החלטתי להקדיש בטור זה מקום להופעות-אורח של כמה אישים שבימים האחרונים הרוויחו ביושר, באמצעות אמרי-שפר וסתם שטויות שהפריחו, את הזכות להתארח כאן. נפתח ברמטכ"ל, בוגי יעלון. סיפר לנו נחום ברנע במדורו ב"ידיעות" כי הנ"ל נפגש עם חיילים מגדוד הנדסה קרבית. גדוד זה, מתפייט העיתונאי, ביצע הרבה פיצוצי בתים בגדה המערבית וכעת הוא מבלה ב"רוח הקרירה" של צפון רמת הגולן מול "נוף תלול, פראי", ואם אני יודע לקרוא בין השורות, חייליו משתעממים שם מחוסר "אקשן". אחד החיילים, נאמר בכתבה, שאל את הרמטכ"ל: "מדוע לא עושים כלום" לחיזבאללה. השיב הרמטכ"ל, אולי בהשפעת הרוח הקרירה ואולי בהשפעת הנוף הפראי, כי "המצב מורכב". ואף הואיל והוסיף תחזית מפורטת זו: "יכול להיות שאנחנו הולכים לרגיעה ויכול להיות שאנחנו הולכים להסלמה". האורקל מדלפי לא היה מנסח את זה טוב יותר.
הרב עובדיה יוסף מתארח כאן בזכות דבריו בדרשת מוצאי השבת: כל מי שחושב "מחשבות אוון על בחורי הישיבות וקורא להם פארזיטים – – – מותר להרוג אותו". מותר להרוג אותו? טוב, יסבירו לנו כמה מן הרואים עצמם מומחים לאופן החשיבה החרדי-ספרדי ולטרמינולגיה המיוחדת לו: אתם, "האשכנזים" השקועים בגזענותכם, אינכם מבינים את השפה המיוחדת העמוקה מיני ים של הגאון התורני הזה, שבה יש למלים משמעות אחרת מזו המקובלת אצלכם. כשהוא אומר להרוג זה לא מה שאתם חושבים שהוא אומר. ואני לתומי חשבתי שמי שמייחס לחרדים-ספרדים, ובכלל למישהו, אופן חשיבה נפרד משל סתם בני-אדם, הוא הגזען.
שר החוץ, סילבן שלום, שהתלווה אל מחזיקת המניות של "ידיעות אחרונות" בנסיעתה למלך מארוקו ברבאט, נהג כמו הרבה אישים ישראליים הנפגשים עם אישים רמי מעלה בחו"ל – הוא דיבר במקומו של איש-שיחו והודיע כאילו בשמו שבקרוב יחודשו היחסים עם ישראל, למרבה הצער בחר המלך לשתוק ולא אמר כלום בעניין חידוש היחסים. אבל כנוח עליו רוח הפטפוט לא התאפק סילבן שלום והוסיף גם דברי פרשנות משלו לצעד הצפוי: המרוקאים יודעים שניתוק היחסים עם ישראל גרם להם נזק, אמר, ולכן יחדשו בקרוב את יחסיהם עם ישראל. אין דבר, הוא עדיין מתלמד, במשך הזמן יידע שאחרי פגישה כזו נהוג שכל אחד מהצדדים אומר מה הוא חושב ויודע או חושב שיודע, ולא מדבר בשם הצד האחר ובוודאי לא מרשה לעצמו לפרשן אותו. פעם היו ממנים לתפקיד שר החוץ אישים בעלי שיעור קומה כמשה שרת או אבא אבן. היום ממנים מי שנכשל במשרד ממשלתי אחר ומחפשים דרך לסלק אותו משם.
ושר התיירות בני אילון, ששכח כי ה"הודנה" כבר נגמרה, צפה שהשנה עתיד מספר התיירים שיבואו לישראל לעלות על מספר אלה שבאו בשנה שעברה. ומרוב התלהבות הפליג לתחום המתמטיקה הגבוהה. אם נביא השנה עוד מיליון תיירים, אמר, וכל תייר יוציא בארץ 1,500 דולר, נגדיל את ההכנסה מן התיירות בעוד מיליארד וחצי דולר. עניין של לוח הכפל, שהרי ברור שאם "נביא" עוד שני מיליון – נגדיל את ההכנסה בשלושה מיליארד וכן הלאה. וזה חוץ מהשימוש הנחמד במלה "נביא", כאילו לא התיירים הם המחליטים אם לבוא או לא ואפשר להביא אותם הנה כאילו היו חבילות.
אחרי כל הדיבורים שקלחו מאמריקה על כך שהאו"ם, שסירב לקבל תכתיב אמריקני ולהכריז מלחמה על עיראק, איבד את הרלוונטיות שלו (וכמה מה"מגיבים" הסדרתיים של מדור זה, שלוקקים מה שאחרים רוקקים, שילחו פעמים רבות ביטוי זה לאתר זה בלחיצות כפתור), נזכר פתאום נשיא ארה"ב, גורג’ דבליו בוש, שהאו"ם דווקא רלוונטי מאוד לחילוצה של ארצו מן הבוץ שנכנסה אליו בגחמתו ובהשפעת יועציו הנמהרים. אבל לא מנהיג המדינה החזקה בעולם יודה שטעה – הוא מוכן "להסכים" שהאו"ם ישלח כוח בינ"ל לעיראק הכריז בזקיפת חוטם, אבל היה קשה שלא לשמוע את התחנונים שבקולו – נו, שלשלו אלי כבר איזה חבל-הצלה. לתשומת לבם של כל הממנים עצמם למכריזים על מידת הרלוונטיות של אחרים.
מעמקי השכחה שאותה רכש בצדק רב בקריירה ציבורית ארוכה ומשמימה, בצבץ והופיע פתאום שוב אברהם שריר (הלא הוא "אברשה" מ"אברשה שוב הביתה", שקרא בעיים רוחו יצחק שמיר כאשר ראשות הממשלה היתה תלויה לו מנגד בחסדו של שריר ושל עוד אחד, שמו כמדומני מזרחי, מ"האגודה"). בפינה הימנית העליונה של עמ’ ב2, ששם מדפיס "הארץ" כל מיני מכתבים למערכת שמשום מה הוא מבקש להעניק להם מעמד של כאילו-מאמר, כתב שריר מאמר נגד "חזון המדינה הדו-לאומית". זכותו, אף שחבל על הבל הפה המבוזבז, שהרי לא חידש כלום. כולל משפט המחץ המתבקש מן השאלה הלא-שאלתית, "האם יש עוד עם המרשה שיישמעו קולות כאלה בזמן שהוא נלחם על חייו?" אתה מתכוון למשהו מסוים, אברשה, או סתם נפלט לך ארגומנט? אולי לא הייתי ניגש לטפל בהגיגים פילוסופיים כאלה אפילו בכפפות-לבד, אילולא שני משפטי מחץ נוספים: "היש עוד ארץ שבה לא היו פוגרום ושחיטה של יהודים?" וגם :"מה על השואה – האם היתה מתרחשת אילו מדינת ישראל היתה קיימת עם רוב יהודי וממשלה יהודית?" בעניין ארץ שבה לא היו פוגרומים ושחיטות של יהודים – הרי "אברשה" היה כמדומני שר התחבורה והיה מתחברר מדי פעם בפעם לארצות הברית. גם שם היו פוגרומים ושחיטות? ובעניין השואה שלא היתה מתקיימת "אילו מדינת ישראל היתה קיימת"? כמה עוד אפשר לחזור על התפלות הזאת, האם יש באמת מי שמאמין כי היה בכוחו של צבא יהודי למנוע שואה באירופה?
"פרס ישראלי"
מתוך עמוד המאמרים של "הארץ" קפצה לעיני מודעה המכריזה על "פרס ישראלי לביקורת התקשורת" לשנת 2003. אמנם היה מקום לכתוב "פרס לביקורת התקשורת הישראלית". אבל זו לא המודעה הראשונה המבקשת להטעות. במקרה זה קיוו מחבריה שנחשוב כי מדובר בפרס ישראל. מכל מקום, אלה ששילמו בעד המודעה מזמינים בה הצעות למועמדים לפרס בסך 5,000 דולר, ואמרתי לעצמי: מדוע לא אציע את "הגדה השמאלית" לפרס הזה? האם יש עוד מקום שבו תורמים, כמו שכתוב במודעה, "תרומה אמיצה, איכותית ומשמעותית לביקורת התקשורת בישראל"? מקום שבו מוקיעים את השתעבדותה של התקשורת, לפחות בחלקה החדשותי והפרשני, לסדר היום שכופה עליה הממשלה, מתריעים על הצורה שבה היא מתנדבת לשמש כלי תעמולה ממשלתי? אבל אז ראיתי כי משבעה חברי הועדה חמישה הם אנשי ימין, היו"ר שלה הוא ח"כ יובל שטייניץ והקוטב "השמאלי" שלה הוא אלוף (מיל.) אורן שחור, ושמתי לב לאותיות הקטנות שבהן נאמר שאת ההצעות "יש להגיש למשרדי האגודה לזכות הציבור לדעת" והבינותי שחבל על הזמן במובנו המקורי של הביטוי. שהרי אגודה ימנית זו, הקוראת לעצמה במיטב טכניקת ההטעיה בשם "זכות הציבור לדעת", שמה לה למטרה את זכות הציבור לא-לדעת, וכל מאמציה מכוונים להוקיע את כלי התקשורת המפרסמים עובדות שאינן נוחות לימין השולט בממשלה. וראוי לשאול את השאלה, מי ירים את הכפפה וידאג להענקת פרס למי שתורם לביקורת האמיתית של התקשורת הישראלית?
אני תמיד נהנה לקרוא את בקורתו של מר שחם.דבריו נופלים על אוזניים קשובות יותר מדבריהם של ספירו וברעם. מר שחם יודע ידוע היטב שכל המושכים בחוטים ומפעילי תיאטרון האבסורד שמתרחש לנגד עיננו רוצים שהדבר ימשך עין ועידנים. מי היה מתיחס לחקת ארץ זערורית זו ולמנהליה אם היה כאן שקט?! הפתרון ההגיוני ביותר הוא החזרת המצב, שלפני מלחמת ששת-הימים,ל ק ד מ ו ת ו (עם תיקונים מסוימים בירושלים,גוש עציון, ואדי ערה והמשולש.
כיף להסכים וליהנות מהניתוח הקולע לגבי הערת הרמטכ"ל הטאוטלית, פסק "הליחה" של עובדיה יוסף, התרברבותו של שר החוץ ואפילו קשקושיו של בני אלון-שבכולם קלעת בול לתחושותיי למרות משכני בגדה שממול.
ובאשר לכוחו של צבא יהודי למנוע שואה באירופה, כאן אני חושב אחרת.
צדקת שאולי אין בכוחו של צבא יהודי למנוע שואה באירופה, אך יש ועוד איך יש בכוחה של מדינת ישראל למנוע שואה.וכוחה זה גדול במיוחד (השוואתית) כנגד אירופה העשירה המפותחת.
לא דרוש דמיון עשיר על מנת לאמוד את החורבן שישראל תשית על אויב במצב של "תמות נפשי עם פלשתים" וגם הגדול והטיפש ברודני העתיד יבחר טרף משביע ובליע יותר בבואו לחזור ולהתגרות
בעם היהודי המצולק.
למר שחם! חבל שלרשימת ה"מוצלחים" שלנו לא צרפת את בנימין נתניהו -ביבי.אוי לנו ואבוי לנו שאלו מנהיגינו. הפער האיכותי,שכה הקפידו מנהיגינו הקודמים לשמור עליו,ביננו לבין שכנינו הולך ומצתמצם לטובתם בטור גיאומטרי.
אני מסכים עם רב דבריו של שחם מלבד עניין השואה וצבא יהודי.
הנקודה היא כלל לא האם יכולת צבאית יהודית הייתה מונעת את השואה או מצילה נפשות. הנקודה היא שעצם קיום מדינה יהודית היה מכניס למשחק הפוליטי העולמי את היהודים כגוף (תרתי משמע) אמיתי ממשי, על אחת כמה וכמה אם היה גם צבא יהודי חזק (כמו צה"ל דהיום למשל).
לדעתי קיום מדינה הוא קודם כל צורך הישרדותי גרידא ולא רק השואה מוכיחה זאת. עולות בדעתי עוד דוגמאות כמו החיסול המקביל של הצוענים ומעשי הטבח בכורדים ע"י עיראק ותורכיה.
בקיצור, זהו דיון תיאורטי לחלוטין ואולי גם סר טעם, אבל האמירה של שחם "האם יש באמת מי שמאמין כי היה בכוחו של צבא יהודי למנוע שואה באירופה?" היא בהחלט שיטחית ודמגוגית בדיוק כמו מדבריו של אברהם שריר.
לא הבנתי את ה’תרתי משמע’. אנא הסבר.
כוונתי ב"תרתי משמע" הייתה להדגיש את החשיבות המיוחדת של המושג "גוף" בהקשר העם היהודי.
אני יכול להמחיש את כוונתי ע"י השוואה לעם אחר ללא מדינה (לפחות כרגע) והוא העם הפלסטינאי: ברגע כינון רישמי של מדינת פלסטין יזכה העם הפלסטיני להכרה דה-יורה
למרות ש-"דה-פקטו"(או אם תרצה: "בגוף") הם כבר כאן.
לעומת העם היהודי שלא היה מזוהה דה-פקטו עם חלקת ארץ.
ז"א לפניך שני מצבים של עם ללא מדינה, האחד זקוק רק לחותמת רשמית והאחר גם לארץ וגם לחותמת (והנה התרתי-משמע)
אתה ציוני?
בוודאי שאני ציוני, מדוע אתה שואל?
האם השתמע מדבריי שאיני כזה?
איזה סוג של ציוני?
אינני מבין את כוונתך.
אם אתה רוצה לאמר משהו – אמור בבירור.
אם הבנתי נכון הינך מזלזל ברמטכ"ל המדינה ובפעילות חיילי צבא הגנה לישראל עד מתי תהרסו את המדינה?