב אפריקה, ושל רבים אחרים היה דומה.

כשעלה השחר על המאה העשרים כבר היה זה הרגל אירופאי להבחין בין מלחמות מתורבתות לבין מלחמות קולוניאליות. חוקי המלחמה כובדו במלחמות בין המתורבתים אך במלחמות הקולוניאליות כובדו רק חוקי הטבע – הצרכים הביולוגיים שמצאו את ביטויים בחיסול הגזעים הנחותים. במלחמת העולם השנייה גרמניה כיבדה את חוקי המלחמה נגד מעצמות המערב, אך לא נגד רוסיה. בניגוד ל-3.5% מהשבויים הבריטים והאמריקאים שמתו בשבי הגרמני, 57% מהשבויים הסובייטים – 3.3 מיליון בני-אדם – קיפחו את חייהם. לפני שהחלו לפעול תאי הגז באושוויץ כבו הפעילו גז נגד הרוסים. הפעלת הגז המסיבית הראשונה היתה נגד שבויים רוסים בדרום אוקראינה, והראשונים שהומתו בגז באושוויץ היו רוסים, בראש ובראשונה קומוניסטים ואינטלקטואלים. סְבֵן לינדקויסט כותב שהנאצים תכננו להיפטר מעשרה מיליון רוסים, ולהפוך את השאר לעבדים תחת הכיבוש הגרמני. כשהחל הרצח ההמוני של יהודי אירופה, הקהילות היהודיות הגדולות היו לא בגרמניה, אלא בפולין וברוסיה, כ-10% מכלל האוכלוסייה ועד 40% מהאוכלוסייה העירונית ב-"אותם אזורים שבדיוק היטלר חמד". השואה נוצרה בנקודת המפגש בין שתי מסורות שהוטמעו בציוויליזציה המערבית המודרנית: "המסורת האנטישמית ומסורת רצח-העם של העמים הקולוניאליים". מכאן נבע השוני בגורלו של העם היהודי. הוא היה מיועד להשמדה מוחלטת. בכך, הוא היה חריג – אך רק באירופה.

עובדה היסטורית זאת היתה נהירה לאינטלקטואלים של הקולוניות בתקופה שאחרי המלחמה. ב-"שיח על הקולוניאליזם" (Discours sur le Colonialisme, 1951) אֵמֵה סזאר כותב שהיטלר נם בתוך "הבורגני המאוד מכובד, המאוד הומניסט, המאוד נוצרי של המאה העשרים", אך הבורגני האירופאי אינו מסוגל לסלוח להיטלר על ש-"הוא יישם באירופה את הנהלים הקולוניאליים שקודם לכן יושמו רק נגד ערבים באלג’יריה, משרתים בהודו, וכושים באפריקה". "לא מזמן", כתב פרנץ פאנון ב-"ארורי הארץ" (The Wretched of the Earth, 1961) "הנאציזם הפך את כל אירופה לקולוניה של ממש".

רצח-העם הראשון של המאה העשרים היה השמדת בני ההֵרֵרוֹ בדרום-מערב אפריקה בידי הגרמנים. הגנטיקאי הגרמני אויגן פישר ביצע את ניסוייו הרפואיים הראשונים ב-"מדע" של עירוב-הגזעים במחנות הריכוז בהם נכלאו ההררו. מושאי מחקרו כללו הררו וגם ילדים מעורבים של נשים אפריקאיות וגברים גרמנים. פישר טען כי "בני-התערובת" ההררו הם נחותים, פיזית ונפשית, מהוריהם הגרמנים. היטלר קרא את ספרו של פישר, "עיקרון התורשה האנושית וההיגיינה הגזעית" (1921), כשהיה בכלא. יותר מאוחר הפיהרר מינה את פישר לרקטור אוניברסיטת ברלין, שם הוא לימד רפואה. אחד מתלמידיו הבולטים של פישר היה יוזף מנגלה, שניהל את תאי הגזים באושוויץ. החוליה המקשרת בין רצח-העם שבוצע בבני ההררו לבין השואה היא ההתייחסות הגזעית, המאפשרת לא רק להתייחס לקבוצה כאל אויב, אלא גם להשמיד אותה במצפון נקי.

Share on Facebook