לא חלפו ימים רבים מאז הלא-חיסול הממוקד של השיח יאסין ורק יום וחצי מאז שוחרר מבית החולים האיש המשותק בכסא הגלגלים בריא ושלם וכבר הבטיח לנו נקמה ודם ודמעות ופיגועים איומים ונוראים (לא, הוא לא התבדח, למרות החיקויים בערוץ 3) – ההבטחה קוימה ושוב: פיגועים וקורבנותיהם. אנו בעיצומה של הכוננות הגבוהה שהוכרזה על ידי כוחות הביטחון; שרי מדינת ישראל חוששים לגורלם ואינם בוטחים במאבטחיהם; הצבא שב וסגר הרמטית את הדלת המסתובבת של השטחים ואין יוצא ואין בא מלבד התושבים היהודים כמובן; המשטרה ממליצה לחברות דן ואגד להמעיט את השימוש באוטובוסים מפרקיים בערים, כדי לצמצם את מספר הנפגעים כשיגיע עוד פיגוע כואב.
ימים מסוכנים, הימים האלה. ובשיא ההיסטריה, כשעננת "מה יהיה עכשיו?" מרחפת מעל ראשינו, קמה אני, אשה אמיצה, יוצאת מהבית כאילו כלום ונוסעת לי, לא תאמינו, באוטובוס (נכון, לא מפרקי) – ובעודי נוסעת, מטילה סביבי מבטים חשדניים (כי בכל זאת אני סומכת על העיניים שלי לא פחות משהשרים סומכים על המאבטחים שלהם), תפס את עיני שלט פרסומת חדש לאורכו של אוטובוס, מסוג השלטים הגדולים של "סקס והעיר הגדולה", ועליו, כתוב באותיות קידוש לבנה, משהו בנוסח: "דתי או חילוני, מה זה משנה, כולנו יהודים". כשלכיתוב נלווים פניו המחייכים של, כך נדמה לי, הרב עובדיה יוסף. בקיצור… איך לומר? עזבו שטויות, העיקר שכולנו עם אחד, כולנו יהודים, יעני .. אחים, נתגבר… מה זה חשוב… המדינה בוערת… אבל כולנו יהודים… (אגב, הרב עובדיה, גם המפד"ל? אלה ש"צריך להרוג אותם"?).
פרט לכך שלא הבנתי מדוע העובדה ש"כולנו יהודים" צריכה להתנוסס על צדו של האוטובוס, תמהתי מי זה "כולנו": כולנו בסכנה, על זה אין עוררין, במיוחד בימים האלה, אבל לא כולנו יהודים.
מה למשל, כבוד הרב, עם רבבות התושבים הזרים? "חוקיים" ו"בלתי חוקיים"? מצבם הרי איום ונורא, רבים מהם מסתתרים מפחד גירוש עם נשותיהם וילדיהם (גם אלה מהם שחיים פה שנים רבות ואף נולדו פה ואין להם, ומעולם לא היתה להם, ארץ אחרת…) – רובם ודאי יגורשו מכאן ללא רחמים. אבל, גם אז לא נהיה כולנו יהודים, כי אין ספק שבמקומם יבואו אחרים, כי מי יטפל במקומם בזקניה היהודים של המדינה היהודית? מי יבנה וישפץ את מדינת ישראל? מי יגדל ויקטוף את תוצרתנו החקלאית הכשרה למהדרין (כולל זו של החווה בדרום)? ובעיקר, ממה יתפרנסו חברות כוח-האדם והקבלנים למיניהם? מהערבים?
ואם כבר הזכרנו אותם: מה באמת עם הערבים? הם בעיה של ממש, כי הם מאה אחוז לא יהודים, אבל מאה אחוז ישראלים. הם מתכוונים להישאר כך, ואותם אי אפשר לגרש. או שמא אני טועה… אבל, אולי הם לא ממש מאה אחוז ישראלים. כי אילו היו מאה אחוז ישראלים ודאי לא היו הורגים 13 מהם בהפגנה סוערת ומפחידה. אפילו השופט העליון אור רמז זאת, שלמי שהוא "מאה אחוז ישראלי" יש זכויות שלערבים הישראלים אין. אפילו בעניינים פחות גורליים, כמו למשל חריגות בנייה.
השבוע למשל הרסה הממשלה חמישה בתים בנגב, שלושה בכפר אום רתאם, כמה קילומטרים מדימונה, שניים באלסר, על יד כלא ב"ש. ל"מאה אחוז ישראלי" לא הורסים כל כך בקלות את הבית שהוא בנה ללא רישיון. פשוט משום שבדרך כלל, כאשר הוא רוצה לבנות, הוא מקבל רישיון.
לאחרונה קיבלו 240 משפחות בדואיות מה"כפרים הלא מוכרים" צווי הריסה. רבים מבעלי הבתים שירתו בצבא שנים רבות, כמו ישראלים "אמיתיים". אז מה? שום דבר, בתיהם ייהרסו. הם לא יזכו בשום התחשבות ב"עבר הצבאי המפואר", בטיעון שפטר השבוע בעונש מגוחך קצין (יהודי כמובן) שאנס את בתו החורגת.
היתכן שגם בהם אנחנו לא מעוניינים, בלא יהודים הישראלים, ובאין אפשרות לגרש אותם אנחנו עושים את המקסימום כדי ש"ילכו" מכאן בעצמם?
קסנופוביה (פחד מזרים) הוא, על פי הפילוסוף היהודי ג’ורג’ שטיינר, פחד, כמעט פאניקה, שתוקף אדם אל מול אדם שונה ממנו ומסגנון חייו.
אפרטהייד (גזענות), שוב על פי שטיינר, הוא הרצון לחיות רק בין דומים לנו, "ביטוי מגעיל ממש של תכונת העצלות האורגנית של הנשמה" (תרגום חופשי).
ולחשוב שאנחנו היינו במשך אלפיים שנה, ועודנו לדעת רבים, ה"זרים" של העולם.
מנואלה, מנואלה – איפה את חיה?
את חיה בארץ שמדבקה הרבה יותר קטנה מסמלת אותה:
מדבקה קטנה על חלונות אחוריים של הרבה מכוניות:
"אני אוהב כל יהודי!"
(כן, כן – גם את היהודי שאונס את בנותיו, מכה את אישתו,מנצל את הזר ורוצח בדם קר – ובלבד שיהיה יהודי!)
מאמריה של מנואלה דבירי הם אחת מקרני האור בקשת הדעות של "הגדה השמאלית". הביטאון היה יכול לרכוש כותבים שפויים רבים נוספים, מהשמאל המדיני והחברתי בישראל – אילו הייתה המערכת מסלקת מעמודי האתר את "מגיני המרקסיזם" מ"שמאל" (הם אינם שמאל, אלא זוג תוכים ארכיוניים) ואת מנבלי הפה ומזבלי המוח,מימין.
שורץ מקבל מאתר כסף על כתיבתו?
בס"ד
גב’ דבירי ערב טוב,
מאמר מצוין. מנוסח היטב ומדקדק בעובדות.