ישראל לף שנפטר בשבוע שעבר השאיר אחריו אשה, פנינה, ובן, יואב, אבל האבל על מותו הוא נחלת כל השמאל הירושלמי הקטן. ההלוויה שלו היתה צנועה. האיש תמיד חי בצניעות, ונפרד מן העולם בהדר השקט שאיפיין את התנהלותו הציבורית והפרטית. איש שהקריב את הקריירה האקדמית שלו כדי לעסוק בפוליטיקה, מתוך ידיעה ברורה שאין שכר בצידה של פעילות פוליטית אנטי ממסדית. ההקרבה היא למען הרעיון נטו, וישראל לף שילב באישיותו ראייה מפוכחת ולעתים אף מרירה של המציאות, עם אידיאליזם צרוף עד לנאיביות. המורכבות של לף תמיד ריתקה אותי: הניתוחים שלו היו חדים ונעורים מכל אשליות, ולעתים בצבצה בהם גם נימה צינית. אבל בעצם הנכונות שלו לתרום כל חייו לרעיונות סוציאליסטיים ולתנועות שמאל שהיו שוליות מבחינת השפעתן וכוחן – היה משהו תמים ושובה לב.
הוא היה דוקטור לכימיה, אבל תמיד התעניין בהיבטים הרעיוניים של הפוליטיקה, קרא והתעמק, והיה מוכן בהחלט לחלוק את המידע ואת הפרשנויות שלו עם אחרים. העקביות שלו היתה מדהימה, ולעתים הקנתה לו, לדעתי שלא בצדק, תדמית של אדם דוגמטי. לף האמין בשיתוף יהודי-ערבי, אבל ייחס חשיבות עצומה לפעילות שלנו בקרב הרוב במדינת ישראל. הוא תמיד חיפש גשרים גם לשמאל הציוני, מבלי לאבד את המצפון ואת המצפן היחודי שלנו. הוא לא נטה להתפעל ממחוות חיצוניות או מנאומים דמגוגיים, ותמיד העביר את הדברים ששמע וקרא מתחת לזכוכית המגדלת הביקורתית של איש מדע. מנגד, חיפש לעצמו במות שיפרסמו את דבריו, לא בחל גם במכתבים למערכות העיתונים. הפוליטיקה היתה סם החיים שלו, למרות שהתעניין גם בנושאים רבים אחרים.
פעילים צעירים רבים נהגו לשוחח עם לף, פשוט כדי ללמוד על סוציאליזם, מרכסיזם ותולדות השמאל הישראלי. לף שמר על זיקה לצ’כיה, והפלישה הסובייטית לצ’כוסלובקיה בשנת 1968 פגעה בו לא רק מבחינה רעיונית, אלא גם מבחינה רגשית. הנון-קונפורמיזם הבסיסי שלו בלט גם בתקופת חברותו במפלגה הקומוניסטית הישראלית, אבל גם אחרי הפילוג במפלגה בשנת 1965 לא זרק את התינוק יחד עם מי האמבטיה המלוכלכים. הוא נימנה על מייסדי התנועה לשלום וביטחון שהוקמה לאחר הבחירות לכנסת בשנת 1969, וגם שם הצטיין בעקביות רעיונית, מבלי לזנוח את שיתוף הפעולה שלו עם הפעילים הרבים שבאו מהשמאל הציוני.
אני פעלתי איתו בעיקר באגף השמאלי של של"י, משנת 1977 ועד 1983, ואחר כך נפגשנו בעיקר באסיפות פוליטיות של השמאל הרדיקלי. הוא הגיע לפגישות גם כאשר היה חולה מאוד, וכדרכו לא הבליט את עצמו אלא את הרעיונות שבהם דגל. היושר האישי שלו היה מוחלט; לא רק יושר, אלא גם יושרה. פיו ולבו היו שווים, החומרניות פשוט לא העסיקה אותו, ואנשים כמוהו מתמעטים והולכים, ואין להם תחליף.
התנועה לשלום ובטחון לא הציבה רשימה לכנסת בבחירות 1969 . רשימת השלום (נס) בראשותו של ד"ר גד יציב (לימים, מזכיר מפ"ם) הייתה רשימתם של אנשי שמאל שחלקם היה גם חבר בתנועה לשלום ובטחון,שהוקמה רק לאחר כשלונה של רשימת נס. בהספד לד"ר לף המנוח, נשמט כם למרבה הצער חלקו החשוב בהקמת והנהגת "המועצה הישראלית לשלום ישראלי פלסטיני".