בימינו אופנתי לדון בבעיית העוני בעולם, בצורך להפחית את סדר גודלה של הבעיה, אם לא לבער אותה לחלוטין. זהו שיח של חסדים בסגנון המאה ה-19, שלא מנסה להבין את המנגנונים הכלכליים והחברתיים שמייצרים את העוני, אף על פי שהאמצעים הטכנולוגיים והמדעיים לביעורו כבר קיימים.

הקפיטליזם והבעיה האגרארית החדשה

כל החברות שקדמו לתקופה המודרנית (הקפיטליסטית) היו חברות איכרים. התפוקה שלהן הוכתבה בידי מבחר שיטות ברורות, שהיו שונות מהשיטות הקפיטליסטיות בחברה הצרכנית של היום.

החקלאות הקפיטליסטית המודרנית – המקיפה גם משקים חקלאיים משפחתיים גדולים ועשירים וגם חברות בתעשיית החקלאות – עסוקה כעת בהתקפה מסיבית שפוגעת בתפוקה החקלאית של מדינות העולם השלישי. ההיתר לכך ניתן בנובמבר 2001, במושב של ארגון הסחר העולמי בדוחא, קטאר. יש קורבנות רבים להתקפה הזאת ורובם הם איכרים ממדינות העולם השלישי, שעדיין מהווים מחצית מהאנושות.

החקלאות הקפיטליסטית, הנשלטת בידי עקרון התשואה להון, מרוכזת באופן בלעדי כמעט בצפון אמריקה, אירופה, אוסטרליה ובקצה הדרומי של דרום-אמריקה. היא מעסיקה רק עשיריות בודדות ממיליוני החקלאים שכבר אינם איכרים. הודות לרמת המכניזציה ולגודלם הרב של המשקים המנוהלים בידי חקלאי אחד, התוצרת שלהם נעה בין מיליון לשני מיליון ק"ג של תבואה לכל חקלאי, שזה 2 עד 4.5 מיליון ליש"ט לאדם לשנה.

בסתירה חדה לכך, שלושה מיליארד איש מועסקים בחקלאות איכרים. את המשקים שלהם ניתן לסווג בהכללה לשני מגזרים נפרדים, עם שיעורים שונים מאוד של תפוקה, של מאפיינים כלכליים וחברתיים ושל רמות יעילות. המגזר האחד נהנה מיתרונות המהפכה הירוקה, הוא משתמש בדשנים, חומרי הדברה וזרעים מושבחים, וברמה מסוימת של מכניזציה. התוצרת של איכרים אלה נעה בין 10,000 ל-50 אלף ק"ג של תבואה לשנה – 20 אלף עד 110 אלף ליש"ט לאדם לשנה. לעומת זאת, התוצרת השנתית של איכרים שנמנע מהם השימוש בטכנולוגיות חדשות מוערך סביב 1,000 ק"ג של תבואה לחקלאי לשנה – כ-2,000 ליש"ט לאדם.

יחס התפוקה בין הסקטור החקלאי הקפיטליסטי המתקדם ביותר בעולם לעני ביותר, שלפני שנת 1940 עמד על 10:1, מתקרב כיום ל-2,000:1! משמעות הדבר היא שבתחומי החקלאות וייצור המזון, התייעלה התפוקה בצורה לא-שוויונית הרבה יותר מאשר בתחומים אחרים. במקביל, התפתחות זו הובילה להוזלת המחירים היחסיים של מוצרי המזון (בהשוואה למוצרים תעשייתיים ושימושיים אחרים) לחמישית ממחירם היחסי לפני 50 שנה. הבעיה האגרארית החדשה היא תוצאה של התפתחות לא שוויוניות זו.

המודרניזציה שילבה תמיד בין היבטים מועילים, בעיקר צבירת הון והגדלת הפרודוקטיביות, לבין היבטים הרסניים – הפחתת ערך העבודה לכדי הפיכתה למוצר הנסחר בשוק. ולעתים קרובות גם הרס של הבסיס האקולוגי הטבעי הדרוש ליצירת חיים ולגידול תוצרת חקלאית, ובנוסף קיטוב של חלוקת ההון ברמה הגלובלית. המודרניזציה תמיד הכלילה אחדים, כשהרחבת השווקים יצרה יותר מקומות עבודה, ובו-זמנית הרחיקה אחרים, שלא השתלבו בכוח העבודה החדש לאחר שאיבדו את מקומם בשיטות העבודה הקודמות. בשלב עלייתה, ההתפשטות הגלובלית הקפיטליסטית הכלילה רבים במקביל לתהליכי ההרחקה שלה. אך כעת, בחברות האיכרים של מדינות העולם השלישי היא מרחיקה המוני אנשים בשעה שמעטים בלבד (יחסית) מצליחים להשתלב.

השאלה המועלית כאן היא האם המגמה הזו תמשיך לפעול בהתחשב בשלושת מיליארד בני-האדם שעדיין מייצרים וחיים בחברות איכרים באסיה, באפריקה ובדרום-אמריקה?

ואכן, מה יקרה אם החקלאות ותעשיית ייצור המזון ישועבדו, כמו מסגרות ייצור אחרות, לחוקי התחרות של השוק הפתוח הפועל ללא הגבלים, כפי שהוחלט עקרונית בנובמבר 2001, באסיפת ארגון הסחר העולמי בדוחא. האם העקרונות האלה יעודדו את האצת התפוקה?

אפשר לדמיין כיצד המזון המגיע לשווקים מידיהם של שלושת מיליארד האיכרים של היום, לאחר שהבטיחו את צורכי מחייתם, יוחלף בתוצרת של 20 מיליון חקלאים מודרניים חדשים. התנאים להצלחתה של החלופה הזו יכללו:

1. מסירתן של חלקות משמעותיות של אדמה פורייה לחקלאים הקפיטליסטים החדשים (ואת האדמות האלה יצטרכו לקחת מידיה של אוכלוסיית האיכרים של היום).
   
2. מימון – לקניית אספקה וציוד.
   
3. גישה לשוקי המסחר.

אין ספק שהחקלאים האלה יתמודדו בהצלחה מול האיכרים של היום, אך מה יהיה עתידם של מיליארדי האנשים הללו?

בנסיבות אלו, הסכמה לעקרון הכללי של תחרות בשוקי התוצרת החקלאית ומוצרי המזון כפי שהוכתב בידי ארגון הסחר העולמי, משמעה השלמה עם חיסולם של מיליארדי יצרנים לא-תחרותיים בתוך תקופה היסטורית קצרה של מספר עשורים. מה יהיה עליהם, כשרובם גם ככה חיים בעוני רב ובדלות בלתי נסבלת? בתוך 50 שנה, ההתפתחויות התעשייתיות, גם אם תתממש ההיפותזה הדמיונית של שיעור צמיחה עקבי של 7% לשנה, לא יצליחו לקלוט לתוכן אפילו שליש מכמות האנשים הללו.

הטיעון העיקרי המוצג כדי להצדיק את עקרון התחרות של ארגון הסחר העולמי הוא, שהתפתחות כזו כבר התרחשה במאות ה-19 וה-20 באירופה ובארצות-הברית, והולידה חברה עשירה ומודרנית עם תעשייה עירונית ותעשייה קלה וחקלאות מודרנית המסוגלת להאכיל את תושבי המדינה ואף לייצא מזון. מדוע לא ליישם שוב את הדפוס הזה במדינות העולם השלישי של ימינו?

הטיעון מחסיר שני גורמים עיקריים, שהופכים את שחזורו של הדפוס הזה במדינות העולם השלישי לכמעט בלתי אפשרי. הראשון הוא שהדגם האירופי התפתח במהלך 150 שנה במקביל להתפתחותן של טכנולוגיות לתעשייה עתירת עבודה. הטכנולוגיה המודרנית דורשת כוח אדם קטן בהרבה, וחקלאי העולם השלישי יצטרכו לאמץ אותה בכדי שהיצוא התעשייתי שלהם יעמוד בדרישות התחרות של השוק הגלובלי. גורם אחר הוא שבמהלך המעבר הארוך הזה, אירופה נהנתה מהגירה המונית של עודפי האוכלוסייה שלה אל המושבות באמריקה.

הטענה שהקפיטליזם פתר את הבעיה האגרארית באזורים המפותחים היתה מקובלת תמיד על אנשי "שמאל" רבים, בהם קרל קאוצקי (Karl Kautsky) שספרו המפורסם "הבעיה האגרארית" נכתב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. האידיאולוגיה הסובייטית התבססה על הדעה הזו כשניסתה ליישם את המודרניזציה בזמן הקולקטיביזציה הסטליניסטית, ללא הצלחה מרובה. הדבר שתמיד נעלם מן העין הוא שהקפיטליזם אומנם פתר את הבעיה האגרארית באזורי המרכז, אך תוך כדי כך הוא יצר בעיה אגרארית עצומת ממדים בפריפריות, שאותה יכול היה לפתור רק באמצעות השמדה של מחצית האנושות. במסגרת המסורת המרקסיסטית, המאואיזם לבדו תפס את גודל האתגר. לכן, אלה שהאשימו את המאואיזם ב"סטייה של איכרים", הפגינו בעצם הטחת הביקורת הזו את חוסר יכולתם להבין את הקפיטליזם האימפריאליסטי לעומקו, והפחיתו אותו לדיון מופשט על הקפיטליזם באופן כללי.

מודרניזציה באמצעות ליברליזציה של השוק הקפיטליסטי, כפי שהציעו ארגון הסחר העולמי ותומכיו, תעמיד בסופו של דבר זה לצד זה את שני המרכיבים הבאים: ייצור מזון בקנה מידה עולמי בידי חקלאים מודרניים מתחרים, שרובם ממוקמים בצפון אך אפשרי שבעתיד גם בכמה מובלעות בדרום; ומצב בו רוב שלושת מיליארדי האיכרים ממדינות העולם השלישי יורחקו, יהדפו לשולי החברה ויסבלו מעוני רב עוד יותר, עד שלבסוף יבודדו אותם במעין שמורות מחייה נפרדות. זהו אם כן שילוב בין עקרונות המודרניזציה וההתייעלות ומדיניות של שימור אקולוגי-תרבותי שיאפשר לקורבנות לשרוד במצב של התרוששות חומרית (ואקולוגית). יתכן מאוד ששני המרכיבים הללו לא יעמדו בסתירה אלא דווקא ישלימו זה את זה.

האם ניתן לדמיין חלופות אחרות ולדון בהן במסגרת רחבה יותר? כאלה שיאפשרו את המשך קיומה של חקלאות האיכרים בעתיד הנראה לעין של המאה ה-21, ובמקביל יקדמו את המשכם של תהליכי הקִדמה החברתית והטכנולוגית? בדרך זו, השינויים יתרחשו בקצב שיאפשר מעבר הדרגתי של האיכרים לתעסוקה לא-חקלאית מחוץ לכפרים.

מערכת מטרות אסטרטגית כזאת מחייבת שילוב של מדיניות מורכבת ברמה הלאומית, האזורית והגלובלית. ברמה הלאומית היא מצריכה מדיניות-מקרו שתגן על תוצרי המזון של האיכרים מתחרות לא-שוויונית עם תעשיית החקלאות המודרנית – בשוק המקומי והבינלאומי. זה יאפשר תמחור פנימי של מוצרי המזון, ללא תלות במחירי השוק הבינלאומי שמוטים לטובה גם על-ידי הסבסוד החקלאי של המדינות העשירות בצפון.

מדיניות כזו גם מעמידה בסימן שאלה את ההתפתחות התעשייתית והעירונית – שמא היא צריכה להתבסס פחות על מתן עדיפות גבוהה לתוצרת המכוונת ליצוא (היינו: שמירה על שכר נמוך שתבטיח מחירי מזון נמוכים) וקשובה יותר לצמיחה חברתית מאוזנת של השוק המקומי?

במקביל, זה מצריך דפוס מדיניות כוללת שתבטיח ערובת מזון לאומית – מצב הכרחי עבור מדינה שרוצה להיות חברה פעילה בקהילה הבינלאומית, וליהנות ממרווח של אוטונומיה ויכולת ניהול משא ומתן.

ברמה האזורית והגלובלית זה מצריך הסכמות בינלאומיות ומדיניוּת שמתרחקת מהעקרונות הליברליים המתעלמים מהמציאות – השולטים בארגון הסחר העולמי. זה גם מצריך את החלפתם בפתרונות יצירתיים וספציפיים לתחומים השונים, בהתחשב בבעיות ספציפיות ובמצבים היסטוריים וחברתיים מוחשיים.

הבעיה החדשה של שוק העבודה

האוכלוסייה העירונית של כדור הארץ כיום מהווה כמחצית מהאנושות, שלושה מיליארד איש לפחות. זאת בעוד שהאיכרים מרכיבים יחדיו אחוז קטן ולא משמעותי מבחינה סטטיסטית מהמחצית הנותרת. על-פי הנתונים הקיימים על האוכלוסייה הזו, ניתן להבחין בין מה שמכונה מעמדות הביניים לבין המעמדות הפופולריים.

המעמדות השולטים כיום – הבעלים הרשמיים של אמצעי הייצור העיקריים והמנהלים הבכירים האחראים למימושם באופן מעשי – מייצגים אחוז קטן בלבד מאוכלוסיית העולם, אף על פי שהם נוטלים לידיהם נתח משמעותי מההכנסה הזמינה של החברות בהן הם חיים. לכך יש להוסיף את מעמדות הביניים במובנם הישן – בעלים של חברות קטנות, מנהלים מהדרג הבינוני ואוכלוסייה שאינה עובדת לפרנסתה – שמספרם לא בהכרח נמצא בירידה.

המסה הגדולה של הפועלים בתעשייה המודרנית מורכבת ממקבלי הכנסה שמהווים כיום יותר מארבע חמישיות מהאוכלוסייה העירונית באזורי המרכז המפותחים. מסה זו נחלקת לשתי קטגוריות לפחות, שהגבול ביניהן גם גלוי לעיני המתבונן מבחוץ וגם קיים באופן מוחשי בתודעתם של אלה שמופלים לרעה כתוצאה מהחלוקה הזו.

יש מי ששייכים למה שניתן לכנות המעמדות הפופולריים היציבים, במובן שהם בעלי תעסוקה בטוחה יחסית, בין היתר הודות להכשרתם המקצועית המקנה להם כושר ניהול משא ומתן מול מעסיקים. כתוצאה מכך הם לרוב מאוגדים, לפחות בכמה מדינות, באיגודים מקצועיים רבי-עצמה. בכל המקרים למסה הזו יש גם חשיבות פוליטית שמחזקת את יכולתם לנהל משא ומתן.

אחרים מהווים את המעמדות הפופולריים הלא-יציבים, הכוללים את הפועלים שכוחם נחלש עקב אי יכולתם לנהל משא ומתן (כתוצאה מרמת כישוריהם הנמוכה, בגלל שאינם במעמד של אזרחים או בגלל אפליה על רקע גזע או מגדר) ואת חסרי ההכנסה הקבועה (המובטלים באופן רשמי והעניים שעובדים במגזר הלא רשמי). ניתן לכנות את הקטגוריה הזו "בלתי-יציבה", ולא "בלתי-משולבת" או "נדחקת לשוליים", היות שהפועלים הללו משתלבים בצורה מושלמת בהיגיון השיטתי של עקרון צבירת ההון.

השיעור היחסי שמהווה כל אחת מהקטגוריות המוצגות לעיל מתוך האוכלוסייה העירונית של כדור-הארץ, מתקבל מתוך האינפורמציה הזמינה על המדינות המתפתחות ועל מדינות מסוימות בדרום (שממנה אנו מסיקים נתונים).

באזורי המרכז נמצאים אומנם 18% בלבד מאוכלוסיית כדור הארץ, אך היות ש-90% מאוכלוסייתם היא עירונית, אזורי המרכז מהווים בית לשליש מהאוכלוסייה העירונית העולמית (ראו טבלה).

טבלת שיעורי כלל האוכלוסייה העירונית העולמית (באחוזים)

(האחוזים אינם מסתכמים יחד בצורה מדויקת בגלל סטיות סטטיסטיות)

המעמדות הפופולריים מהווים שלושה-רבעים מהאוכלוסייה העירונית העולמית, בעוד שתת הקטגוריה הלא-יציבה מהווה שני שלישים מאוכלוסיית המעמדות הפופולריים בקנה מידה עולמי (כ-40% מהמעמד הפופולרי באזורי המרכז ו-80% בפריפריות נמצאים בתת הקטגוריה הלא יציבה). במלים אחרות, המעמד הפופולרי הלא-יציב מייצג מחצית (לפחות) מהאוכלוסייה העירונית העולמית והרבה יותר מכך בפריפריות.

חצי-מאה קודם לכן, לאחר מלחמת העולם השנייה, היחסים שאפיינו את מבנה המעמדות הפופולריים היו שונים מאוד ממה שהם כיום. בזמנו, חלקן של מדינות העולם השלישי לא עלה על מחצית מהאוכלוסייה העירונית העולמית (שהיתה אז בסדר גודל של מיליארד נפשות) בהשוואה לשני שלישים כיום. ערי-ענק כמו אלה שנמצאות כיום בכל מדינות הדרום כמעט, לא היו קיימות. היו רק כמה ערים גדולות, בייחוד בסין, בהודו ובדרום אמריקה.

בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, נהנו המעמדות הפופולריים באזורי המרכז ממצב יוצא דופן שהתבסס על הפשרה ההיסטורית שנכפתה על שוק ההון על ידי מעמד הפועלים. פשרה זו יצרה סטביליזציה עבור רוב הפועלים בצורה של ארגון העבודה במפעלים בשיטת פס הייצור, הקרויה על שם יוזם השיטה הנרי פורד – "פורדיזם". שיעור האוכלוסייה הלא-יציבה בפריפריות, שכתמיד היה גבוה מאשר במרכז, לא היווה יותר מחצי מהמעמד הפופולרי העירוני (לעומת יותר מ-70% ממנו כיום). החצי הנוסף הורכב בחלקו מבעלי הכנסה יציבה שנשענו על הכלכלה הקולוניאלית החדשה ועל תהליכי המודרניזציה, ובחלקו מבעלי מלאכה מן הדור הישן.

התמורה החברתית העיקרית המאפיינת את המחצית השנייה של המאה ה-20 ניתנת לתמצות בנתון סטטיסטי בודד: שיעור המעמדות הפופולריים הלא-יציבים עלו מפחות מרבע ליותר מחצי מהאוכלוסייה העירונית העולמית, ותופעת ההתרוששות הזו הופיעה שוב בקנה מידה משמעותי באזורי המרכז המפותחים. במהלך חצי מאה גדלה האוכלוסייה העירונית הלא-יציבה מפחות מרבע מיליארד איש ליותר מ-1.5 מיליארד איש, ורשמה בכך שיעור קצב צמיחה גבוה יותר מהשיעורים המאפיינים צמיחה כלכלית, מהתרבות האוכלוסייה או מתהליכי האורבניזציה עצמם.

באופן כללי, העובדה כשלעצמה קיבלה הכרה בשיח הציבורי החדש: "צמצום ממדי העוני" הוא נושא שמופיע לעתים קרובות בין המטרות המוצהרות של מדיניות ממשלה זו או אחרת. אך בעיית העוני מוצגת רק כנתון אמפירי מדיד – לעתים בצורה גסה על ידי התפלגות ההכנסה (קווי העוני) ולעתים בצורה קצת פחות גסה על ידי מדדים מורכבים, כגון מדדי ההתפתחות האנושית שהוצעו על ידי תוכנית ההתפתחות של האו"ם. אך אפילו פעם אחת לא הועלתה השאלה מהם המנגנונים המייצרים את העוני הזה ומהו ההיגיון הנמצא מאחוריהם.

הצגת אותם הנתונים כאן מקדמת אותנו הלאה בכך שהיא מאפשרת לנו להתחיל ולהסביר את התופעה ואת התפתחותה. שכבת הביניים, השכבה הפופולרית היציבה והשכבה הפופולרית הלא-יציבה משולבות יחדיו לשיטת תפוקה חברתית אחת, אך הן ממלאות תפקידים שונים בתוכה. גם לשכבות שנמנעות מהן הנאות השפע, יש תפקיד מהותי ופונקציונאלי כחלק מהשיטה.

התרוששות היא תופעה מודרנית שלא ניתן לצמצמה למחסור בהכנסה מספקת למטרות הישרדות. זוהי למעשה המודרניזציה של העוני, והיא בעלת השלכות הרסניות בכל תחומי החיים החברתיים. בשנים של תור הזהב (1945- 1975), המהגרים מאזורי הכפר השתלבו בהצלחה יחסית בקרב המעמדות הפופולריים היציבים, כשהפכו ברובם לפועלים בבתי-חרושת. כעת אלה שהגיעו לאחרונה וילדיהם נמצאים בשולי שיטות הייצור העיקריות, יוצרים תנאים נוחים להחלפת הסולידריות הקהילתית במודעות מעמדית. בינתיים הנשים סובלות אף יותר מהגברים מחוסר יציבות כלכלית, שמביא להידרדרות מצבן החומרי והחברתי. ואם התנועות הפמיניסטיות השיגו (וללא ספק הן השיגו) התקדמות משמעותית בתחומי המחשבה וההתנהגות, הנהנות הבלעדיות כמעט ממאמצים אלה הן בנות מעמד הביניים, ובהחלט לא בנות המעמד הפופולרי המרושש. ובאשר לדמוקרטיה, האמינות שלה – ומכאן שגם הלגיטימיות שלה – מוחלשת בידי אי יכולתה לרסן את הידרדרות המצב של שיעור גדל והולך בקרב המעמד הפופולרי.

ההתרוששות היא תופעה בלתי נפרדת מהקיטוב הקיים בעולם כולו – תוצר אינהרנטי של הקפיטליזם המוחשי, שמסיבה זו יש לראות אותו כאימפריאליסטי מטבעו.

ההתרוששות של המעמדות הפופולריים העירוניים קשורה בקשר הדוק עם ההתפתחויות שפגעו בחברות האיכרים במדינות העולם השלישי. כניעתן של החברות הללו לדרישות השוק הקפיטליסטי המתפשט, יוצרת צורות חדשות של קיטוב חברתי, שמונע משיעור הולך וגדל של איכרים נגישות לעיבוד אדמות. איכרים אלה שהתרוששו או איבדו את אדמתם, מזינים אף יותר מהִתרבות האוכלוסייה, את ההגירה לפרוורי העוני (שכונות פחונים). כל התופעות האלה יחמירו עוד יותר בעתיד אם הדוֹגמה הליברלית תמשיך לפעול באין מפריע, ולא תונהג במסגרתה מדיניות מתקנת שתבדוק את היקפן.

ההתרוששות הזו קוראת לבחון את התיאוריה הכלכלית ואת האסטרטגיות של המאבקים החברתיים. התיאוריה הכלכלית הגסה והקונבנציונלית מתחמקת מהבעיות האמיתיות שנוצרות מהתפשטות הקפיטליזם. וזאת משום שהיא מחליפה את בדיקת הקפיטליזם הקיים באופן מוחשי בתיאוריה של קפיטליזם דמיוני שנהגתה כהמשך פשוט של יחסי סחר החליפין (השוק), בזמן שהשיטה מתפקדת ומתפשטת על בסיס תפוקה קפיטליסטית ויחסי חליפין שכבר מזמן אינם מסתכמים ביחסי שוק בלבד. התחליף הזה הולך יד ביד עם דעה אפריורית, שאין לה בסיס היסטורי או רציונלי, שהשוק מווסת את עצמו ומביא למצב חברתי אופטימלי. בראייה זו לא ניתן לטעון כי הסיבות לעוני נובעות מהיגיון כלכלי, כגון התרבות האוכלוסייה או מדיניות שגויה. התיאוריה הכלכלית הקונבנציונלית מתנערת מהקשר הקיים בין העוני לתהליך צבירת ההון. הווירוס הליברלי הנובע מכך, שמזהם את המחשבה החברתית העכשווית ומשמיד את היכולת להבין את העולם, לא כל שכן לשנות אותו, חלחל עמוק לתוך תנועות ה"שמאל" שקמו לאחר מלחמת העולם השנייה.

התנועות העכשוויות המחויבות למאבק חברתי עבור "עולם אחר" וגלובליזציה חלופית, יצליחו להביא לידי התקדמות חברתית משמעותית רק אם ימגרו את הווירוס הזה וייצרו דיון תיאורטי אותנטי. כל עוד הווירוס הזה קיים בתוכן, יישארו התנועות החברתיות, גם אלה בעלות הכוונות הטובות ביותר, כבולות באזיקי המחשבה הקונבנציונלית ואסירות של רפורמות לא-אפקטיביות, שניזונות בידי הרטוריקה של צמצום ממדי העוני.

מטרתו של הניתוח המובא כאן היא לתרום ליצירתו של דיון אותנטי שכזה. לשם כך הוא בא לבסס מחדש את הקשר בין צבירת הון לתופעת ההתרוששות החברתית. לפני 150 שנה יזם מרקס בדיקה של המנגנונים מאחורי הקשר הזה, שמעט מאוד נעשה בעקבותיה ואף פחות מכך בקנה מידה עולמי.

Share on Facebook