כשהייתי ממש ילד קטן התקיים ביום העצמאות מצעד צה"ל. בעצם, הוא לא בדיוק "התקיים". הבלגן וחוסר האונים של הצבא בתחילת שנות החמישים היו עצומים והמשטרה הצבאית לא הצליחה להשליט סדר. דוד בן-גוריון וכל שועי המדינה המתינו ביציע הכבוד, אבל כמו בקומדיות הראינוע של שנות העשרים, לא קרה דבר. כך זכינו ל"מצעד שלא צעד", חלק מהמיתולוגיה של ארץ ישראל הקטנה והישנה.

ביום שני השבוע, יום "השביתה שלא שבתה", נענה יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ לפסיקתו של בית הדין לעבודה, וחידש את ההידברות. מהלך האירועים הזכיר לי את אמריקה הלטינית בשנות השבעים: הממסד מנצל את חוסר הסולידריות בין העובדים לבין עצמם ואת האנוכיות של המעמד הבינוני, מטיל אימה על הרשות השופטת, ומצליח למגר את כל הישגי העובדים. אבל באמריקה הלטינית התקומם ציבור העובדים נגד עושקיו, ולכן פנו החוגים השליטים לפשיזם בסיוע אמריקאי. כך קרה בצ’ילה, באורוגואי ובארגנטינה.

הדמוקרטיה בארצות האלה מוגרה לשנים רבות של סבל, עושק ורצח. אבל כאן אין שום צורך לממסד הרכושני לפעול באמצעים טוטאליטריים נגד העובדים. מול בנימין נתניהו, האויב המעמדי הקשוח של ציבור בוחריו, לא ניצב כוח פוליטי ממשי ומשפיע, ומלבד חוסר הנוחיות הזמני שהשביתה היתה עלולה לגרום לציבור הרחב, איש לא התכונן למלחמת מעמדות אמיתית. גם בלי בית הדין לעבודה פשוט לא ניתן לקיים שביתה כללית בישראל לאורך זמן.

גם בישראל הצליח שר המשפטים טומי לפיד, המייצג המובהק ביותר של הבורגנות הלוחמנית והאידיאולוגית, להפחיד את בית הדין לעבודה, האינסטנציה המשפטית היחידה שבה יכולים העובדים להיעזר, מבלי לשלם הון תועפות בבתי משפט רגילים. השופטים מודעים בהחלט לעובדה שלפיד מסוגל, בתנאים הפוליטיים השוררים כיום בארץ, לפרק את בתי הדין לעבודה (הוא כבר הצהיר על כוונתו לעשות כן), ולכן אסרו על ההסתדרות לשבות. פרץ די שמח על ההזדמנות "לציית לחוק" ולדחות את השביתה הכללית.

זה היה תסריט צפוי מראש. גם אם ההסתדרות תשבות בסופו של דבר, היא לא מסוגלת כאמור לנהל שביתה כללית ממושכת בלי גיבוי עממי ופוליטי מסיבי. מי שעוקב אחרי הסקרים, המשאלים וההתבטאויות, יודע שפרץ לא הצליח לשכנע את הציבור הישראלי, כולל את קורבנותיו של נתניהו, בצדקת דרכו. פרץ, שהתפתה על ידי חיים רמון לחסל את מקורות עוצמתה של ההסתדרות ואת משאביה, ניצב עתה ליד שוקת שבורה, שהוא עצמו היה בין מנפציה.

יו"ר ההסתדרות עושה כמיטב יכולתו לעמוד בפרץ ולתקן את הנזקים, אבל השינויים המבניים בחברה הישראלית בעשור האחרון, מונעים ממנו אפילו שמץ של סיכוי להצליח.

צריך לעשות צדק עם פרץ, הפוליטיקאי היחיד שחוסם את השתוללותו של שר האוצר – אידיאולוג תאצ’ריסטי המשתייך מבנית לימין החשוך האמריקאי, לכוחות האופל שמיגרו את הדמוקרטיה בצ’ילה בספטמבר 1973, ואיפשרו לגנרל שלהם, אוגוסטו פינושה, להתעלל בעם שלם, ואף לרצוח באכזריות אלפי בני אדם. נתניהו קלט בחושיו הפוליטיים החדים (כאשר השתן של השחצנות והגאווה הנרקיסיסטית לא עולה לראשו) שאין לו יריב רציני בזירה הפוליטית הישראלית. אברהם בייגה שוחט מדקלם את השורות שלו בטלוויזייה כמי שכפאו שד, אבל כשר אוצר הוא עצמו קידם את כל היעדים הניאו ליבראליים, ועזר לפרק את ציבור השכירים מכוחו. ושמעון פרס? מי שהיה שר האוצר, הוא מעריצה של מרגרט תאצ’ר, המרבה לדבר, ועדיין סוחט תשואות מנערים תמימים עם חולצות כחולות ושרוך אדום, אבל למעט ניואנסים רטוריים הוא שייך לממסד השליט כיום בחברה הישראלית.

תנועת העבודה, שהיתה תמיד לאומנית בהיבטים רבים של התנהגותה הפוליטית, הסגירה את כל נכסיה לבורגנות, החל מקונצרן כור וכלה בבנק הפועלים. נכון שההסתדרות היתה מסואבת עד תום, ומבחינה זו יש דמיון רב בין התמוטטות המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה, לבין האסון שפקד את תנועת העבודה. הכל קרס בלי מאבק, מכיוון שעסקנים מושחתים או אימפוטנטים ניהלו את המשק הציבורי, את מערכת הבריאות ההסתדרותית ואת המאבקים למען השכירים. ביבי לא גרם למצב הנוכחי; הוא רק מנצל אותו לצרכיו בציניות האופיינית לו. למרבה הצער, הגימלאים ישלמו את המחיר המלא, וכך גם מקבלי הקצבאות. הפכנו לחברה אסקימואית, הזורקת את הזקנים בגבעות המושלגות, ומניחה אותם לגורלם. אני מקווה שכל תומכי נתניהו במרכז הליכוד יהיו מסוגלים להסתכל להורים שלהם בעיניים ביום פקודה.

נדמה לי שהסיקור התקשורתי בעניין השביתה לא הדגיש די הצורך את התבוסה שכולנו נחלנו במאבק על התודעה. זהו המשתנה החשוב ביותר במשוואה, שמטה את הכף לזכות הבורגנות. ב-18 שנות קיומו של הטור הזה במקומון "כל העיר" נהגתי לכתוב על כך מפעם לפעם, ואפילו למתוח ביקורת קשה על הפקולטות לכלכלה ועל התקשורת האלקטרונית והכתובה, ועל נטייתם של הכתבים הכלכליים להקריב את כולנו למולך של השוק החופשי הפרוע. אפילו בתחנת הרדיו הצבאית, שאמורה להיות א-פוליטית, שידרו במשך שנים רבות תוכנית מאוד מוצלחת מבחינה רדיופונית, "שעה קלה על כלכלה", שהנחילה לדורות של צעירים את האידיאולוגיה הרכושנית. המסר הקליל והקליט היה מלא בקודים מתוחכמים, שיצרו תחושה עמוקה בקרב המאזינים הרבים, ש"המדע" הקרוי כלכלה מכתיב שכר נמוך, שליטה מוניטארית של בנק ישראל "למניעת אינפלאציה", הפרטות ושחרור "היזמים" מטבעת החנק הביורוקרטית.

איש לא טרח להסביר שמדובר כאן באידיאולוגיה מגויסת, ולא במדע, ושיהיו מעטים שירוויחו ורבים שיפסידו מיישום האידיאולוגיה הניאו-ליברלית שבה דגלה התוכנית. "שעה קלה על כלכלה" איננה אלא דוגמה לרוח שנשבה בכל המדורים הכלכליים. מלחמת הגרילה של עודד שחר בערוץ הראשון נתנה לכולנו הרגשה, שיש גם קולות אחרים, אבל גם שחר, או עמיתיו גדעון עשת מידיעות אחרונות וחנה קים מהארץ יודו, שהאצבעות שהם תקעו בסכר לא הצליחו לעצור את הנהר הגועש של דיס-אינפורמציה, הונאה מכוונת, תודעה כוזבת ומלחמת מעמדות מתוחכמת.

פרץ ניסה לסלק מההסתדרות את סמלי המעמד העתיקים, את הדגל האדום, האינטרנציונל וחג הפועלים בראשון למאי, כדי לרצות חוגים דתיים וימניים שרצו "לעזור לעניים". אבל ההתנערות מהסמלים היא תמיד אבן דרך, המציינת את ההתנערות העתידית מהאידיאולוגיה. הגלובליזיציה ניכסה את משאבי העולם לשכבה דקה בצפון אמריקה ובאירופה, ולמשרתיה ברחבי העולם, וחיסול הגוש המזרחי הפיג את פחדיה של הבורגנות מהקומוניזם. לכן היא הורסת עתה בהדרגה את הישגיה של הסוציאל דמוקרטיה למען השכירים, למרות שבארצות מסוימות במערב התחילה ההתפכחות. התנועה נגד הגלובליזציה תגיע לכאן באיחור של שנים רבות, כפי ששנות השישים התחילו להשפיע כאן רק באמצע שנות השבעים, וגם אז ההשפעה היתה מוגבלת, כי הארץ הזאת היא קרתנית, כמו איזו מדינה נידחת בדרום ארצות הברית, משהו כמו אלבמה.

לכן תובס השביתה, אם בכלל תפרוץ, והמורל הירוד של השכירים יאפשר לנתניהו לקצץ עוד יותר בנטיעות. נישאר בלי בית דין לעבודה, עם פנסיות מקוצצות, עם אבטלה שתהפוך אותנו לעבדים מתרפסים, כדי שלא ניזרק חלילה ל"שוק העבודה", שקיים רק בדמגוגיה הזולה של שר האוצר ואנשיו.

לפני שנים רבות שאלתי שר בממשלת ישראל, איש מפלגת העבודה וסוציאל דמוקרט מושבע, מדוע משרד החינוך (שהיה בידי המפלגה) איננו דואג להחדרת תכנים חברתיים חלופיים לפקולטות לכלכלה. הוא רק חייך, ואמר לי שאני בולשביק. אחר כך הלך לחנוך מוסד ממשלתי בקרית ארבע, ואמר שהוא מתנגד להקמתה, אבל אם הם כבר שם, אז צריך לדאוג להם. אז ביבי פשוט קוצר את הפירות, וכל ההודעות לעיתונות של ח"כ אופיר פינס לא ישנו את העובדה המוצקה הזאת.

פולחן שקרי

הגברת טלי ליפקין-שחק ביקשה לשכנע אותנו שיצחק רבין היה לוחם גדול לצדק חברתי. הבל ורעות רוח. רבין היה תלמיד מובהק של הימין השמרני האמריקאי בנושאים חברתיים-כלכליים, ותמיכתו במפלגה הרפובליקנית היתה רעיונית, ולא רק אינטרסנטית. כאשר בעלה של ליפקין-שחק, אמנון, חלם להיות ראש ממשלה, הוא הבטיח להעלות חיוך על פניהם של הישראלים. טלי דווקא הצליחה.

רבין היה ראש ממשלה שנבחר בדרך דמוקרטית, והוא נרצח על ידי פשיסט בשל תמיכתו (המאוחרת) באוסלו, ובעיקר משום שהצדיק את שיתופם של האזרחים הערבים בכל התהליכים הפוליטיים, בנימוקים דמוקרטים מוצקים. עם זאת, צודקים כל כתבני המכתבים למערכת, שהציפו השבוע את מערכות העיתונים בטענות שרבין לא היה יונה מובהקת.

כמובן שלעומת ראשי המשטר הנוכחי הוא היה מרטין לותר קינג, אבל צריך לשמור על פרופורציות, ולא לחטוא בפולחן שקרי. בנימין בן-אליעזר, הקלגס של אריאל שרון רק לפני פחות משנתיים, היה תלמיד לגיטימי של רבין, לא פחות מאברום בורג או יוסי ביילין, שמעולם לא השתייכו למחנה שלו. גם למדליקי הנרות המלבבים לא צריך למכור לוקשים.

Share on Facebook