ביקורו של אריאל שרון בהודו, בראש פמליה של 150 ישראלים, הוא נושא מרתק. אין לי שום ביקורת על הפמליה "המנופחת", ויש בה הרבה קטנוניות מיותרת. הוויכוח הוא עם התפיסה המדינית הנעוצה בבסיס האוריינטציה "ההודית" של ישראל. רוב הישראלים מקבלים את המדיניות הממסדית, הכרוכה בעימותים נצחיים עם העולם הערבי והאיסלמי. הצצה קלה במפה תגלה לכם, שמדובר באסון לאומי, המסכן את קיומנו כאן. אבל לשיטתו של שרון המושחת, שזה עתה ביצע פשע מלחמה בעזה, הוא בהחלט נחל הצלחה דיפלומטית עצומה. כיוון שכל היומנים פירסמו רק את הגרסה הממשלתית, כאילו היו חלק מהדוברות הרשמית של המדינה, אין לי אלא לפרסם כאן גרסה חלופית.
מוהנדס גנדי, אבי האומה ההודית החדשה (1948-1869), נקרא גם "מהטמה", הנשמה הגדולה. תמיד חשבתי שהדבקת שמו למיליטאריסט וטרנספריסט ישראלי איננה אלא חילול השם, אבל בנסיבות הקיימות אין טעם לעורר מתים מרבצם. גנדי יצר גם את תורת ההתנגדות הבלתי-אלימה, וכמו מנהיגים רבים שלחמו בקולוניאליזם, בילה שנים רבות בבתי הסוהר של הכובש הבריטי. בשנות השלושים והארבעים ניסו יהודים אמריקאים ובריטים לשכנע את גנדי לשנות את עמדתו האנטי ציונית. רבים מהם התייחסו באהדה למאבק ההודי לשחרור לאומי, וגם לשאיפתו של גנדי לשמור על הודו מאוחדת, מדינת כל אזרחיה. החלום הזה עלה לו בחייו, כאשר מתנקש הינדי קיצוני ירה בו למוות ב-30 לינואר 1948. בין המפצירים בגנדי לתמוך בציונות היו גם אישים כמו סטפן וייז, המנהיג היהודי האמריקאי, סידני סילברמן, חבר הפרלמנט הפרו-הודי מהלייבור, ומרטין בובר, ההוגה הציוני המתון שהעריץ את המנהיג הרוחני הפוליטי ההודי.
גנדי התנגד לציונות מטעמים מוסריים ופרגמטיים. הוא בחל בכוחנות הציונית, וגם בשאיפה לייסד מדינה על בסיס אתני ודתי, מבלי להתחשב בערבים, התושבים הוותיקים של פלשתינה. הוא לא האמין שהתנ"ך יכול להוות בסיס לפרוגרמה לאומית מודרנית, והאמין שהגשמת הציונות תעלה לאזור בעשרות שנים של סכסוכי דמים. אבל היו לו גם סיבות פרגמטיות, לא פחות משמעותיות. הוא רצה לפייס את האוכלוסייה המוסלמית הענקית, ובכך לנטרל מוקד חיכוך מיותר מבחינתו איתם. בתקופות מסוימות, חרף הרטוריקה האנטי-קולוניאליסטית, גנדי העדיף שלא לפתוח חזיתות נוספות נגד הבריטים. כמו הודים רבים מהמפלגה הדומיננטית, מפלגת הקונגרס, גנדי פיתח יחס אמביוולנטי לבריטניה: הערצה וקירבה תרבותית, מהולה ביריבות קשה ובנכונות לעימותים קשים נגד הכובשים. בכך לא היה שונה בהרבה ממנהיגים ציונים כמו חיים וייצמן ואפילו זאב ז’בוטינסקי.
אחרי מותו של גנדי המשיך יורשו הפוליטי במדיניות דומה כלפי ישראל והציונות. ג’וואהארל נהרו הוביל את ארצו, שהתפלגה מפקיסטן, למדיניות בלתי מזדהה ולקרבה רבה לברית המועצות, בעיקר אחרי הקרע בין הסובייטים לבין הסינים. בוועידת באנדונג בשנת 1955 חישל נהרו את הברית עם הארצות הבלתי מזדהות, ויצר מעין טריאומווירט עם טיטו מנהיג יוגוסלביה ועם גמאל עבדול נאצר, מנהיג מצרים. כבר אז קיימה הודו יחסים מסחריים וקונסולריים עם ישראל, אבל בפרופיל נמוך ובלי קשרים דיפלומטיים רשמיים.
אבל העימות ההודי-פקיסטני והתסיסה בקרב הציבור המוסלמי בהודו, בעיקר בשאלת קשמיר, הביא לשינויים הדרגתיים, אבל משמעותיים. מאז מותו של נהרו בשנת 1964 היו עליות וירידות ביחסים. אבל ישראל ראתה בדאגה הולכת וגוברת את התחמשותה של פקיסטן, ובעיקר את יכולתה הגרעינית. על רקע זה נרקמו יחסים חשאיים בין שתי המדינות, שהתבססו על מאמץ משותף למנוע מפקיסטן לפתח נשק גרעיני. ישראל תיכננה פגיעה בכור הגרעיני באיסלמבאד, ולדברי מקורות בריטיים אף רצחה מומחים שסייעו לפקיסטן בנושא הזה. במערכה הזו היא נעזרה בגורמים ביטחוניים הודיים.
לפני 22 שנה פגשתי בלונדון חבר הודי ותיק, שהפך לעובד מדינה בכיר. הוא סיפר לי בפרוטרוט על המאמצים המשותפים של הודו וישראל לפגוע בפקיסטן, ועל הקונפליקט בין שתי המדינות מצד אחד, וארצות הברית מצד שני. הודו היתה קרובה לסובייטים, ואילו האמריקאים טיפחו לא רק את פקיסטן, אלא גם את סין כדי לפגוע באינטרסים של ברית המועצות. מחמת הצנזורה, פירסמתי חלקים מהסיפור, בזהירות רבה, ב"העולם הזה" וקטעים רבים בכתבה נמחקו. היה ברור לי שמדובר בדברי אמת, ושהידיד ההודי הדליף לי את הסיפור, כי הוא פחד מהרפתקה מסוכנת, כמו הפצצת הכור הפקיסטני, חרף עמדתה של ואשינגטון. למען האמת, גם אני חששתי מכוחניות מטורפת של ישראל, ורציתי לתרום את חלקי הצנוע במניעת אסון.
אחרי התמוטטות הגוש הסובייטי התקרבה הודו למערב. היא אימצה מדיניות כלכלית-חברתית ניאו ליברלית, שהמיטה אסון על מיליוני הודים אבל "ייצבה את המשק". היא המשיכה לקנות נשק מהרוסים, אבל ישראל הפכה ליצואנית הנשק השנייה בגודלה להודו, ועוד היד נטויה. המדיניות האנטי איסלמית של ארצות-הברית קירבה את הודו לוואשינגטון, למרות שהאמריקאים עדיין פורשים את חסותם על פקיסטן. התחממות היחסים בין ישראל לבין ההודים מתבטאת גם בפוליטיקה הפנימית של ארה"ב.
השדולה היהודית, לפי אות מירושלים, משתפת פעולה עם ממשלת הודו ועם השגרירות ההודית בוואשינגטון. כמעט כל אורח הודי חשוב מופיע בפורומים ציוניים, מביע את אהדתו לישראל ואת שותפות האינטרסים בין שתי המדינות נוכח הטרור המוסלמי.
ההודים אימצו את יעדי הגלובליזציה, ומקבלים על עצמם את כל תכתיבי הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית. כמו במקרה של אינדונזיה, זה מחייב קידום אינטרסים מערביים, בעיקר אמריקאים, על חשבון העם ההודי, ולטובת האליטות ההודיות. העולם האמיץ והחדש של ביבי נתניהו ושל שרון קורם עור וגידים בפרשת היחסים עם הודו, למרות שגם שמעון פרס נקט בדיוק באותה מדיניות. ישראל עקבית בנושא הזה מזה שנים רבות: היא מתחברת לחוגים השליטים במדינות העניות, נגד האינטרס של הרוב המרושש.
בשנתיים האחרונות התהדקו היחסים עוד יותר. שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני השתכלל והלך, וממשלת הודו הנוכחית, שהתרחקה כל כך ממדיניותו המסורתית של גנדי, הציבה את עצמה בחזית העולמית נגד האיסלאם, לצד ישראל והימין האמריקאי. ישראל מוכרת להודו את מטוסי הריגול פאלקון ברשות ארה"ב, ואני בהחלט מסכים עם העיתונאים הממסדיים שרואים בכך הישג לממשלה. הברית עם אומה של מיליארד בני אדם איננה דבר של מה בכך, גם אם היא באה לקדם מדיניות רעה והרת אסון לטווח ארוך.
תיסעו באוטובוס, עלובי נפש!
פגשתי השבוע עורך דין ירושלמי ברחוב המלך ג’ורג’ בירושלים. אני מכיר אותו כל כך הרבה שנים, עד שממש לא יעלה על הדעת לשאול אותו לשמו. לכן אני נידון לשנים רבות של התרועעות, על בסיס של אלמוניות כמעט מוחלטת.
לעומת המידע הלקוי בכל הכרוך בשמו, ידעתי למצער שהוא בית"רי, חבר מרכז הליכוד לשעבר, וישראלי-מזרחי גאה. כרגיל הסתלבטתי קצת על העניבה (האדומה!) שלו, אבל הופתעתי מאוד לשמוע את תלונותיו נגד שרי הממשלה, עצמו ובשרו. האיש כעס מאוד על "ההיסטריה" המתוקשרת של השרים, שדורשים מכוניות משוריינות ויותר שומרי ראש. "הם פחדנים ועלובי נפש", אמר, "איזו דוגמה הם נותנים לעם?".
אין צורך לומר שלא נכנסתי לוויכוח, מה גם שלא היה שום טעם להוכיח את האיש על דפוסי הצבעתו. הוא ממילא יצביע שוב בעד הליכוד, מסיבות שבטיות שאין להן שום קשר להשקפות פוליטיות מעודכנות. העדפתי לקונן יחד איתו על הפסדה של נבחרת ישראל בסלובניה, ולהעלות זיכרונות לא הכי מדויקים על ימים טובים יותר בכדורגל של פעם.
אבל לגופו של עניין האיש צודק, למרות שנימוקיו על "היסטריה ודוגמה אישית" הם שוליים בעיני. חשוב יותר להדגיש שהשרים האלה, המתכננים מעשי רצח בלי משפט נגד פוליטיקאים פלסטינים, לא משלמים על מעלליהם. הם מנסים לרצוח ישיש נכה בן 80, ודורשים מילדים שנוסעים באוטובוס לבית הספר לשלם את המחיר. הם מסבכים את ישראל בצרות צרורות, מסכלים במתכוון את ההודנה, וישישים באוטובוס 18, שאין להם כסף למונית, מסכנים את חייהם. הגיע הזמן שכל העסקנים ההולמים 24 שעות ביממה בתופי המלחמה, יעברו בעצמם את הסיוט העובר עלינו. דני נווה, לימור לבנת, עוזי לנדאו וכל יתר חברי השדולה למען ביצוע פשעי מלחמה, חייבים לנטוש את מכוניות השרד ולעבור לאוטובוסים.
אני לא בעד פגיעה בשרים, בשל התנגדותי העקרונית לטרור בכלל, ולהוצאות להורג בפרט (אפילו של אדולף אייכמן, שלא לדבר על פושעי מלחמה פחות מזוויעים ממנו), אבל ברור מאליו שפגיעה בילד מכתה ה’ בדרכו לבית הספר חמורה הרבה יותר מפגיעה בשר שהחליט על ביצוע פשעי מלחמה. החברים של ילדי בבית הספר הניסויי הם הרבה יותר יקרים וחפים מפשע, מאשר שריו של אריאל שרון. משהו השתבש בסדר העדיפויות שלנו, יחד עם קיעקוע המוסדות החברתיים והמוסר הציבורי. המושג "שווים ושווים יותר", שהרס את הכלכלה ואת החברה הישראלית, מחלחל עתה גם לספירות של חיים ומוות. עד כאן.
המציאות והעובדות הכי בסיסיות לא מפריעות לך לכתוב את האג’נדה הלא רלוונטית שלך ושל השמאל הליבראלי החדש (אלה הטוענים למדינה דו לאומית) ליהודים היה ויש את אותה זכות כמו לבדואים, לערבים, למיצרים, סודנים ועוד (הפלשטינאים)להתיישב בארץ ישראל.
כן היה אפשר לחיות ביחד אבל מה לעשות שלהם יש נראטיב שיקרי שלפיו הארץ הזאת שלהם.
הם לא קיבלו שום פשרה, אלה רק נסיון לסלק אותנו מכאן. חוץ מגנדי גם נלסון מנדלה הוא בעד ה"ילידים בני הארץ" זה אותו אחד שתמך ברוצח הסדרתי סאדם חוסיין.
אז אולי תחשוב שגם לגנדי היו אינטרסים ולכן הוא תמך בפלשטינאים בתחילת המאה, והיום המצב שונה ולממשלה ההודית יש אינטרסים חדשים ושהם נפגשים עם האינטרסים של ישראל אז מתקיים ביקור היסטורי של שרון בהודו.
כדאי שתפסיק (אתה ושכמותך) לתת תחמושת לכל הגזענים החדשים: מנהיגי ערב והעליתות לשהם השמואל הנאור במערב וכל מיני מנהיגים מהעולם השלישי שמשתמשים בקונפליקט הישארלי פלשתינאי כבולם זעזועים של כל החולאיים שהם יצרו, לתקוף את ישראל ולמנוע ממנה את הזכות הבסיסית למדינה עם רוב יהודי.
השייח’ אחמד יאסין נולד בשנת 1938 ולפיכך גילו 65 והוא אינו "ישיש נכה בן 80" כמו שכולנו אוהבים לחשוב. ערפאת, אגב, נולד בשנת 1929 והוא כעת בן 74. שרון מבוגר ממנו בשנה.
למה להמציא היסטוריה ?
גנדי לא תמך בהודו שהיא "מדינת כל אזרחיה", ההיפך הוא הנכון, הוא תמך בשיטת הקסטות ורק דרש לכנס את מאות הקסטות ההינדיות לארבע. בכך הוא הניח את היסוד למדינה שבה מונצח אפרטהייד חברתי משווע, שבו מאות מליוני אנשים אסורים בבעלות על רכוש, בגישה למשרות מלבד הנמוכות ביותר ובגישה לכל שירות ציבורי.
גנדי גם השליט על מפלגת הקונגרס (שעד-אז היתה חילונית) ערבים הינדיים ודיסקורס הינדי וגרם בכך לתחושה (מוצדקת) אצל הפעילים המוסלמים המאבק המאוחד והארץ המאוחדת אמורים לייצג רק את ההינדים, זה בדיוק מה שדחף את המנהיגים המוסלמים, גם החילונים שבהם, להוביל את חלוקת הודו על בסיס-עדתי ואת הקמת פקיסטן.
אגב, בזמן המרד של 36-29, היו בפלסטין יותר חיילים בריטים מאשר בהודו כולה, מעניין מה היה יכול להרחש בכל האימפריה הבריטית לו מרדו גם ההודים בנשק בקנה מידה גדול.
בתדהמה קראתי את דבריך המקוממים,ברם ברצוני להתעכב דווקא בשורה בה אתה כותב שאפילו לאדולף אייכמן לא הגיע למות, איזה עונש מגיע לדעתך לאדם(אם ניתן להגדיר אותו בצורה כזו) אשר הוכח מעל לכל ספק כי במשך שנים בהיותו ראש המחלקה היהודית ברייך השלישי,שלח בצורה שיטתית מיליוני בני אדם למותם מהטעם הפשוט שלא נולדו לגזע הנכון,לתשובתך אודה.
גנדי הוא אחת הדמויות האהובות על הזעיר בורגנות הפציפיסטית האנטי מהפכנית, הוא מוצג בדרך כלל כהוכחה לאפשרות להשיג שינויים עמוקים כגון עצמאות לאומית בדרך ההתנגדות הפסיבית, ללא מהפכה חברתית. ביקורו של שרון בהודו בימים אלו מוכיח את ההיפך. לא ניכנס לתפקידו הנורא בדרום אפריקה.
לאחר מלחמת העולם הראשונה גנדי השתתף בתנועה למען שלטון בית , כאשר הוא מארגן את תנועתו למאבק באמצעים פסיביים. אמצעים אלו רק סייעו לאלימות האימפריאליזם ב1920 תנועתו ארגנה הפגנה ידועה באמריטסאר אשר נגמרה בטבח על ידי החיילים הבריטים כאשר להודים שהשתתפו לא היו כל אמצעי הגנה עצמית.
האמצעים שבהם השתמש כנגד הבריטים הביאו לפגיעה בהתפתחות של ההודים. למשל: חרם על בתי הספר הממשלתיים,דרישה לחזור לתעשיית הנול הפרימיטיבית במקום פיתוח תעשיה.
טקטיקה זו נבעה מהפרספקטיבה האנטי מהפכנית שלו, שכן טקטיקה מהפכנית דרשה לא רק את סילוק השלטון הזר, אלא הלאמת הייצור תחת פיקוח דמוקרטי של העובדים כדי להמשיך ולפתח את כוחות הייצור
במלחמת העולם השניה גנדי הפציפיסט היה מוכן להעניק תמיכה למלחמה האימפריאליסטית של בריטניה בתנאי שתעניק עצמאות להודו. הוא הטיף ליהודים בגטאות לא להלחם בנאצים.
לאחר המלחמה התנועה המהפכנית הלכה וגדלה כאשר מעמד הפועלים לוקח חלק מרכזי בה. שביתות פרצו לעיתים קרובות, ופברואר 46 אף התמרדו המלחים ההודים בצי הבריטי. לבריטים ולבורגנות ההודית היה צורך חיוני לעצור את התנועה המהפכנית על ידי הטייתו של המאבק המעמדי לאורגיה לאומנית רוויות דם וחלוקת הודו לפקיסטן, בנגלה דש והודו היה הדגם בו ישתמשו לאחר מכן במקומות אחרים כמו בפלסטין או קפריסין -מסיבות דומות. המצב בהודו כיום הוא של קטסטרופה להמונים, מידי שנה מתים 2.3 מליון ילדים לפני שהם מגיעים לגיל חמש כתוצאה ממחסור במים נקיים ומזון מספק. משטר הקסטות ממשיך. הודו מגלה בצורה הברורה ביותר כי עצמאות לאומית ללא מהפכה סוציאליסטית לא פותרת מאומה עבור ההמונים