אנחנו מציינים היום שלוש שנים לשבוע שבו המושג אזרח איבד עוד יותר ממשמעותו במדינת ישראל. היום שבו הרגשנו שאנחנו יורדים עוד מדרגה בדרך אל הפשיזם. אני לא אוהבת סיסמאות, אבל זו לא רק סיסמא שבמדינה דמוקרטית, המושג אזרח משמעותו שוויון. את העיקרון הזה צריך לזכור ולהזכיר יום יום, שעה שעה. לא יכולים להיות במדינה דמוקרטית אזרחים מדרגה שנייה, אזרחים ששווים פחות. ולכן בשבוע שבו משטרת ישראל ירתה למוות ב-13 אזרחים ישראלים ולא קם קול נוראי של מחאה בציבור היהודי, למדנו שישראל עוד פחות דמוקרטית מאשר ידענו. ביום הזיכרון הזה אני רוצה לספר לכם זיכרון אחד שלי.
בערב יום כיפור, לפני שלוש שנים, בשעת צהריים, אמרה הקריינית ברדיו שמעכשיו שידורי הרדיו מופסקים, אלא אם יהיו אירועים מיוחדים, אם יהיה מה לדווח. בלילה נורו למוות שני אזרחים בנצרת. את הידיעה על כך קיבלנו בדואר האלקטרוני, מחברים, מרשתות אינפורמציה. הרדיו נשאר שקט. לא היה משהו מיוחד לדווח. את שיתוף הפעולה הזה של אמצעי התקשורת עם הקו הממשלתי צריך לזכור, מפני שגם הוא מעיד על מצבה של הדמוקרטיה הישראלית. והרי גם כשהפסיק השקט של יום כיפור ידענו שלא מספרים לנו כלום. עד שלא הופיעו בקמפוס של אוניברסיטת תל-אביב מוחמד ברכה, ואחריו חסן עאסלה, ונבילה אספניולי, ועדים אחרים שיכלו לספר, לייצר את הזיכרון עבורנו, יכולנו לזכור רק את אי-הידיעה, את השקט. וחשוב לי עכשיו לשתף אתכם בזיכרון הזה של השקט, של אי-הידיעה, משום שיש לו חשיבות מכוננת עבורי ועבור חבריי.
מן השקט הזה למדנו עד כמה אפילו אנחנו, פעילים ותיקים בתנועות השמאל, שבויים בתוך הצד האחד של חומת ההפרדה המסיבית והבלתי-נראית שהשלטון בנה עבורנו. למדנו שרק פעולה משותפת יכולה לאט לאט לבקע את החומה הזו. אין, ולא תהיה יותר פעולת מחאה יהודית בלבד – כך נשבענו.
ובאמת, את המשלחות והשיירות של תע’איוש, את ההפגנות, את ימי העיון באוניברסיטה – בנינו יחד, ערבים ויהודים. גם את הזיכרון אנחנו רוצים לבנות במשותף, ודרכו – את העתיד.
בני, חגי, חותם בימים אלה שנה תמימה של מאסר ומעצר בשל סירובו להתגייס לצה"ל. הוא, ביחד עם חמישה חברים אחרים, עומד עכשיו למשפט בפני בית-דין צבאי, ונראה שסוף הפרשה הזו עוד רחוק. חגי וחבריו מסרבים לא משום שהם פורעי חוק, לא משום שהם לא מכבדים את הדמוקרטיה, אלא בדיוק להפך – משום שהם רוצים לחיות במדינה דמוקרטית ממש, במדינה שאין בה חומות, שיהודים וערבים הם אזרחים בה – אזרחים במובן המלא. והם יודעים שחומת האפרטהייד הזוועתית בגדה מייצגת את החומה העמוקה שקיימת כאן, בתוך החברה הישראלית, החומה שמבטלת את האזרחות, משום שהיא מבוססת על חוסר שוויון – אותו חוסר שוויון שנחשף שוב, בין היתר, בסיכומיה של ועדת אור. חגי וחבריו מסרבים להיות תקועים בצד היהודי של החומה, בצד שהשירות בצה"ל מייצג ומבסס בצורה מובהקת כל כך. הסירוב של יוני, חגי, מתן, שמרי, אדם ונועם הוא, לכן, הפגנת הכבוד האולטימטיבית לדמוקרטיה ולאחווה היהודית-ערבית – ולזכרם של שלושה עשר החללים שנרצחו השבוע לפני שלוש שנים. מותם ציווה לנו את העמידה הנחושה, חסרת-הפשרות, על הדמוקרטיה. יהי זכרם ברוך. (סח’נין, 1.10.03)
סתמת ולא פרשת .האם כוונתך היא שבשל הריגת שני ערבים בנצרת ( מי הרג אותם ) יש להפסיק את הצום להפעיל את אמצעי התקשורת ולדווח על כך ? אם היה הדבר בידך היית עושה זאת ? איך היית מזעיקה מאות אנשים מבתיהם .אנא פרטי ונמקי .
רק בדרכי נועם יפתרו הסכסוכים. ענת ,אם באפשרותך לענות -עני בבקשה ואל תקשיבי לקולות השחור. רב שלומות ושנה טובה מנתנאל.
אני עדיין מחכה לתשובה . אני מבין שכוונתך לא לשכנע את המשוכנעים . אני פתוח לשמוע נימוקים הגיוניים . אם אשוכנע לא אתבייש להודות בכך . אנא תשובתך .
"אמנון" הוא טרדן הגוזל את זמנם של הקוראים –
אל תענו לו.
מהם חיי אדם (ועוד איזה אדם! שחורים כמו הלילה ובטח פונדומנטליסטים!) לעומת רמזורים וכבישים… שיוויון חברתי-שיוויון חברתי, אבל איך אבקר את דודתי??
אולי המתפרעים הערביים היו צריכים לכבד את ענת מטר ולשבת בבית ביום הכיפורים ורק בצאת החג לחזור ולזרוק אורז ופרחים על השוטרים.
כך אפילו ענת יכלה להיות מעודכנת כמה בנקים ותחנות דלק נשרפו כמה רמזורים נתלשו וכמה צירי תנועה נחסמו מכמות הפרחים והאורז שנזרקו על יהודים חולפים.
כל עוד הצירים פתוחים אתה יכול גם לאכול ילדים מצידי.