המאבק לשלום ישראלי-פלסטיני נקלע שוב ושוב למבוי סתום. על כן אין זה מפתיע ששוחרי שלום רבים נוטים להתייאש. אין זה פשוט לנהל מאבק מול הכוחות העצומים הנערכים לצדו של שרון והמשך הכיבוש. על כן, נראה לחברים טובים כחיים הנגבי ומירון בנבנשתי שהגיע הזמן לחפש קיצור דרך. וקיצור הדרך נמצא בהישג יד: במקום פשרה המבוססת על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות יוני 1967, צריך לחתור למדינה אחת – מדינה דו-לאומית דמוקרטית בארץ ישראל המערבית.
ארי שביט, שכיר העט של ‘הימין החדש’, התגייס להפיץ את המסר הזה לקהל הקוראים של "הארץ" תוך ציון העובדה ששני המרואיינים שלו מייצגים זרם חדש וחשוב בשמאל הישראלי. עוד נחזור אל ה’חידוש’ הגדול הזה בדברי הנגבי ובנבנשתי, אך קודם כל, עלינו להתייחס לעצם העניין.
מהו השיקול המרכזי בעת ההכרעה האם יש לתמוך בפתרון המבוסס על שתי מדינות או על מדינה אחת? עם כל הכבוד לשיקולי צדק ומוסר, אין אלה השיקולים המרכזיים. יש שיקול אחד המכריע את הכף: מהי הדרך הריאלית והקצרה ביותר לחולל שינוי, לסיים את הכיבוש, להשיג הסכם מניח את הדעת לשני הצדדים, ולהפסיק את ההרג.
יש לבחון את שתי האופציות – מדינה אחת או שתי מדינות -במבחן הפוליטיקה הריאלית. לפיכך עלינו לבדוק מהם הכוחות והתהליכים שעשויים לחולל את השינוי הרצוי. כאמור, אין זה מקרה שהקולות התומכים במדינה אחת גוברים כל פעם שהסיכויים לפתרון של שתי מדינות נקלעים למשבר וכרגע אכן נראה שהתהליך תקוע ואין תקווה לצאת מהמבוי הסתום.
התנהגותה של ממשלת ישראל ומדיניותה יוצרות ספק רציני אם אכן מסוגלת ישראל לעבור תהליך של פיוס. אין זה ברור שישראל תוכל להתגבר על שורשיה הקולוניאליים. על רקע זה מופיע מן יצר להעניש את ישראל על הסבל ועל ההרג שהיא אחראית להם. על רקע הקשיים העצומים בתהליך השלום הקונקרטי – לשתי מדינות – מציגים את השאלה: האין זה צודק ומוסרי שתהיה מדינה אחת – דו לאומית, מדינה שתישלול את הלאומנות ותשתית את היחסים בין שתי העמים על יסודות של שוויון?
אבל איך בעצם מגיעים ליעד היפה הזה של שני עמים במדינה דמוקרטית אחת? לכאורה נראים שני תסריטי השלום מרוחקים ובלתי ריאלים באותה מידה. הייאוש מתהליך השלום הנוכחי והחשש שלא יצא ממנו דבר – יוצר אשליה כאילו שני המאבקים לשלום ריאליים באותו מידה. כמובן שאין שחר להנחה זו.
רעיון הפתרון במסגרת מדינה דמוקרטית דו-לאומית אינו חדש. היו ימים שהוא נהנה מתמיכה מסוימת בקרב שני העמים ומגיבוי של גורמים בינלאומיים בעלי עוצמה ניכרת. בשנות השבעים הבינה הנהגת אש"ף שעליה לכלול במצע הארגון פתרון מניח את הדעת לאוכלוסיה היהודית החיה בפלסטין. לפיכך אש"ף דגל במדינה אחת – חילונית ודמוקרטית. זרמים רדיקליים בעולם הערבי תרמו מרכיבים אינטרנציונליסטיים משלהם לרעיון הזה. על כן לתנועה הלאומית הפלסטינית היו בעלי ברית בעולם הערבי ובזירה הבינלאומית שלהערכתם יכלו להוביל מאבק למדינה חילונית דמוקרטית. בלשון פשוטה: התומכים במדינה אחת לשני עמים יכלו להצביע על גורמים ריאליים שיכלו בנסיבות מסוימות לחולל את השינוי המבוקש. כידוע, הקשיים בהשגת היעד מדינה חילונית דמוקרטית גברו – והיו כלא היו.
היום המשאלה לשלום צודק במדינה אחת חסרה כל אחיזה בפוליטיקה הריאלית הערבית והבינלאומית – שלא לדבר על הקשיים שחזון זה מעורר בציבור היהודי הישראלי. התהליכים היחידים הדוחפים לפתרון של מדינה אחת הם התהליכים המתרחשים כאן ועכשיו במדינה האחת הזאת, הקיימת כאן ועכשיו בפלסטין המערבית. אכן, ישנה מדינה אחת מפלצתית – זו הבנויה על חוסר שוויון, על כיבוש, על אפרטהייד מעמיק.
לדעתי השלום אפשרי והסיבה המרכזית להעדרו היא מדיניות הסיפוח של שרון ובעלי בריתו במישור הבינלאומי – ממשל בוש. ממשל המתבסס על יועצים ניאו-שמרנים. הברית בין הנשיא ג’ורג’ בוש הבן וראש הממשלה אריאל שרון חזקה וקובעת (בינתיים) את מהלך הדברים. אך ישנם כוחות ניכרים, לא מבוטלים כלל ועיקר הנערכים נגד הברית הטמאה הזאת של בוש ושרון. ישנם כוחות בינלאומיים ואזוריים שאינם יכולים ואינם מוכנים להשלים עם מעשי הסיפוח והנישול של ממשלת ישראל. אפשר לזלזל באירופה, בעולם הערבי, באו"ם, בכוחות הפועלים נגד הנשיא בוש בתוך ארה"ב. אך צירוף כוחות אלה לכוח מדיני אקטיבי אפשרי בהחלט.
השלום אפשרי ומחנה השלום שב וטוען ששרון מנוע את ההתקדמות לשלום המיוחל. מי שטוען ששלום מחייב את פירוקה של ישראל ומיזוג שתי החברות, היהודית והפלסטינית, למדינה אחת דמוקרטית קובע שלמעשה שאין אפשרות לשלום בעתיד הנראה לעין. עמדה זו המתכחשת לאחריות ממשלת ישראל, מקילה עליה, ותורמת למאמציה למנוע חזית שלום רחבה בישראל, בקרב הפלסטינים, בעולם הערבי ובמישור הבינלאומי.
האם יש תרומה גדולה יותר לשרון ובעלי בריתו מהטענה שאין אפשרות לחולל שלום אלא אחרי פירוק מדינת ישראל? מילא, אילו היו רגליים לפרספקטיבה כזו. אילו היתה זו פרספקטיבה ממשית, ובת הגשמה – היינו נאלצים לשקול את הפרוגרמה של מדינה אחת לשני עמים. מאחר שהדרישה למדינה אחת דמוקרטית היא אוטופית לחלוטין בנסיבות הקיימות, הדרישה לפירוקה של ישראל על בסיס טענות מוסריות היא משחק אינטלקטואלי ואמוציונאלי גרידא. במישור הפוליטי הפרוגרמה הזו היא מרשם לבידוד השמאל.
אינני מתעלם מהקשיים של המאבק על שלום. אך האשליה שעמדה "מוסרית יותר", עמדה תקיפה יותר כלפי ישראל וענישתה היא זו שתפתח הדרך לשלום טוב יותר, נובעת מהנטייה לבסס את המאבק הפוליטי על הרצוי ולא על המצוי.
איך מגיעים מהמצב של כיבוש אל מצב של שלום?
מצדדי המדינה הדו-לאומית מניחים שבמשך הזמן הגורמים הדמוגרפים והסוציולוגים יאלצו את החברה היהודית בישראל לוותר על הבכורה ועל מעמד זכויות היתר שממנו נהנים היהודים על חשבון הערבים. האם אין זה סביר לחשוש שבלי שינוי משמעותי ביחסי הכוחות הבינלאומיים והאזוריים, תוכל ישראל להנציח את מעמדה הפרילוויגיוני? האם אין זה ברור שהטלת ספק לגבי קיומה או אי קיומה של מדינת ישראל היום היא מתנה למחנה הפרו-ישראלי הטוען כל הזמן שהשמאל והפלסטינים אינם נאבקים על שלום אלא על ביטול מדינת ישראל? מי בעצם זקוק כרגע להמצאה הזאת של מדינה אחת שאינה אפשרית ואינה ריאלית?
ההנחה של התומכים במדינה דו-לאומית היא שיש להישען על ההשפעה הוודאית של תהליכים דמוגרפים וסוציולוגים ארוכי תווך מסמנת את הנטייה לנטוש את המאבק הפוליטי. אצל הנגבי מדובר ברומנטיקה מהפכנית ללא מהפיכה. אצל בנבנישתי מדובר בראייה של מתכנן ערים הנכנע לגורמים בשטח כאילו אין לשנות מכשולים ויש להתרגל לחיות אתם. בניגוד לכותרת הרעשנית על זרם "חדש" בשמאל, אין בגילוי המרעיש הזה של ארי שביט, (שגילה בשעתו את הצד ‘האנושי’ של ביבי נתניהו וכתב לאחרונה על הנחיצות של גדר הביטחון) שום חידוש. בנבנשתי, הוא אבי התורה של המצב הבלתי הפיך בשטחים, כלומר היווצרות סטיכית של מדינת אחת בעתיד הרחוק ביותר. הנגבי חי בעבר, ויחד עם רבים מאתנו, חולם את חלום התמורה המהפכנית באזור, תמורה שיומה עוד יבוא.
אלה שמושכים את ידיהם מהמערכה על שלום אפשרי וראוי, בשם הדרישה לשלום יפה ומושלם, בורחים אל האוטופיה. אך לא מדובר באוטופיה מדובר בייאוש. הם דבקים בשלום בלתי אפשרי על חשבון שלום אפשרי.
"ראובן קמינר הוא פעיל ותיק ב"שלום עכשיו" וחבר מועצת חד"ש"?! איך חברות מחד"ש ובשלום אחת מסתדרות יחד?!
איך בורות ואווילות מתחברות יחד בתגובה אחת ?
מדוע חברים בחד"ש אינם יכולים להיות ב"שלום
עכשיו" ? או להפך ?
תגובה ש"הארץ" סירב לפרסמה
אין כל חדש בניתוחיו הסופניים של מרון בנבנישתי, הטוען בעקביות כבר שנים רבות, ש"הכיבוש אינו הפיך" – מאמריו מתפרסמים לעיתים מזומנות ב"הארץ" והקוראים מודעים לפסימיות הנצחית שלו. בנבנישתי אינו "שמאל" ובוודאי לא יסכים לתג כזה המודבק בו – אך, תאוותו של ארי שביט, להצביע על קרעים דמיוניים בשמאל הישראלי – אינה באה על סיפוקה כנראה, למרות עשרות העמודים, המועמדים לרשותו בעיתון היומי ובמוסף, ל"הוכחת" תזה זו.
משום כך, זכינו בשבוע שעבר לשני מונולוגים של בנבנישתי וחיים הנגבי, כדי ש"יחזרו בתשובה" ויקעקעו, כך הם ושביט סבורים, את חזון "שתי מדינות לשני עמים", שהוא המסר המשותף למפלגת "העבודה", מר"ץ, חד"ש, "שלום עכשיו", "גוש שלום" ועשרות הארגונים והעמותות בישראל – השמאל המדיני והחברתי, ציוני ולא ציוני, המחזיקים בעמדה המשותפת להם.
אני מכיר את חיים הנגבי ומודע להשתייכותו הארגונית והשקפותיו המדיניות, מאז 1965 , כשהוא ורוב חבריו ל"מצפן", פורשי מק"י, הצטרפו ליוזמתנו, ל"הרצת" אורי אבנרי ושלום כהן, עורכי השבועון "העולם הזה" – לכנסת, כדי לעקר את התוצאות ההרסניות האפשריות, של "חוק לשון הרע", שניזום במיוחד כדי לחסל את "השבועון המסוים". בתפקידי כראש מערכת הבחירות של "העולם הזה-כוח חדש" (הצלחנו להכניס את אבנרי ב-1965; את אבנרי וכהן ב-1969) – עמדתי מיד על כישוריהם המיוחדים של הנגבי וחבריו, להתחבר לתנועה שעקרונותיה מנוגדים לשלהם. לא הסקנו את המסקנות במהלך
מערכת הבחירות, אך מיד לאחריהן, בוועידה הראשונה של התנועה, עת בה הביאו להצבעה את רעיון המדינה המשותפת לפלסטינים וישראלים – נפרדנו מהם.
הנגבי, המשיך בשלו: הוא הצטרף ל"התנועה המתקדמת" בראשותו של ד"ר מתי פלד המנוח. גם בה בחש בכף הפלגנות ה"מצפנית". הוא הגדיל לעשות ב-1995 , לאחר רצח רבין כשהצטרף ל…"העבודה", בה הוא עדיין, או לא.
תולדות חייו הפוליטיים של הנגבי מסבירים את התלהמותו הנוכחית, שאין בה כל חידוש: הוא וחבריו ל"מצפן" פרשו מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית בתחילת שנות הששים, משום שמנהיגיה: מאיר וילנר, ותופיק טובי היו "ציוניים" בעיניהם, רכבו על גבה של תנועת "העו"ז כוח חדש" שניערה אותם מעליה, כשהם ממשיכים במסעם אל שום מקום, או אל "מדינה" שהיא צידה השני של מטבע "ארץ ישראל השלמה", במהדורה מסוכנת עוד יותר לעם הפלסטיני.
לחיים הנגבי יש מצפון סוער ואמיתי – אך, המצפן המדיני שלו, מקולקל.
לא מרשם לבידוד השמאל. השמאל כהר מבודד.
למסיס – אוי ואבוי לא פירסמו את תגובתך אני ממש המום. באתר זה זה לא היה קורה לאף אחד.
מסיס מה עם שיקולי עריכה לגיטימיים שאתה מטיף להם כל הזמן. בעצם הבנתי זה רק מצד אחד.
לא בנבישיתי ולא חיים הנגבי גם לא מאמר בעיתון "הארץ", העלו את הויכוח על מדינה דו
לאומית, אלא המציאות החייה ועל כן אין טעם לעסוק בשאלה זו, כאילו והיא הייתה השאלה של
אישיות זו או אחרת. המציאות של 56 השנים האחרונות בהן אין שום התקדמות לעבר שתי
מדינות, כאשר הדיכוי הלאומי גובר ודוחף לטרור אישי המסייע לטרור המדינה היא הדוחפת
לויכוח זה ומסיבה זו אין כל אפשרות להתעלם ממנו אלא חייבים לנתח ברצינות את שתי השאלות
הקשורות יחדיו: מדוע עד כה לא קמו שתי מדינות, ומהם הכוחות היכולים לכאורה לכפות אותו.
מבחינה זו ראובן קמניר צודק, השאלה אינה מוסרית אלא פוליטית. אולם די לבחון את תשובתו
של ראובן קמינר כדי להווכח כי אין בה ולו קורטוב של ריאליזם היסטורי. זה לא נכון ששרון
הוא היחיד המונע פתרון של שתי מדינות, שרון בא בעקבות ממשלות רבות בישראל וכולן מנעו
את הפתרון בו הוא תומך. האם ניתן ברצינות לקבל שהאימפריאליזם האירופאי יחד עם הבורגנות
הערבית הם שיכפו פתרון זה? די לחשוב על המלחמה האימפריאליסטית וכיבוש עיראק ותפקידם
של האימפריאליזם האירופאי והבורגנות הערבית, כדי להגיע למסקנה שאלו לא יעמדו כנגד
האימפריאליזם האמריקאי אלא ינסו לקבל פירורים משולחנו. הכוח היחיד עליו נוכל לסמוך הוא
כוחו של מעמד הבינ"ל והמקומי, רק משיגיע מעמד הפועלים לשלטון יהיה לנו פתרון לשאלה
הלאומית. ומעמד הפועלים בשלטון פרושו לא שתי מדינות בורגניות ולא מדינה אחת בורגנית, אלא
מדינת פועלים המכירה בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים, דהינו מדינה פדרטיבית במסגרת
פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון. כל גישה אחרת משקפת ניסיון לחיות בניתוק
מהתהלכים ההיסטורים., מבלי להפיק לקחים מניסיון זה. היאוש הוא של אלו שויתרו על דרכו
המהפכנית של מעמד הפועלים.הדרך החוצה מהיאוש הוא לחזור אל דרך זו.
קודם כל, אני האלמוני שכתב את התגובה הראשונה שנערכה.
ולמגיב אחרי, שלום עכשיו תנועה ציונית יונית הקשורה למרצ ולעבודה. חד"ש היא חזית אנטי-ציונית מובהקת המבוססת על המפלגה הקומוניסטית. אירגוני השלום המקורבים יותר לחד"ש הם תעאיוש, קואליציית נשים לשלום ואירגוני הסרבנים.
מוזר לי שאדם חבר בחד"ש ובשלום עכשיו, זו תנועה שתומכת בזכות השיבה וזו תנועה שמתנגדת לה.
אבל בכל זאת, חד"ש תנועה פרלמנטרית שתומכת בשיבה ושלום עכשיו תנועת מחאה שמתנגדת לשיבה. זה הבדל אידאולוגי עצום.
מי שתומך בזכות השיבה במתכונת של הצהרת ד"ר נביל שעת(בהיותו בלבנון) תומך למעשה בהשמדת מדינת ישראל ולפיכך ברור שהמצב הנוכחי מתאים לו. 2 ההנהגות,הישראלית והפלסטינאית, נהנות פוליטית מהמצב הנוכחי. במצב זה לא צריך לנקוט שום יוזמה לטובת העם ומספיק לשמור על שיגרת הפיגועים מצד אחד ושיגרת החיסולים הממוקדים מהצד השני. כל זאת למרות המחיר האיום אותו משלמים שני העמים.
חד"ש היא תנועה פרלמנטרית עם מצע מדיני וחברתי – "שלום עכשיו" היא תנועת-מחאה. אין
כל מניעה שחברי חד"ש ישתתפו בפעילות של תנועת מחאה עם חברי מפלגות אחרות.
חד"ש ומק"י כמו "גוש שלום" ממשיוה של המועצה
לשלום ישראל-פלסטין ולפניה, העולם הזה-כוח חדש והרשימה הדמוקרטית, הפעולה השמית וקבוצות
אחרות בעבר ובהווה – תומכות ב"זכות השיבה",
כמקבילתו של "חוק השבות". מדינת ישראל נדרשת
להכיר בזכות זו לפליטים שנעקרו ממקומתיהם
ב1948 .מימוש הזכות, היא נושא למו"מ: לפליטים
תנתן האפשרות לבחור בין פיצויים,ישובם מחדש
בארצות בהן הם עתה או במדינות אחרות – לבין
השיבה למדינת ישראל, על פי הסדרי-כמות מוסכמים למשך שנים,
איך אתה כותב שאתה תומך בזכות השיבה?! האם לא קראת את דברי? האם אתה בעד חיסול מדינת ישראל?האם מדינה שלא יכולה לדאוג למזון לילדיה, פרנסה לבוגריה ובטחון אישי לאזרחיה, האם מדינה כזו יכולה לדאוג למליוני הפליטים האומללים?! הרי דבריך הם כלאם פאדי,קשקוש בלבוש, זריית חול בעיניים וסתם מס שפתיים.
לנעמי פיסוליצ’יו,
לפליטים שנעקרו מפה בכח ב 1948 יש זכות לשוב לבתיהם כמו כל פליט אחר ברחבי העולם. תחת הסוציאליזם שחד"ש שואפת אליו לא תהיה כל בעיה לממן מזון לילדיה, פרנסה לבוגריה, ביטחון אישי לאזרחיה וגם תמיכה בפליטים שישובו או יקבלו פיצויים. כבר עכשיו קיימים המשאבים לכך, הבעיה היא שהם מרוכזים בידיהם של מספר מיליונרים ולטובתם. תחת שלום גם לא נצטרך לשלם תקציב עתק לצבא ולא נצטרך לממן מיליוני שקלים של הטבות להתנחלויות. כך ייתפנו הרבה יותר משאבים לטובת האזרחים של ישראל ופלסטין ולפליטים.
כל המומחים האוביקטיביים ,בארץ ובעולם, מאוחדים בדעה שלמדינה פלסטינאית שתקום בגבולות 1967 אין סיכויים ריאליים להתקים כמדינה עצמאית .מדינה שאין לה תשתית קיומית , מה גם שתהיה מחולקת ל-2 חלקים(הגדה המערבית ורצועת עזה) שברצות ממשלת ישראל לנתקם ינותקו. המדינה הזו ,אם תקום תצטרך /תנסה להשתלט על השכנה המערבית או המזרחית והאיזור לא ישקוט ולא ירגע. לפיכך צריך להחזיר את המצב לקדמותו: רצועת -עזה למצרים והגדה המערבית לירדן. מדינות העולם העשירות תצטרכנה ליישם את התוכנית ולעזור לפליטים לשקם את עצמם במדינות בהן הם יושבים.
ני לתומי חשבתי שזכות הגדרה עצמית של עמים מדוכאים היא זכות דמוקרטית. נעמי לעומת ז
את חושבת שהזכות הדמוקרטית היא לשדוד אדמות ולגרש את הפליטים ולא להותיר להם לשוב ל
ארצם וזאת כמובן בשם הזכות של שיבת היהודים שגלו מארצם והחוזרים אחר 2000 שנות ה
עדרות, עם הבעיה הקטנה אלו שעזבו היו שמים "החוזרים" הם אירופאים ואמריקאים. נעמי מ
מש מזכירה לי את הלבנים בדרום אפריקה, שגם הם טענו שהם חוזרים לארץ המובטחת להם, כ
נראה שלגזענים יש מחשבה דומה באופן עצמאי בכל העולם.
1.בל תעז להגדירני כגזענית.2.אינך עונה לטענותי שנבדקו באופן מדעי.3.אתה רק מדקלם מה שלמדת בבית הספר לשנאה!
מי שבעד זכות השיבה ליהודים בלבד – הוא כנראה מעדיף גזע אחד. ככה זה. אל תעלבי. אולי זו לא גזענות אבל זו העדפה גזעית. מדינה פלסטינית יכולה לקום בפלסטין. בנטוסטנים כמו היום יקשה עליהם לקום ולהתקיים. העברת הגדה לירדן אינה עומדת על הפקר אלא אם כן אנו חפצים במלחמה שוב עם העולם הערבי. כמו שמותר ליהודים לחיות בארה"ב במספרים גדולים יותר מאשר ב"ארצם" – כך גם מותר לפלסטינים לחיות בירדן בלי שזו תחשב למדינת פלסטין. פשוט לא?
היו תקופות בחיי האדמה המקוללת הזו בה חיו ערבים ויהודים יחד ואף שיתפו פעולה במסחר ובחיי היום יום. הערבים והיהודים לא שנאו אלו את אלו לפני הציונות. דוקא עם הנוצרים היו ליהודים בעיות. ומשום מה היהודים מסוגלים לסלוח להם על עוולותיהם לאורך השנים ועם הערבים אין הם מסוגלים להשלים.
יקח כמה שנים ויקום פה דור שלא מפחד ולא שונא. גם פה וגם שם. אבל בשביל זה הדור הנוכחי צריך לאבד את השלטון – כמו ביציאת מצרים. ממש כך.
1. אני בעד מדינה לפלסטינאים. 2.אני לא שונאת אותם כלל ועיקר אלא מרגישה אליהם אמפתיה. 3.אני יודעת ורבים באיזור יודעים שבתנאים הנוכחיים(בהם מדינת ישראל רוצה להתקיים כמדינה יהודית )לא תוכל ,באופן ריאלי, מדינה פלסטינאית להתקיים(ועזבו את הנושא הפוליטי). 4. מדינה כזו תהיה חיבת מבחינה קיומית להיות חלק ממדינה אחרת.5. לכן אני מציעה" כבר כעת, איחוד עם ירדן ועם מצרים בהקבלה.6.ברור כשמש שהדיבורים על זכות השיבה(אליבא דשר החוץ שלהם-ד"ר שעת )הינם "מס שפתיים" והמדברים על כך ועל מדינה פלסטינית זעירה חוטאים כלפי 2 העמים.7.אני משוכנעת שהמנהיגים הקימים ב-2 העמים (כולל ארה"ב) רוצים ומעונינים שהמצב הקים ישאר(על "אש-קטנה"). 2 העמים חיבים להצמיח מנהיגות חדשה שונה לחלוטין מהקימת כמו:אילון-נוסיבה
אני מסכים עם חלק מדבריך .אכן מדינה פלסטינאית בגבולות מאי 1967 איננה יכולה מהותית להתקיים. אבל זה לא מענין את המושכים בחוטים מהצד הישראלי,הערבי והמערבי. הם חושבים אך ורק על כח וכסף ותו לא! ד"ש מאיציק(אגב ,קודם מחקו את תגובתי כי "הכנסתי" קצת לאנטי -ציוניים)
הכותבים הנכבדים "שוכחים " שיותר ממיליון יהודים "פליטים " מארצות צפון אפריקה , עיראק , אירן ושאר ארצות ערב עלו לישראל בהשאירם את כל רכושם שם . במלחמת השחרור אכן נותקה מאדמתה אוכלוסיה ערבית שיש ויכוח על מספרה .מה קרה למיליון היהודים ? התושבים המקומיים וכל עם ישראל התאחד לעזרה וכיום הם חלק בלתי נפרד מעמנו . מה קרה לפליטים הערביים ? " אחיהם " משמרים אותם כפליטים למרות שיש להם אמצעים לשקם אותם לבנות להם בתים וכו’ .הם משמשים כפיונים בידי משטרים חשוכים השואפים לשמר פיונים אלה ככל שיוכלו . הם לא יאפשרו לפלשתינים להקים דמוקרטיה כי זה יהיה סופם .קומץ יהודים תומך במשטרים חשוכים אלה ורוממות הקומוניזם הסוציאליזם ושאר איזמים בפיהם . מדוע לא יתבעו את רכוש המיליארדים שהשאירו יהודי צפון אפריקה ושאר מדינות ערב . ביודעם כי הם כורתים את הענף שעליו הם יושבים מצטרפים הם לשונאי ישראל . לשמחתי הם מתי מעט , המציאות " תחזיר בתשובה "חלק גדול מהם והחלק הנותר כל מה שנותר להגיד עליו " הכלבים נובחים והשיירה עוברת " .
אומרים שהדרך לגהנום רצופה בכוונות טובות.
כל הנפשות הטובות המציעות שתי מדינות נפרדות
לשני עמים משרתות בלי לדעת את מטרות הימין
בשני העמים(אפילו שרון כבר מדבר על שתי"מדינות").
אני שואל:איך עזה תתחבר לגדה המערבית?(במנהרות,בגשרים או באופן "וירטואלי?")
איך מדינונת מפוצלת,ענייה,מפגרת,
תוכל להתקיים ליד מדיה חזקה,עשירה,השומרת
ומפקחת עליה מכל כוון?.איך בני אדם עם כבוד
עצמי יסכימו להיות בתוך גטאות מוקפות גבולות
(אפילו ללא חומה פיזית,אבל בחומה תרבותית,כלכלית וחברתית?
זה לא פסימיות כפי שנאמר,אלא ראייה מציאותית שבמצב הקיים(והרצף ההסטורי
שמאחוריו),הסכוי לפתרון כזה לא נראה מציאותי
לזמן ארוך ואם כן,לאורך זמן.
ןמה עם הפתרון השני?(מדינה אחת לשני עמים)
הפתרון הזה כבר קיים!!!!
הרי במדינת ישראל חיים כבר שני עמים!.רק אלה
שרוצים הגמוניה "יהודית"כזו או אחרת,והחוששים
שהמיעוט הערבי יהפוך לרוב,מתנגדים למדינה אחת
דו-לאומית.ה"גבולות"בין שתי ה"מדינות",הן מעשה של מלחמות,מעשה של בני אדם.
אינני דוגל בחיסול מדינת היהודים,אלא להפך.אני טוען שמדינת ישראל היא
הבסיס והמקום לקיום,שימור ופתוח התרבות,המסורת והירושה בת אלפי שנים של היהדות,ובכך אני ציוני.
ויחד עם זאת,תרבות,מסורת וירושה זו
תוכל להתקיים ליד תרבות,מסורת וירושה אחרת,
שונה וקרובה,ורק בדו-קיום וכבוד הדדי זה,
יוכלו להמשיך להתקיים אלה וגם אלה על הארץ הזו.
מסכים אני עמך שאין להקים 2 מדינות. הפתרון האידאלי הוא אכן זכות השיבה ואני כאיש ימין תומך תמיכה מלאה ןמפורשת בזכות השיבה. זכות השיבה הביתה הינו עיקרון תרבותי-מוסרי מהמעלה העליונה. ושבו בנים לגבולם: רצועת -עזה למצרים, והגדה המערבית לירדן.
מדינה אחת לשני עמים זה פיטרון יחיד לארץ ישראל. כבר עכשיו אנחנו חיים במדינה כזאת אבל סוגרים על זה עיניים, ועוד רוצים להקים מדינה הוייבת נוספת.