כל הגדרה של המושג "תרבות", במובן הנפוץ של המלה, כוללת מרכיבים כגון מוסדות אקדמיים, ספרות, אמנות, תיאטרון, מוסיקה וכדומה. חברה שתופעות אלה קיימות בה והן דינמיות ופופולריות, נחשבת לחברה תרבותית. המושג "ציוויליזציה" הוא יותר בסיסי ועמוק. ציוויליזציה אי אפשר לסבסד, וגם לא ניתן להגדירה במונחים של מוסדות קונקרטיים. קח איכר צרפתי ואינטלקטואל פריסאי וסלק את כל מה שמפריד ביניהם, מה שיישאר היינו, מה שיש להם במשותף – זוהי הציוויליזציה הצרפתית.
לפני שנים רבות קראתי אוסף של סיפורים סיניים מן העשורים הראשונים של המאה הקודמת. רובם התרחשו בכפרים או בערים קטנות, ואי אפשר היה שלא להתרשם מנוכחותה של ציוויליזציה עמוקת שורשים שגם האיכרים הנבערים היו ספוגים בה, והיא כוללת מסורות ומושגים סיניים בני אינספור דורות, מנהגים נפוצים, אמונות, מוסכמות חברתיות ואסתטיות, תפיסות יסוד על הבית ועל העולם, וכו’. מחשבה דומה עלתה על דעתי בביקור בכפרים מצריים, והתחזקה למראה משפחות האיכרים המבלות את שעות הפנאי בטיול באתרים העתיקים של עברם הפרעוני. (אמיטב גוש, בספרו "בארץ עתיקה", מתאר היטב את תחושת הרצף ההיסטורי המאפיינת את מצרים הכפרית). הציוויליזציה היא אפוא דבר אורגני, משהו שהאנשים השותפים לו רואים כמובן מאליו, כחלק מן העולם אותו ירשו ובו הם קיימים.
איש לא יכחיש שיש בישראל הרבה תרבות. יש כאן מוסדות אקדמיים רבים, מוזיאונים וגלריות, הוצאות ספרים, תיאטרונים, תזמורות, סיפורת, שירה, אמנות, אנשים יוצרים וקהל הנענה לכל אלה. מה שאין כאן זוהי תשתית ציוויליזציונית. יש משהו שברירי ושטחי בתרבות העברית, אף כי היא אותנטית לגמרי עבור האנשים השקועים בה, ומהווה עבור רבים את עיקר עולמם הרוחני. אומנם, יסודות אמריקניים ומערביים שונים מסתננים לתוכה בלי הרף, אבל זהו המצב ברחבי העולם בימינו. אלא שהחברה ישראלית החילונית היא עדיין מוצר מלאכותי, למרות שחלק מחבריה הם דור שני ושלישי במקום. כינון השפה העברית כלשון המדוברת והכתובה התרחש רק בשנים הראשונות של המאה ה-20, ועד היום עברית אינה שפת האם של הוריהם של רוב ילידי ישראל הבוגרים. עובדה זו משייכת את ישראל לקטגוריה של ארצות הגירה, ובהמשך אערוך השוואות עם ארה"ב, קנדה ואוסטרליה. ולא רק השפה נקבעה עבור החברה הישראלית במדיניות מכוונת, גם "שירי עם" הומצאו עבורנו, יחד עם "ריקודי עם" והתלבושות שהותאמו להם. המוסיקה נלקחה ברובה מרוסיה, לצד כמה מקורות אחרים, בהם מנגינות יהודיות תימניות. קם גוף שלקח על עצמו לפקח על השפה המחודשת, והוא ממשיך לעסוק בניהולה עד היום, מבצע שינויים בשימושים בלשון, בהיגוי ומשמעות המלים, כולל הדיבור השכיח, ומחלק הוראות לרשתות השידור, לעיתונים ולהוצאות הספרים, המצייתים להן כאילו היו חוקים. אבל החברה בכללותה נותרה ערב-רב, מעין קליידוסקופ העשוי מפיסות רבות הנעות זו לצד זו בצירופים שונים, אך אינן מתלכדות ליישות ברורה. ההגירה הרוסית הגדולה של השנים האחרונות, ונוכחות אלפי העובדים הזרים, אף הם מערבלים את הפיסות השונות.
כמה מן הסופרים הישראלים, הערים למצב הזה, ביקשו לשנותו על ידי המצאת חברה ישראל עמוקה ועבה יותר. למשל, סיפרו של מאיר שלו "רומן רוסי", שכמה מן המבקרים הישוו ל"מאה שנים של בדידות", תיאר כפר ישראלי כאילו היה קיים משכבר הימים. זהו ספר נעים לקריאה, אבל התמונה שהוא מצייר מזויפת לחלוטין. לאמיתו של דבר, הכפר שבספר הוקם בשנות העשרים או השלושים, על אדמה שנרכשה מערבים, והזקנים שברומן אינם איכרים ישראלים שורשיים, כמתואר, כי אם יהודים דוברי יידיש שבאו ממזרח אירופה ושתלו את עצמם ביודעין, פיסית ונפשית, במציאות הציונית החדשה. הרומן החביב היה, אם כן, מפוברק לגמרי. גם סופרים אחרים ניסו להציג דימויים מעין אלה. עמוס עוז בספרו "קופסה שחורה" המציא מעין אצולה כפרית ישראלית, וכמוהו עשה בנימין תמוז ב"מינוטאור". ויש מן הסתם דוגמאות נוספות שהמומחים לספרות עברית יוכלו להביא. (לעומת זאת, חנוך לוין ועוד כמה סופרים ומחזאים ישראלים ביקשו לצייר את ההווייה החברתית הישראלית לאמיתה, גם אם הם נטו להתמקד בבורגנות הזעירה האשכנזית, ואילו הספרות העברית של שנות התשעים נוטה לברוח לארצות ותרבויות אחרות, או לתקופות קודמות. אבל זהו נושא נפרד).
החברה היהודית היחידה בישראל שאפשר לומר עליה שיש לה ציוויליזציה היא החברה האורתודוקסית. אין לה תרבות, כל תופעות התרבות שמניתי לעיל אינן קיימות למעשה בקהילות הדתיות אבל יש לה ציוויליזציה, במובן האורגני, המושרש היטב ושאין תוהים אחריו. בני החברה הזאת אינם צריכים לחשוש מפני ביקורות ספרותיות, אומנויות פלסטיות אין להם, המוסיקה שלהם לעולם אינה חדשה, חגיהם וחגיגותיהם חוזרים על עצמם כמו עונות השנה, ערכיהם המוסריים ומנהגיהם החברתיים מובנים מאליהם. החידוש הגדול ביותר בחברה זו עשוי להיות סוג חדש של פיאה נוכרית לנשים, וגם הוא בתנאי שיקבל הכשר מן הרבנים. הציוויליזציה הזאת, שהיא עתיקה מאוד ומצויה ברחבי העולם – מנהגים ומוסכמות אלה משותפים לכל קהילה יהודית מסורתית (כפי שמעיד, למשל, סרט צרפתי העוסק במשפחות חייטים יהודים צפון אפריקאים בפאריס) אולי אינה אסתטית במיוחד, אבל היא איתנה כסלע.
ויש בארץ הזאת ציוויליזציה נוספת, אוטו-כתונית, זו של האוכלוסייה הערבית-פלסטינית. אף זו ציוויליזציה עתיקה מאוד, אורגנית ושורשית. יש בה כמה ואריאנטים, כגון זה של המיעוט הנוצרי, אבל בכללותה היא שותפה למושגי היסוד והמנהגים של העולם הערבי-מוסלמי רחב הידיים. גם כאן יש מעט פעילות תרבותית – במידה מסוימת מפני שהחברה הערבית המקומית סובלת מחסך כלכלי, חברתי ופסיכולוגי תחת השלטון הישראלי. אבל אין צורך שיהיו לה אולמות קונצרטים וגלריות כדי שהיא תהיה בלי כל ספק ציוויליזציה.
מאלף להשוות את ישראל עם חברות הגירה אחרות. בארה"ב, חברת המהגרים המובהקת ביותר, היסודות הונחו על ידי המתיישבים האנגלים שייבאו מארץ מוצאם את הציוויליזציה שלהם בשלמותה. הלשון, הדת, החוקים, המושגים והמנהגים – את הכל הביאו מן האיים הבריטיים, ורק לאט, עם חלוף הזמן, התפתחו ואריאנטים מקומיים. כאשר התיישבו שם קבוצות אתניות אחרות, היה עליהן להתאים עצמן לציוויליזציה המבוססת והדומיננטית שכוננו "האבות המייסדים". השפעותיהן היו דקות עד מאוד, בחלקן אזוריות למשל, ההבדלים בין היאנקים בצפון לבין הדרומיים, ועבר זמן רב עד שהחלו להשפיע על הכיוון הכללי של החברה. ואכן עד היום, על אף הנוכחות הבולטת של המיעוט היהודי ותרומותיהן של קבוצות אחרות, כגון השחורים, האיטלקים, האירים והלטינו-אמריקנים, זוהי עדיין חברה שהתשתית הציוויליזציונית שלה היא "אנגלו-סקסית" מובהקת.
המצב דומה בקנדה (לצד הקהילה הצרפתית, שייבאה את הציוויליזציה שלה), אוסטרליה וניו-זילנד. באמריקה הלטינית הונחו היסודות על ידי המתיישבים הספרדים או הפורטוגלים, שהביאו איתם את הציוויליזציה האיבֶרית. נוכחות האוכלוסייה האינדיאנית, שהציוויליזציה הילידית שלה נהרסה כמעט כליל על ידי הקונקיסטדורים, השפיעה במידה מסוימת, אבל לאט, וברוב המקומות במידה שולית למדי.
המתיישבים הציונים בארץ ישראל השליכו אחר גבם את הציוויליזציה היהודית, את הדיאלקטים היהודיים ואורח החיים האורתודוקסי. במקומם הם המציאו את האדם העברי החדש, "ארי בן כנען", "צברינו העוקצניים והחמודים", וכיוצא באלה. המורשת היהודית הקלושה שהם שימרו בעיקר כרשת שתפקידה למשוך ולאחוז יחד את הקהילות היהודיות השונות שבאו לארץ מתבטאת היום במגבלות שונות על המזון, בחוקי נישואים וגירושים וכדומה, וכן בלוח החגים היהודיים שההנהגה הציונית אימצה והשליטה (במידה רבה, אבל לא רק, משיקולים פוליטיים). זהו ככל הנראה השריד הנותר של הציוויליזציה האמיתית, אך מכיוון שהוא מנותק משאר המבנה האורגני, אין בו הרבה חיוניות. ניתן לומר שגורלו דומה לדתות המתנוונות במדינות המערב החילוניות, אבל בשעה שבארצות ההן הציוויליזציה המקומית יכולה לשרוד על אף החילון של המסורות שלה, החברה הישראלית נותרה במעין אזור דמדומים לא נוח. המשיכה שכמה ישראלים חילוניים חשים כלפי האורתודוקסיה נובעת מן התחושה שהיא מייצגת ציוויליזציה עמוקת שורשים, יחד עם המודעות הנעימה שזוהי הציוויליזציה "שלנו" כלומר, שהדרך אליה רחבה ופתוחה ונקייה מן המכשולים הכרוכים בטמיעה בציוויליזציה זרה, תהיה מושכת אשר תהיה. ישראלים מודרניים המצטרפים לקהילה האורתודוקסית מרגישים שהם מתחברים מחדש אל "השורשים" שלהם, היינו, אל סביהם ואבות סביהם, ובדרך זאת הם רוכשים תחושה של סולידריות וביטחון שברצף, שאין למצוא בחברה העברית החילונית.
בחילופי הדברים הידועים בין בן גוריון לבין ה"חזון איש", אמר האחרון שהחברה החילונית חייבת לפנות דרך לדתית, כשם שעגלה ריקה חייבת לפנות דרך לעגלה עמוסה כאשר הן נפגשות בשביל צר. צדקו האינטלקטואלים החילוניים שהתקוממו ואמרו שהעגלה שלהם מלאה לא פחות ואולי יותר מזו הדתית. אולם העגלות נושאות מטענים שונים בתכלית. העגלה האורתודוקסית העמוסה לעייפה מתנהלת לה עם אותו מטען במשך מאות בשנים, ואילו המטען שנושאת העגלה החילונית משתנה בלי הרף, בהתאם לאופנות התרבותיות.
*
הציונות שדחתה מאליה את הציוויליזציה היהודית בעלת האופי הגלותי המובהק, ובה בעת ביקשה לחזק את תביעתה לטריטוריה הפלסטינית, הפנתה את מבטה אל העבר הקדמון, הטרום גלותי. היא מתחה גשר על פני אלפיים שנה לעבר ממלכת יהודה הקדומה, ויצרה קשר מנטלי בין בר כוכבא לטרומפלדור, בין המכבים לפלמ"ח, בין מצדה לבין מלחמת העולם השנייה (או הסכסוך הישראלי-ערבי). פירוש הדבר היה לא רק דילוג על פני אלפיים שנות היסטוריה, כי אם גם טשטוש אי-אלה עובדות היסטוריות מן העבר הרחוק: למשל, העובדה שהשפה בה דיברו תושבי יהודה בדורות האחרונים לא היתה עברית כי אם ארמית; שגבולות הממלכה היו קטנים בהרבה מן הטריטוריה שהציונות המודרנית תבעה לעצמה; שעוד לפני חורבן בית שני חיו רוב היהודים לא ביהודה כי אם ברחבי האימפריה הרומית. אבל מכיוון שהכוונה היתה ליצור מיתולוגיה "לאומית" כתחליף לעבר הממשי, הדיוק ההיסטורי לא נחשב במיוחד. יתר על כן, הדילוג על פני אלפיים שנה היה נוח מאוד גם לצורך מחיקת הערבים מן התמונה. (הידע ההיסטורי על נוכחותה של אוכלוסייה לא יהודית גדולה בארץ במשך כל העת העתיקה אף הוא טושטש מאוד בתודעה הישראלית).
התנועה הכנענית הביאה את המהלך הזה לקיצוניות רומנטית. אין זה המקום לנתח את זרמיה השונים, אך אין ספק שהיתה זו גרסה מרוכזת של הנטייה הכללית. כך למשל, הישראלים שוב לא נתנו לילדיהם את השמות העבריים-יהודיים המסורתיים, כגון חיים, ראובן, רבקה, חנה, שרה, שמעון, משה, אסתר. במקומם בחרו בשמות תנ"כיים שלא היו מקובלים בתפוצה: עמרי, ענת, בועז, אסנת, עידו, יפתח, הגר, יעל, יואב, יותם, ועוד. שמות אלה הדיפו ניחוח של תקופה מקראית קדומה יותר, וציינו ניתוק מן הדורות שבאמצע ומן העבר היהודי בכלל. על רקע זה, ניסיונותיהם של יוצרים כמו יונתן רטוש והאמן יצחק דנציגר, למשל, לשוב אחורה לתקופה הטרום יהודית, לתרבות ה"כנענית", לעבודת עשתורת ובעל וכדומה, נראים כהתפתחות הגיונית. אלא שמעבר לדמיונות רומנטיים, המספיקים אולי לשירה ולאומנויות הפלסטיות, לא היה בהתפתחות הזאת כדי למלא את מקומה של ציוויליזציה אמיתית עבור המתיישבים היהודים בפלסטינה ועוד פחות מאשר היצירות של הזרם המרכזי, כגון ספרו של משה שמיר "מלך בשר ודם" והפולחן הרשמי של מצדה ובר כוכבא. (אלה האחרונים לפחות נוגעים לתקופה נגישה ומתועדת יותר). ניתן לראות את התנועה ה"כנענית" כאיור לבעיות שנוצרו כאשר הקהילה היהודית בארץ מצאה עצמה מנותקת מן הציוויליזציה האורגנית שלה וניסתה למלא את מקומה במיתולוגיה לאומית כביכול.
*
התהליך של זניחת הציוויליזציה היהודית והמרתה בתרבות עברית "מחודשת" הונע לא רק על ידי הדוקטרינה, אלא גם על ידי שיקולים מעשיים. היה צורך בתהליך מעין-זה כדי שהקהילה החדשה תוכל להתפתח לחברה מודרנית ומורכבת. הציוויליזציה היהודית לא יכלה לשמש תשתית פונקציונלית לחברה החייבת לספק את צרכיה בחקלאות, תעשייה, תעבורה וכיוצא באלה. בארצות אחרות יכול מיעוט יהודי להיצמד לכללי המסורת הפולחנית שלו מכיוון שפונקציות רבות כמו למשל גידול מזון, ייצור תעשייתי, כריית מחצבים, שירותים שונים – מבוצעות על ידי גויים, כלומר, אנשים שכללי היהדות אינם חלים עליהם. היה ברור שביישוב היהודי, ולאחריו במדינה היהודית, יצטרכו יהודים לאייש את כל התפקידים הללו. פונקציה חיונית נוספת שאינה ניתנת לביצוע במסגרת אורח החיים היהודי היא זו הצבאית. אין שום אפשרות שיהודים מסורתיים יוכלו לקיים כוחות צבא מבלי שמצוות הדת יפגעו בתפקודם. מכאן שדרישות המציאות הציונית בפלסטינה היו מחייבות את תהליך הזניחה, גם לולא התכוונו לכך במפורש מנהיגי הציונות המדינית. הרצל, נורדאו ואחרים חזו מראש מדינה חילונית עבור היהודים; עם זאת, הם היו מודעים לכך שללא תשתית ציוויליזציונית חזונם יהיה אבר מדולדל. מכיוון שכך, הם ציירו לעצמם "יָדנשטאדט" אירופאי, מבוסס על הציוויליזציה הגרמנית, בתוספת אי-אילו בתי כנסת דקורטיביים פה ושם, לצורך זיהוי. רק כך הם יכלו לשוות בדמיונם מדינה מודרנית ופונקציונלית.
הפנטזיות האלה נמוגו כבר בשנים הראשונות להתיישבות, ולו רק מפני שמעטים מאוד מן המתיישבים היו יהודים גרמנים. רוב המתיישבים בשנות העשרים היו רק מערביים למחצה, בעיקר יהודים דוברי יידיש ממזרח אירופה. גם נוכחותם של יהודים ממוצא לא אירופי בארץ, כולל הקהילה הספרדית הסולידית וקהילות קטנות שבאו מתימן, החלישה מאוד את הסיכויים לכונן בארץ חברה בעלת ציוויליזציה אירופית. יתר על כן, מציאות זו דרשה לנצל את היסוד המשותף כדי ללכד את הקבוצות השונות לכלל יישות חברתית אחת בעלת מודעות עצמית. פירוש הדבר היה יהדות נטולת יהדות, יצירת יישות עברית ישראלית קדומה כביכול, מבוססת על רעיון מיתולוגי של מוצא משותף. בקיצור, תחליף ציוויליזציה, תרבות סינתטית עם השראה רומנטית, בעיצומה של המציאות הקשה של ההתיישבות. החלום הזה היה חייב להיות מספיק מושך כדי שרוב היהודים בפלסטינה-א"י יהיו מוכנים להתנער למענו ממורשתם, יחד עם לשונותיהם והדיאלקטים המקוריים שלהם. אמנים ומשוררים עזרו לקדם את תהליך הדחייה וההמצאה; העבודות הרומנטיות תנ"כיות מבית היוצר "בצלאל", כמו גם שירים של טשרניחובסקי ("מות התמוז"), ואפילו כמה מכתביו של ביאליק ("ויהי היום", הגדוש עיבודים מ"אלף לילה ולילה"), שידרו מסר ברור, רומנטי ומפתה. מערכת החינוך, השירים הפופולריים, הסיפורת, הדרמה והעיתונות, כל אלה העבירו אף הם את המסר הזה, בעידודה וטיפוחה של ההנהגה. יעברו כשני דורות לפני שהחולשות והנזקים יתגלו לעין.
אחד האותות הראשונים שהמיתוס מתפורר והולך היה נטישת האדמה. עבודת האדמה היתה אחד מעיקרי הציונות, למרות שהציוויליזציה היהודית במהלך הדורות היתה עירונית מובהקת. אי אפשר היה להסתפק בתיאורי סצנות תנ"כיות, היה צורך לבצע את העבודה עצמה. הדבר דרש שינוי נפשי מעמיק, דחייה מודעת ושיטתית של אורח-החיים היהודי, כפי שנחווה במשך דורות רבים מצנעה עד וילנה, ממרקש עד לודז’, מבגדד עד בודפשט. התדמית של האיכרות העברית החדשה בעלת השורשים האורגניים באדמה טופחה מעבר לכל פרופורציה. לאמיתו של דבר, אפילו בשיאה של התקופה החלוצית חי רוב היישוב היהודי בקהילות עירוניות, ולא בקיבוצים ובמושבים ששלטו בכיפה בספרות ובאמנות, ובכל יחסי הציבור של הציונות בבית ובחו"ל. תוך שנים לא רבות, ועל אף תמריצים שונים, ירד אחוז היהודים החיים על האדמה מעשרה אחוז בערך לשניים או פחות. תהליך דומה התרחש אמנם בכל העולם המתועש, אבל בישראל ההתמוטטות של אורח החיים החקלאי, על כל מה שהוא סימל, חשף את השבריריות של תחליף-הציוויליזציה של הציונות.
ניכר שישראלים רבים ערים למצב והוא גורם להם אי-נוחות, גם אם הם אינם מנסחים את הדברים בדרך שניסחתי כאן. התגובות רבות ומגוונות, אבל תגובה אחת השולטת בחיי התרבות בישראל מזה זמן רב היא המאמץ העקבי להפוך את הארץ לשלוחה של אירופה. אנשים רבים, המודעים לשטחיות ולמלאכותיות של מה שאמורה להיות הציוויליזציה העברית, מנסים למלא את החללים הריקים במוצרי יבוא תרבותיים מאירופה. בשנים האחרונות החל מרכז הכובד עובר מאירופה לארה"ב, אבל הנטייה הכללית לא השתנתה. יש משהו נואש במאמצים הללו, המרובים כל כך, שקשה לבחור דוגמאות. האווירה הזאת מלווה ביחס של זלזול כלפי ציוויליזציות ותרבויות לא מערביות, והוא מקנה לה טון קולוניאלי-ויקטוריאני מגוחך במקצת.
הבניין אינו יציב. אומנם מוסיפים לו קומות ומרחיבים אותן, ומעטרים אותן בעיטורים מפוארים, אבל חסרים לו יסודות מוצקים. סופה חזקה עלולה לגרום לו נזק בלתי הפיך. תופעה יותר מאוחרת מאשר נטישת האדמה היא ההשחתה הנרחבת של השפה העברית במלים וביטויים אנגלו-אמריקניים, שכנגדם כל מאמצי האקדמיה ללשון חסרי אונים. (בלאו הכי הוראותיה וצוויה של האקדמיה משפיעים רק על השפה המשודרת והמודפסת, וזו ממילא מאולצת וסינתטית). חוסר היציבות בחברה החילונית-תרבותית מרחיב עוד יותר את התהום הפעורה בינה לבין הקהילה האורתודוקסית. (מחלוקות פוליטיות וכלכליות מחמירות את המצב וממלאות את כלי התקשורת, אך הן רק מאפילות על הסיבות העמוקות).
לבסוף, מן הראוי לציין שהתהליך של המרת הציוויליזציה היהודית בציונות לא רק יצר את החברה הישראלית והשתלט עליה, הוא גם השפיע על הקהילות היהודיות במקומות אחרים, ובמידה בולטת במערב. בימינו, כאשר יהודים בעלי תודעה מפנים פניהם מזרחה, התמונה שהם רואים בעיני רוחם אינה בית המקדש העתיק, כי אם הכנסת, תל-אביב, צה"ל, וכיוצא באלה דימויים של המדינה הציונית. כיום "יהודי טוב" ניכר בתמיכתו הבלתי מסוייגת במדינת ישראל, ממש כפי שבדורות קודמים היה סימן ההיכר שלו אדיקות בקיום מצוות. אולם עבור היהודים בארצות אחרות זהו עניין משני, כיוון שהחברות בהן הם חיים מעוגנות היטב בציוויליזציות שלהן. החברה הישראלית היא המתקיימת על קליפה תרבותית דקה בחלל נטול ציוויליזציה.
לא מסכים.
הנחת העבודה של הכותבת הינה שהציונות הינה גוף מנותק מהיהדות, ולא היא.
התנועה הציונית הינה המשך להיסטוריה יהודית בת מעל 3000 שנה.
נכון שחלק ממנהיגי הציונות ראו זאת אחרת, אבל הם היו מיעוט זניח מהעם, בטח אחרי העליות הגדולות לאחר קום המדינה.
המשבר המתואר אצל המחברת הוא אצלה ואצל בני דמותה, המסרבים לקבל זאת.
לכולנו יש מטען תרבותי יהודי משותף, ואני אתן 2 דוגמאות:
– ניסיון המרד של ערביי ישראל באוקטובר 2000 (אני מהצפון) בו היו ניסיונות לפוגרומים בישובים יהודיים קטנים – לא היה אדם שלא הרגיש את אותה תחושת בטן של "פה זה לא יקרה", ללא קשר להשכלתו או מוצאו. אחת הבעיות לדעתי של ועדת אור, הייתה שלא הבינה שתחושה זו היא זו שגרמה לשוטרים להגיב בצורה חריפה כל – כך כלפי האוכלוסייה הערבית.
– הטבח במלון פארק בנתניה בליל הסדר – גם חברים שלי שלא חוגגים את ליל הסדר וללא קשר לדעה הפוליטית, לכולנו היה ברור שמדובר בהכרזת מלחמה. לא היה איש אצלי בחטיבה שלא הכין את המדים עוד באותו הלילה, שוב מתוך אותה תחושת שותפות גורל עמוקה והיסטורית.
ליעל שלום רב,
למאמרך המצוין ברצוני להוסיף נושא חיוני החסר בו: הציביליזציה היידישאית החילונית, שהושמדה ברובה בשואה ונרדפה בארץ על-ידי הכנעניות הציונית שבן-גוריון היה אביה ומולידה.
בניגוד להשקפה שכבר הכתה שורשים, חלקה הגדול של יהדות אירופה במאה ה- 19 ובמחצית הראשונה של המאה ה- 20, לא היו כבר יהודים דתיים. הם התפתחו באורח הדרגתי כמובן, כמו גם עמים אחרים, מן האורתודוקסיה אל החילוניות הגמורה (סבי וסבתי שחיו בשנים האלה לא אכלו "שינקה" בעצמם אבל שימחו בה את ילדיהם). בוורשה למשל, כל תושב שלישי בעיר היה יהודי, ודי לראות את צילומי השיירות המובלות ל"אומשלג פלאץ" כדי לראות שרק מיעוטם לבשו "שטריימל".
זאת הייתה תרבות וזאת הייתה ציביליזציה. היו בה כל המפלגות האפשריות: בונד, פועלי-ציון ימין ושמאל, קומוניסטים יהודים, ציונים כללים, דתיים למיניהם ורביזיוניסטים (כאשר ז’בוטינסקי תקף את ההסתדרות הוא עשה זאת ביידיש "יא ברעכן" כן לשבור!). היה בה שפע אדיר של עיתונות, ספרות יפה נהדרת (שלום עליכם, מנדלי מוכר ספרים, י.ל.פרץ, שלום אש, זלמן שניאור, פרץ מרקיש ורבים רבים אחרים); ספרות פילוסופית והיסטורית (כשנתבקשתי, מצאתי תוך שעה כעשרים ספרי מופת מרכסיסטיים ביידיש ביניהם שלושת כרכי הקפיטל).הציביליזציה היידישאית שהייתה כבר אז בחלקה הגדול שמאלית מאוד, הגיעה גם לארה"ב והתקיימה שם ככזאת כמה וכמה דורות. מי שעוד רוצה לטעום את הטעם ואינו קורא יידיש יאזין לחוה אלברשטיין "חוה זינגט יידיש".
נגד הציביליזציה הזאת ונגד התרבות הזאת נוהלה בארץ מלחמת חורמה בראשות בן-גוריון. משלילת עצם הקיום "הגלותי" של היהודים ועד ל"חיסול הגולה" (אחרי ליל הבדולח, כאשר דובר על הצלת ילדים יהודים מגרמניה אמר בן-גוריון כי מוטב להציל את חציים לארץ-ישראל מאשר את כולם לאנגליה). הייתה כמובן גם הרדיפה אחרי שפת היידיש ודובריה (כאשר אחת ממנהיגות המרד בגטאות סיפרה למועצת ההסתדרות, ביידיש כמובן, על מה שקורה, אומר בן-גוריון: "שמענו בשפה מעוותת וקלוקלת"); ואנטק צוקרמן, ממנהיגי המרד בגיטו וורשה אמר: "ארץ-ישראל אהובת ליבנו לא אוהבת אותנו…הייתה תהום פסיכולוגית".
הציביליזציה הזאת שכבר איננה, חסרה לי במאמרך.
אני ישראלי חילוני.
מי שם אותך לדבר בשמי ולהגדיר את מרכיבי התרבות שלי.
מה שאת מתארת כמרכיבי התרבות של ישראלי חילוני אינו מיצג אלא חלק שולי וזניח מקבוצה זו.
הפעם האחרונה שהייתי בבית כנסת היה בגיל 13 (אני היום בן 41)ואיני שומר כשרות או שבת.
אך אני לא דוחה את התרבות הזו ולא חושב בניגוד לך שתרבותי עדיפה או עליונה.
אני מסוגל לשלב קריאה של עמוס עוז וקידוש של שבת בבית הורי אישתי. גם הם משלבים קידוש עם העובדה שאנו מגיעים אליהם ברכב ונוסעים בסוף הארוחה הביתה.
אני פה בגלל שהורי ומשפחתם שהיו חיןנים גמורים האמינו ב 1949 שהמקום שיהודי צריך לחיות בו הוא ארץ ישראל.
מה הקשר הין קיום מצוות ואמונה בהיסטוריה של העם שלך.
רב החילונים שאת מתימרת ליצג את התרבות שלהם מאמינים כמוני בזכותנו על המקום הזה בגלל ההיסטוריה של עם ישראל. רובם מרגישים יותר קירבה ליהודים האורתוקסים מאשר לציבור ההזוי שאת מייצגת.
רק השמאל התלוש מתקשה להסביר לעצמו מה הוא עושה פה?
ולכן המסקנה שלו היא נוותר על המקומות הכי קדושים לעם ישראל העיקר שאנחנו נוכל להמשיך לשבת על חורבות שיח מוניס ולקרוא את עמוס עוז.
לסיכום אני יהודי אני חילוני אני ישראלי אני מתרגש בתילת אל מלא רחמים היום הזיכרון אני מתרגש כשהדגל מונף לראש התורן בפתיחת יום העצמאות ואני נהנה לקרוא את עמוס עוז בזמני הפנוי.
הוא כותב "מי שם אותך" – כנתין נכנע של ממשלת הוד ראש ממשלתו שרון ועבדו הנאמן לפיד,
הוא אינו מבחין בין הבעת דעה להודעה ממשלתית.
זו דעתה של יעל לוטן ואתה, מי שם אותך להתחצף
בגסות כלפי הכותבת ? עמוס עוז ? הקב"ה ?
אני מצטער מאד. אבל אי אפשר לקרוא מאמר דעות כזה ארוך. אני לא רגיל לקרוא מאמרים עם פופקורן בכוס קרטון ענקית.
לדני פתר – תגובה נהדרת! ממש ריגש אותי לקרוא אותה.
הערות לתגובתי לעיל
1. הגדרת המונח "ציווליזציה" לעיל מתוך:
longman webster english dictionary
2.תקון טעות צ"ל judische selbsthass (ובאנגלית jewish self-hatred ) ואני ממליץ בחום לכותבי המאמרים הנכבדים באתר הזה ללמוד קצת על התופעה היהודית הזאת שהתפתחחה בין היהודים המתבוללים בגרמניה במאה ה19 לכדי אנטישמיות קיצונית מצד יהודים כלפי היהדות והיהודים ועל סיבותיה וגלגוליה המאוחרים יותר של התופעה.
מאמר ארוך שהוא בבחינת "גלוי אמריקה "מחדש.הוא מעיד על כותבתו ייותר מאשר הוא מחדש בענין.
קודם כל תחילתו בהתחכמות על משמעות המילים "ציווליזציה" ו"תרבות" . ציווליזציה,שבקיומה בישראל הכותבת הואילה להכיר, היא לפי ההגדרה הרלוונטית "המאפינים התרבותיים של זמן ומקום מסוים".משמע יש מאפינים תרבותיים. (אני משוכנע גם שאת ודומיך תוכלו גם לזהות בנפש חפצה את מגרעותיהם).
אשר לכל "הגלויים" שבמאמר. במאות האחרונות קמו עשרות אומות חדשות שנוצרו מערב רב של מהגרים שבאו ממקומות ומתרבויות שונות. הקשר ההדדי בינהם והקשר הרגשי שלהם לארץ ההגירה שלהם היה פחות מזה של היהודים שהגיעו לארץ ישראל (סליחה, אני מתנצל, פלסטינה) אז יש לך כאן תרבות בהתהוות שנוצרת וגם יוצרת את ההיסטוריה והמיתוסים שלה. אם את ודומייך הייתם קצת פחות נגועים בשנאה עצמית (judishe selbshassהייתי מרחיב על הענין הזה ןמציע לך לקרוא קצת בנושא כדי שתביני את מניעיך את) הייתם מזהים את הפלא ההיסטורי הבלתי יאמן הזה של תקומת ישראל שחל בחייכם והייתם פחות מתרפסים בפני תרבויות זרות לכם הרוויות בבעיות ושגם ה"אותנתיות" שלהן שאת עפר ואפר לרגליהן, נמצאת אף היא בעולמינו בהתערערות.
חבל על הזמן…