"הגדה השמאלית" פותחת ברב-שיח על "הבנות ז’נבה" ומזמינה כותבים נוספים להשתתף בדיון. אנו מצרפים גם את המאמרים הקודמים שפורסמו אצלנו למדור זה ואת ההשוואה בין התוכניות השונות שפורסמו מטעם קבוצות שלום בישראל: "גוש שלום" 2001; "איילון-נוסייבה" 2003 ו"הבנות ז’נבה" 2003 . להלן, 11 התזות של ראובן קמינר, חבר המערכת, לפתיחת הדיון.
- גם השוללים המושבעים ביותר של הבנות ז’נבה מודים, שהתהודה הפוליטית, הפסיכולוגית והדיפלומטית של היוזמה היא עצומה ואפשרית, רק מפני שהן מבוססות על קונצפציה מקיפה, שבמרכזה ניסיון רציני וכן לאזן את האינטרסים של שני העמים. מובן שהאיזון אינו מושלם. הנוסח שפורסם, אינו מבטל את התוצאות הקשות והעגומות של מהלכים בלתי צודקים רבים נגד העם הפלסטיני. למרות מגרעת זו, יוצרות ה"הבנות" אופציה ממשית להסדר-קבע, העשויה להפוך על פניהן מגמות ומזימות הקיימות היום נגד העם הפלסטיני.
- על אף שתמיכה בהבנות ז’נבה פירושה נכונות להסכים לעשות שלום על פי הקווים שלהן – אין צורך להתייחס לניסוחן כאילו מדובר בכתבי הקודש. מו"מ יוצר תמיד אפשרות של "קח ותן", שיש בהם שיפורים ותיקונים וכמובן, כל טקסט משאיר מקום לשינויים ולתיקונים המתקבלים על דעת שני הצדדים. כמו כן, רשאים אנו לקוות שתיווצר אוירה שתעודד ביטויים של נדיבות-לב והבנת ה"אחר", במיוחד לגבי הסבל העצום של העם הפלסטיני. אולם, גם בלי לגרוע מחשיבות הטקסט של הבנות ז’נבה – יש לשים לב לחשיבות המכרעת של הקשרן המדיני, המעניק להן חשיבות כה מכרעת, בזמן הנוכחי.
- ניתוחו של מאבק העם הפלסטיני להגדרה עצמית, מחייב בדיקה קפדנית של מערך הכוחות הנערכים נגדו. כשמולו ניצבת קואליציה רבת עוצמה של כוחות ריאקציונרים: שרון והימין המתנחל, מחוברים היטב לנשיא בוש ולניאו-שמרנים בוושינגטון. ‘"היחס המיוחד"‘ בין ארה"ב ובין ישראל מבטיח לשרון מעמד של שותף ב"מפקדת המלחמה בטרור".
- בהעדר סימן כלשהו לתמורות מהפכניות שתתרחשנה בזמן הנוכחי, מצווה עלינו להתרכז בניצול הסדקים והסתירות בקואליציה הנלחמת בפלסטינים. עלינו לעשות להחלשת מערך כוחות זה, שכפה את הכיבוש ואת סבלותיו על העם הפלסטיני וממשיך לגבות את הסטטוס קוו. הסתירות במערך זה מחריפות. הפגיעה הנחרצת בכוחות ארה"ב בעיראק והקשיים הנערמים לתוכניות התוקפנות של ממשל בוש הנסוג, לפי שעה, מתוכניות מתקפה בסוריה, באיראן, ובצפון קוריאה, נסיגת ממשל בוש מהטלת תעריפי-מגן כנגד יבוא פלדה – יצרו משבר משמעותי להגמוניה המוחלטת של ארה"ב. ככל שהיא נקלעת למצבי בדידות פוליטית, דיפלומטית וכלכלית מעמיקה, גוברים הסיכויים למפנה בזירה הבינלאומית. משבר כזה עשוי לכפות על ארה"ב סידרת נסיגות נוספת של ממשל-בוש, או אפילו להביא לכישלונו בבחירות לנשיאות בסוף 2004.
- הסיכוי הממשי למפנה כזה, מבוסס על תפקידה העצמאי של אירופה ועל ההתנגדות העצומה לבוש ומדיניותו, בארצות שממשלותיהן עדיין תומכות (כמו, באנגליה, ספרד, איטליה), והפעילות המתחזקת של אותם כוחות השולטים בארה"ב המכונים ‘גלובליסטיים’, המבינים את הצורך לנהל מדיניות אמריקאית המתחשבת במציאות הבינלאומית. תנועת השלום ההמוניות בעולם ואיתן, התנועות נגד הגלובליזציה, מבטאות ומאיצות את מהלכים ותהליכים אלה. יסודות חדשים כאלה בזירה הבינלאומית, עשויים לחולל תזוזה או אפילו מפנה, ביחסי הכוחות הקיימים – תזוזה, שיש בה כדי לשלול את זכויות היתר של שרון וממשלתו. תיווצר אפשרות לפתרון שתי מדינות, כשבמקום לבטא באופן מכני את יחסי הכוחות העליונים של ישראל וארה"ב, תשקף את המגמות הבינלאומיות הדורשות שלום וחרות לעם הפלסטיני, שלא על חשבון קיומה של ישראל. מה שלא יהיו הסיכויים להתפתחות חיונית כזאת – סיכויים אלה, הם האופציה הממשית להביא לסיום הכיבוש והסבל הנמשך של ההמונים הפלסטינים.
- הבנות ז’נבה מהוות את השתקפותה של תזוזה כזאת. הן בהחלט אינן "תוצרת ארה’ב", אלא מוצר מובהק של השפעתה הישירה והעקיפה של אירופה (בעיקר של "אירופה הישנה"). ההבנות הן ביטוי לסירובה של אירופה ושל רוב הקהילה הבינלאומית – ואפילו במידת מה של אנגליה של בלייר – להזדנב אחרי בוש ושרון בעניין הפלסטיני. כמו כן, ישנם גילויים כמעט יום-יומיים של אי-נחת מצד וושינגטון לגבי נוקשותו של שרון. ככל שמתחזק מעמדם של השלישייה – או"ם, אירופה ורוסיה, גוברת דאגתם של אנשי בוש, מפגיעה נוספת במעמדה של ארה"ב. הסיכוי לשנות את המציאות עדיף על חלומות מתוקים של אוטופיה במדינה אחת.
- לאחרונה ניכרת התעניינות מחודשת ואף תמיכה מסוימת בפתרון של מדינה אחת לעומת פתרון של שתי מדינות. הדבר נכון במיוחד בחוגים אינטלקטואליים במערב. ברור שהתמיכה בפתרון של מדינה אחת משקפת אכזבה וייאוש לנוכח הסירוב העיקש של ארה"ב להפעיל לחץ כלשהו על ישראל. בנסיבות אלה, על הפלסטינים לשים את מבטחם בתהליכים ארוכי תווך שיחוללו שינוי דמוגרפי ויהפכו את הפלסטינים לרוב בין הירדן לים. על פי קונצפציה זאת, תהיה הדרך פתוחה לדרוש זכות הצבעה לכל, כולל הפלסטינים, במדינה דמוקרטית אחת.
- הפתרון של מדינה אחת הוא אוטופי לחלוטין. התומכים יכולים רק להצביע על תהליכים ארוכי טווח בלתי ברורים, שאמורים אולי להתממש בדרכים בלתי ידועות לגמרי. סביר להניח שהמשיכה שברעיון מדינה אחת, אינה נובעת מהתקווה לשינוי המצב – מקורה, בתחושה מובנת שראוי לה לישראל ש"תעלם" בדרכי שלום כעונש ראוי של פשעיה נגד העם הפלסטיני. יתכן שיש בסיס מוסרי ואתי להשקפה זו שאינה ריאלית ואינה ישימה במציאות הפוליטית הסובבת אותנו.
- כיצד נוכל להגיע לחוף המבטחים של מדינה דמוקרטית אחת? למציעיה, אין אפילו מסגרת מושגית בדבר המבנה או פרטי התפקוד של מדינה כזו. כיצד מתגברים על מורשת עגומה של שנאה ואיבה? הזמן לבדו אינו מבטיח היווצרות של רמת רגישות מינימלית ונדיבות לב, שלהן זקוקות שתי הקבוצות הלאומיות לקיום חיים במדינה משותפת. החסר הזה ברגישות ובהבנת הזולת מורגש במיוחד אצל הציבור היהודי הישראלי, שהושחת במשך דורות בתסביך עליונות מסוכן. על כל פנים, לוח הזמן למימוש הפרספקטיבה של פתרון במדינה אחת, הוא מטושטש ובלתי ריאלי בעליל ואף חסר משמעות מוחשית. יתר על כן, אין ברעיון "מדינה אחת", אופציה ממשית או אלטרנטיבה אמינה, למאבק למען גרסה סבירה, מעשית ואנושית של פתרון שתי המדינות.
- על אלה בקרבנו, האמונים על המתודה ועל מחשבה מהפכנית, להגדיר את האופי של התקופה הנוכחית ללא כחל וסרק. העידן שלנו אינו מהפכני ואין אנו בעיצומה של "מלחמת מעמדות" – כאשר זהו המצב (למרות התקווה למהפך ולחידוש מגמות מהפכניות במציאות הבינלאומית), עלינו לכוון את מאמצינו להתערבות צמודה בנקודות ממוקדות בפוליטיקה הבינלאומית.
- הדרך הממוקדת להתערבות כזו, היא לחסום, לסכל ולהביס את התככים של הנשיא בוש וחבריו. שליטיה הנוכחים של ארה"ב דורשים שנחיה כולנו בפסיכוזה אינסופית של התערבויות ריאקציוניות, ל"מלחמת קודש בטרור". לשם כך, מבקשים מנהיגי ארה"ב לסלף את השאלה הפלסטינית ולהפכה לזירה נוספת של ה"מאבק בטרור". לאריק שרון מנוי קבע כקצין מבצעים בזירה זו. במערכה נגד המגמות ההרסניות לסלף את הדמות העם הפלסטיני ולסכל את מאבקו – יש לנו במישור הבינלאומי בעלי ברית חשובים וקואליציה רחבה של כוחות נגד מדיניות הדיכוי, הנישול והגירוש של בוש ושרון. לכן, הבנות ז’נבה הן מכשיר מצוין לגיוס כוחותינו ולבידודם של שרון וחבורתו.
תגובות
נקודת המוצא של ראובן קמינר הינה כי אין אנו חיים בעידן מהפכני ועל כן יש צורך להישען על האימפריאליזם האירופאי. אולם לדעתי נקודת המוצא שגויה לחלוטין. אנו חיים בשלב ההיסטורי של שקיעת הקפיטליזם כאשר הבורגנות איננה מסוגלת לפתח את כוחות הייצור. גם במקומות שאין משבר עמוק הרי די לבדוק את ההשקעות של הון כדי לגלות שאלו אינן מושקעות בסקטור היצרני. על מה איפה ראובן מגיע לקביעה זו? די להתבונן באמריקה הלטינית במקומות כמו בוליביה וונצואלה, ארגנטינה כדי לראות מצב שאם המפלגות הרפורמיסטיות היו בעלות אורינטציה מהפכנית במקום לחפש ברית עם הבורגנות "הלאומית" שמטרתה לשים מכשול בפני דרכו של מעמד הפועלים, כדי להגיע למסקנה הפוכה מזו של ראובן ביחס לאופי התקופה. הבורגנות בתקופה זו איננה מסוגלת לפתור שום שאלה דמוקרטית רצינית ובוודאי שלא את המצב כאן. די לבדוק את תוצאות הסכם אוסלו כדי לדעת כי הסכם ג’נבה יגיע לאותו מקום
אילו היה מדובר בהסכם של ממש, העומד למשאל עם או להצבעה בכנסת, היינו צריכים להכריע בין ‘כן’ ו’לא’, ואז לא סביר שהיינו חורצים ‘לא’, יחד עם הימין.
אבל כאן מדובר באירוע הסברתי בעיקרו (שלא לומר ‘גימיק’).קבוצה גדולה למדי של ישראלים ופלסטינים הציעו טיוטה להסכם. אין טעם לדבר על ‘טוב’ או ‘רע’, ‘בעד’ או ‘נגד’, אלא להתמקד דווקא בפרטים השונים, באותיות הקטנות, ובאפקט התעמולתי-הסברתי של האקט הזה.
מה שאני מתרשם, הוא שפרסום של טיוטה כזאת עלול להכות את הציבור הישראלי בסנוורים, כאילו הפלסטינים הסכימו לתנאים קשים ביותר במסגרת הסכם קבע, שלאחריו אין כל תביעות לאף צד. למשל, "70 אחוז מהמתנחלים יישארו ביישוביהם תחת ריבונות ישראלית", או ש"שיבת פליטים תהיה מותנית אך ורק בהסכמת ישראל".
עלול להיווצר כאן אפקט קמפ דייוויד מחודש, כלומר, ישראלים רבים ישתכנעו שיש כאן הסכם בין שווים, הסכם שהפלסטינים כעם עשויים לקבל כהסדר קבע סופי ומוחלט, וכשאלה לא יסכימו שוב יחזור מיתוס קמפ דייוויד: "נתנו להם הכול, והם לא רצו."
כל עוד לא מדובר בהסכם ממשי בין הנהגות שני העמים, מה שאנשי השמאל העקביים צריכים לעשות הוא להנמיך ציפיות מז’נבה. להדגיש שהפלסטינים ממילא מתכוונים לוותר על 80 אחוז משטח פלסטין ההיסטורית, וכל ויתור בתוך ה- 20 אחוז הנותרים, ולו הפעוט ביותר, הוא בגדר קש ששובר את גב הגמל.
להדגיש שלא ייתכן שליהודים יש זכות ‘לשוב’ לאחר 2,000 שנות גלות, כשכלל לא בטוח שאכן מדובר בצאצאים ישירים של אותם יהודים שחיו כאן בימי בית שני; ולפלסטינים שגורשו מארצם אך תמול שלשום, רבים מהם זוכרים היטב את כפרם וביתם, רבים מהם חיים במחנות פליטים בלבנון ללא כל אזרחות, צריכים לשכוח אחת ולתמיד על שיבה כלשהי.
להדגיש שאין זה סביר שמעצמה צבאית כישראל, שבה הריכוז הגדול ביותר של נשק יחסית לשטח, שבידיה נשק גרעיני, תכפה על מדינה שכנה, צעירה וקטנה ממנה, פירוז מוחלט מנשק ומקיומו של צבא. הרי ברור שגם לאחר הסכם שלום יהיו בישראל גורמים שירצו להחזיר את המצב לקדמותו. זיכרו את המשל ממירוץ החימוש הגרעיני: שני עקרבים הסגורים במכל חתום אינם עוקצים זה את זה.
משמעות הפירוז המוחלט הזה הוא שהמדינה הפלסטינית תישאר בגדר מדינת חסות שעצמאותה מדומה (גם הוותיקן ואנדורה נחשבות מדינות עצמאיות, וגם מיקרונזיה). יש לציין שכיום התסריט של ברית צבאית ירדנית-פלסטינית נגד ישראל סביר הרבה פחות מברית צבאית ירדנית-ישראלית נגד פלסטין.
ועוד שלוש זוטות:
סעיף המים בטיוטה חסר. מה זה אומר? היעלה על הדעת שגם העיקרון של ריבונות המדינה על מקורות המים שבשטחה נתון לפשרה (מצד אחד, כמובן)?
בעקרונות הכלליים כתוב שחילופי השטחים יהיו ביחס 1:1. פתחתי את המפה המצורפת וראיתי שבמפה זה לא בדיוק כך. האם המפה אינה מדויקת, או שמא העיקרון אינו מדויק?
מה פירוש ‘הכותל בריבונות ישראל’? האבנים? הרחבה? רחבת הכותל הנוכחית היא אחת העוולות הגדולות בתולדות הציונות. לתושבי שכונת המוגרבים, שהיו ברובם עניים, הורה צה"ל כמה ימים לפני הכיבוש להתפנות מבתיהם בתוך 24 שעות, כדי להקים שם את רחבת הכותל הנוכחית. חיילים סיפרו אז על מחזות הזוועה בהם צפו בעת הפינוי.
המקומות הקדושים באמת לי, כאדם וכיהודי, הם בראש ובראשונה אתרי מחנות ההשמדה ברחבי אירופה. רבים מקרובי משפחתי, שכלל לא זכיתי להכיר, נספו שם. אמנם לא הייתי אז בחיים, אך אני קיים כיום רק הודות לניצחון הצבא האדום על הפשיזם. אלה קברי אבות. אבות ממש ולא אבות מיתולוגיים.
הזיקה הרגשית רוחנית למקומות אלה, אצלי ואצל מרבית היהודים הלא דתיים, גדול בהרבה מאשר לשרידי בית המקדש שנחרב לפני קרוב לאלפיים שנה. האם מישהו דורש ריבונות ישראלית על מתחם אושוויץ? גם רחבת הכותל הראשונה הוקמה על ידי שליט מוסלמי, הסולטאן סלים, במאה ה- 16, ורוב שנות קיומה הייתה אתר תפילה יהודי תחת ריבונות מוסלמית. מה הקשר בין זיקה רגשית או דתית כלפי מקום מסוים לריבונות ממלכתית? אם גבולות 67′, אז גבולות 67′. נקודה.
אגב, גם הכותל הדרומי והכותל המזרחי של חומת בית המקדש שבנה הורדוס קיימים כיום ברובם. היו תקופות שדווקא הכותל המזרחי שימש כאתר תפילה ליהודים (כיום מדובר בחלק מחומת העיר העתיקה, היכן שנמצא שער הרחמים החתום). מה איתם?
הפתוי ל"הסכמים"ולעשיית שלום גדול וסיבות רבות לו.יתרה מזו,השאיפה לשלום הנה צודקת
ובלתי נתנת לערעור,או לדחייה,.
אבל בל נשכח שטעויות העבר לא מתקנים עם טעויות בהווה.
כך כמו החלוקה ב1948 היתה מעשה מלאכותי
של הפרדה בין שני עמים הקשורים לאותה אדמה,
בעדוד אינטרסים זרים אימפריאליסטים של "הפרד
ומשול",כך ההפרדה שבהצעות החדשות לא פחות
מלאכותיות,ולא תוכלנה לעמוד במבחן המציאות אפילו אם תתקבלנה.
פלסטין וישראל הן הן אותה אדמה,אותם הנופים,
אותם העצים ואותן הנפשות.גבולות וקווים על
מפות לא יכולים להפריד בין דם לדם,בין סבל
לסבל,בין גורל לגורל,בין תקווה לתקווה.
ולראובן,עוד שני משפטים:
1) אם נכבד את מבחן המציאות,ההפרדה הביאה עד
עכשו רק לאסונות לשני העמים.נסיון של מדינה
אחת לעולם לא נעשה.אולי זה הכוון?
2)האים הדוגלים בהפרדה חשבו על כל השאילות?
2.1)איך עזה תתחבר לגדה המערבית?בטונלים?
בגשרים?
2.2)האים למדינה הפלסטינאית תהיה צבא?איזה?ולמה?
2.3)האים המעברים יהיו עם מחסומים,אישורים,רשיונות?
2.4)האים הביוב(ומקורות המיים)יהיו מחוברים?,תחת פיקוח?החשמל?החינוך?,הבריאות?
המרחב האוירי?הימי?היבשתי?הנפשי?הרגשי?הפיזי?התעסוקתי?,ה"הבטלתי"?
ככל שחושבים יותר על שאילות אלה ועוד עשרות נוספות,מגיעים למסקנה שמדינה אחת,דמוקרטית
ופדרטיבית,הרבה יותר ראליסטית ואמיתית מכל אלטרנטיבה אחרת.
לפני שמדברים על מדינה אחת, צריך לסיים את הכיבוש מ- 67′. מדינה קיימת פלשה לטריטוריות זרות.
תושבי קולוניות שאפו תמיד לעצמאות לאומית, לא לאזרחות במדינה השלטת. אלז’יריה כבר הייתה חלק מצרפת, אבל האלז’ירים רצו אזרחות אלז’ירית, לא צרפתית. כך גם תושבי מזרח טימור, סהרה המערבית ועוד.
ומבחינה כלכלית חברתית, מדינות רב לאומיות מחזקות כיום את ההנאו ליברליזם. ראה האיחוד האירופי. ומה שנכון לאיחוד האירופי, נכון בוודאי לישראל ולשטחים הכבושים. הפערים העצומים ברמת הפיתוח הכלכלי בין ישראל לשטחים ינציח את היחסים של מטרופולין-קולוניה, גם אם יחולקו לפלסטינים תושבי השטחים הכבושים תעודות זהות כחולות.
האם המפה אינה מדויקת, או שמא העיקרון אינו מדויק?
מה זה ‘הכותל בריבונות ישראל’? מה בדיוק, האבנים? הרחבה?
כאדם וכיהודי, אתרי מחנות ההשמדה באירופה קרובים ללבי הרבה יותר מאשר הכותל המערבי. אלה קברי אבות. אבות ממש ולא אבות מיתולוגיים. רבים מאזרחי ישראל היהודים כיום איבדו שם רבים מקרובי משפחתם, ויש לזכור שגורלם של כל יהודי העולם היה להגיע לשם, אלמלא ניצח הצבא האדום את הפשיזם. היעלה על הדעת לדרוש ריבונות ישראלית על אתר אושוויץ? הוא חשוב ומשמעותי פחות כשהוא בפולין?
הכותל המערבי הוכשר לתפילת יהודים על ידי הסולטאן העותמני סאלים, ושימש מאז כאתר תפילה יהודי תחת ריבונות מוסלמית. אז מה?
אגב, גם הכותל המזרחי והכותל הדרומי של חומת הר הבית שבנה הורדוס קיימים עד היום. בעבר שימש דווקא הכותל המזרחי כאתר תפילה. מה איתם?
ולבסוף, יש לזכור שרחבת הכותל הנוכחית מייצגת את אחת העוולות הגדולות בתולדות הציונות. במקום הרחבה עמדה שכונת המוגרבים הענייה, ולתושבים ניתנה הוראה מצה"ל כמה ימים לאחר הכיבוש ב-67′, לקום ולעזוב את בתיהם, פשוט לקום ולעזוב, בתוך 24 שעות. חיילים שהיו עדים לכך מספרים עד היום על חוויית הזוועה הזאת.
בקיצור, גבולות 67′ זה גבולות 67′. נקודה.
מתי נלמד שבשביל להצליח עלינו להושיט יד של שלום לפלסטינים. סכסוכים נפתרים רק כאשר החזק מוותר יותר מהחלש וכך הוא מוכיח את גדלותו בפני החלש . הרי ניסינו את מדיניות הכוחנות במשך עשרות שנים ומה קבלנו חוץ מאשר שנאה פלסטינית, אנטישמיות גואה בעולם, פיצול בעם וחולשה מוסרית ומורלית.
לצערי הימין עדיין לא הפנים שרק כך נגיע לשלום אבל גם זה יגיע, שהרי מה שאנו בשמאל אומרים היום, הימין מבצע מחר.
למרות שראובן קמינר טורח להציג ניתוח מעניין, אם כי חוטא באופטימיות יתר, על המאבקים הגלובליים ידו קצרה מלנתח את האינתיפאדה.
האינתיפדה היא אכן, ובראש ובראשונה, תגובה לכיבוש הישראלי, אבל, ובאותה העת, היא גם התקוממות נגד הזרם המרכזי בפת"ח הן בתוך פת"ח עצמו והן מחוצה לו. מכאן העוצמה של התנועה האיסלמית שהשכילה להציג אלטרנטיבה, למול חולשתו של השמאל שמסיבות רבות נכשל בכך.
ההצלחה של התנועה האיסלמית היא בכך שהנהיגה התקוממות נגד הקו הפוליטי ההיסטורי של הזרם המרכזי בפת"ח, ובכך ניכסה לעצמה את הנכסים הפוליטיים של השמאל בתוך ומחוץ לפת"ח: "שחרור פלסטין לא יושג על שולחן המשא ומתן". אלטרנטיבה זו הייתה לאקטואלית בשל הכישלון של תהליך אוסלו וההצלחה של ההתנגדות הלבנונית להפתר מהכיבוש הישראלי.
עכשיו הזרם המרכזי מנסה להחיות את אוסלו. קיימת אפשרות שלא סופו של הסבל הפלסטיני הוא העומד על הפרק, כי אם ראשיתה של מלחמת אזרחים בנוסח מלחמת האזרחים הפלסטינית בלבנון לאחר הנסיגה מביירות. אז, על מנת להחזיר לעצמו את ההגמוניה הזרם המרכזי של הפת"ח היה מוכן לחסל פיזית כל אופוזיציה.
כשמדובר על הנושאים ונותנים הישראלים בג’נבה התמונה עגומה ממש: מדובר במנהיגים שכשלו מתוך יוהרה, מתוך הנחה שיצליחו להכתיב לפלסטינים הסכם שעומד כנגד לפרוגרמת המינימום של הקונצנזוס הפלסטיני: מדינה פלסטינית ריבונית בכל השטחים הכבושים שבירתה ירושלים וזכות שיבה לפליטים.
אומרים שהישראלים לא יסכימו לזכות השיבה, נראה שהפליטים, שהם רוב הפלסטינים יום, לא יסכימו לתוכנית שאינה כוללת אותם. המצב קשה כי למרות חולשתם הפלסטינים יש להם מסורת של התעקשות.
ראובן קמינר טועה גם בדבר אחר. הקפיטליזם האמריקאי נמצא במגננה. מבחינתו אין זו שאלה של קיינסיניזם צבאי או גלובליזם, אלה של ניסיון לעצור את הנסיגה הגורפת במקומו ביחסי הכוחות הגלובלים: הדולר, ותפקידו כמטבע עובר לסוחר בינלאומי, הולך ונחלש, היצור היחסי פוחת, המאזן הלאומי במינוס, וארה"ב היא בעלת חוב חיצוני ופנימי עצום. היתרון היחסי היחיד של ארה"ב הוא צבאי ואין כבר מקום למותרות מימים אחרים כמו דעת קהל, לא בארה"ב, ובטח שלא מחוצה לה. ארה"ב עדיין יכולה לעשות ויתורים פה ושם, כמו בנושא הפלדה, אבל לא בעיקר שהוא הגנה על ההגמוניה.
זה כבר לא משנה אם הנשיא יהיה בוש או דין. ורק ניזכור שווילסון נבחר רק בגלל שהוא התנגד למלחמה אליה הצטרף מייד לאחר מכן, מלחמת העולם הראשונה. במקרה הטוב דין ייבחר על ידי המתנגדים למלחמה אבל רק על מנת להעמיק אותה.
בדומה למלחמת ויאט-נאם, הקשיים בעירק יכולים להוביל את ארה"ב להרחיב את המלחמה, לסוריה ולבנון, אולי. או אולי כפי שהציע ראנד קורפורטיון בדו"ח לבית הנבחרים לעבר בערות הנפט של ערב הסעודית.
בחזית האירופאית מוקדם מאוד לדבר. התקופה לא הולכת לאיזון בינמעצמתי, כי אם לעימות. אם אירופה לא תיענה לאולטימטום של וושינגטון האדמינסטרציה האמריקאית תפעל לפירוק האיחוד, וזה לא כל כך קשה.
עידן זה הוא בעיקר תקופה של ריאקציה גורפת, גורלו של העם הפלסטיני לא עומד הידי כשלונות כביילין ועבד רבו, כי אם נשען על ההתפתחויות האיזוריות ועל עקשנותו. בדומה להתנגדות הלבנונית, לא הטובות שמוכנים לעשות הישראלים, שכידוע לא מוכנים לכבד את הנכתם, יקבעו את העתיד, כי אם המאבק העיקש.
לצערי הרב, המצב נראה כעומד להתדרדר למלחמת אזרחים – על מנת לאפשר לביילין וחבריו לא לכבד את ההסכמים עליהם הם חתומים.
ראובן קמינר מתקן את לנין וחוזר על עמדות הסוציאל-שובניזם.כך כתב לנין:
ראינו, שהמונופולין הוא היסוד הכלכלי העמוק ביותר של האימפריאליזם ומן הנמנע הוא שעובדה זו לא תשתקף הן בכל התנאים הפוליטיים-הסוציאליים שבאותן הארצות בכלל, והן בשני הזרמים היסודיים בתנועת-הפועלים בפרט.
האימפריאליזם, שפירושו חלוקת-העולם וניצול לא רק של סין בלבד, ניצול שמביא רווחים גבוהים-מונופוליסטיים לארצות אחדות עשירות ביותר, יוצר אפשרות כלכלית לשחד את השדרות העליונות של הפרולטריון ובזאת הוא מזין, מעצב ומחזק את האופורטוניזם. רק אין להסיח את הדעת מאותם הכוחות הפועלים כנגד האימפריאליזם בכלל וכנגד האופורטוניזם בפרט.
האופורטוניסט הגרמני גרהרד הילדברנד, שהוצא בשעתו מן המפלגה בגלל הגנתו על האימפריאליזם, וכיום יכול היה להיות מנהיג בזו המפלגה, המכונה המפלגה "הסוציאל-דמוקרטית" של גרמניה, משלים יפה את הובסון בהטיפו ל"ארצות-הברית של אירופה המערבית" (בלי רוסיה) לשם פעולות "משותפות"… האימפריאליזם של ראשית המאה העשרים השלים את חלוקת העולם בין קומץ מדינות, שכל אחת מהן מנצלת כיום (במובן הפקת רווחי-על) חלק "מכל העולם", לא בהרבה פחות ממה שניצלה אנגליה בשנת 1858; כל אחת מהן תופסת עמדת-מונופולין בשוק העולמי הודות לתאגידים, לקרטלים, לקפיטל הפיננסי, ליחסי מלווה ללווה; לכל אחת מהן מונופולין קולוניאלי עד למידה ידועה .
המצב כיום מצטיין בתנאים כלכליים ופוליטיים כאלה, שמן הנמנע היה שלא יגבירו את הפירוד בין האופורטוניזם ובין האינטרסים הכלליים והשורשיים של תנועת-הפועלים
האימפריאליזם גדל ועלה מתוך ניצניו והיה לשיטה שלטת; … הוא הבשיל כליל, בכמה ארצות הבשיל ביותר עד כי הרקיב, בהתמזגו בשלמות עם הפוליטיקה הבורגנית, כסוציאל-שוביניזם. [6
ליוסי מר חיים
אין לי ספק שסובייקטיבית זה מה שהחזית העממית ובני אל-באלאד מתכוונים. אבל אובייקטיבית גם הם יובילו למה שאני אומר, כי הפערים האדירים בפיתוח הכלכלי בין ישראל לשטחים הכבושים מ- 67′, הנובעים מ-36 שנות כיבוש, ינציחו את היחסים מטרופולין-קולוניה. אני תמיד מביא את דוגמת האיחוד האירופי, אחת התופעות הקשות והמכוערות של הגלובליזציה, אבל יש שתי דוגמאות שמשקפות זאת עוד יותר:
גרמניה ותימן.
גרמניה המזרחית היא כיום קולוניה למעשה של גרמניה המערבית. "איחוד תימן" החל כמה חודשים לאחר "איחוד גרמניה". מנהיגי תימן הדרומית התנערו מהסוציאליזם, כי זה היה אז מאוד "אין", ומיד חתמו על הסכם איחוד כללי עם צפון תימן. אך הם, בניגוד למנהיגי גרמניה המזרחית, הבינו בתוך זמן קצר במה מדובר והכריזו שהם שומרים על עצמאות המדינה. הנהגת הצפון נאחזה בהסכם האיחוד הפורמלי שכבר נחתם, וכבשה בכוח צבאי את הדרום, לכל מצהלותיהם של שגרירי המדינות האימפריאליסטיות. וזכור שמדובר בשני חלקים של אותו לאום.
נניח שכל הפליטים המעוניינים בכך חוזרים לישראל שבתוך הקו הירוק ומוכרזת מדינה אחת בכל פלסטין המנדטורית (שגבולותיה, אגב, לא פחות מלאכותיים ושרירותיים מגבולות הקו הירוק). עדיין למישהו בתל אביב יהיה שאלטר שבאמצעותו יוכל להחשיך את כל הגדה המערבית. עדיין בעלי מפעלים יוכלו להעבירם מישראל לשטחים ואף להקים שם סדנאות יזע, ולהנציח את האבטלה כאן ואת אי הפיתוח התעשייתי שם.
מבחינתי פתרונות של סכסוכים לאומיים-אתנים נאמדים בראש ובראשונה בתנאי הפתיחה שהם מספקים למאבק מעמדי. במדינה אחת, לא חשוב איך תקרא לה, המתח עדיין יהיה ‘אופקי’ולא ‘אנכי’. קל יהיה להסית עובדים יהודים נגד עובדים פלסטינים ולהאשים אותם בכל דבר, וגם להפך. במדינה כזאת סביר שהכוחות הפוליטיים יתגבשו על-פי זהויות אתניות ולא על פי אינטרס מעמדי.
תענה על כך בוודאי שכך זה גם היום בתוך ישראל, בוודאי כשישובו אליה פליטים, אבל אין זה כך! הפלסטינים אזרחי ישראל כבר בנו לעצמם מאבק המופנה נגד השכבה השלטת (הון-שלטון) בישראל. הם מוכנים בכל לבם להיאבק שכם אל שכם עם תושבי עיירות מדוכאות ("עיירות פיתוח") שאוכלוסייתן יהודית, ועם עובדים ממוצא יהודי. מי שמונע זאת כיום הם אותם יהודים שהוזכרו, המוסתים גזענית.
לפני כמה שנים הייתי נוכח בכנס עובדי טקסטיל. היו שם יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל, וכולם מחו נגד העברת המפעלים ‘שלנו’ מ’המדינה שלנו’ ש’אנחנו יצרנו במו ידנו’, לירדן ולרשות הפלסטינית. אין הוכחה ברורה יותר לכך שמבחינה מעמדית מדובר בחזית מעמדית אחידה.
במניפסט הקומוניסטי נקבע שבשלב הראשון מלחמת המעמדות מתנהלת בחזיתות שונות בכל אומה ואומה. הסיטואציה שתיארתי לעיל מוכיחה שמהבחינה הזאת כל אזרחי ישראל מהווים אכן ‘אומה’ אחת (אם כי לא לאום אחת), כלומר: זירת מלחמה אחת בין המעמדות, כחלק ממלחמת מעמדות עולמית, שהיא מרובת זירות ומרובת חזיתות.
זו טעות לטעון (כפי שאתה טוען שוב ושוב) שמדינה אחת מנוגדת לרצון של הפלסטינים להשתחרר מהכיבוש ופירושה "אזרחות של המדינה הכובשת". אולי זה כך לגבי חלק מהמציעים "מדינה דו-לאומית" אשר רואים בעיני רוחם מעין הכלה של הפלסטינים לתוך ישראל ובמקביל התמוססות מרצון של האלמנט הציוני-אקסלוסיבי של המדינה (מירון בנבנישתי הוא דוגמא לגישה הזו, ובמידה מסוימת גם נועם חומסקי). תהליך כזה אכן מנוגד לרצון הפלסטיני להתחשרר מכמה שיותר כיבוש ציוני כמה שיותר מהר. ברם, כדאי לזכור שהרעיון של מדינה אחת בכל הארץ הוא במקורו רעיון פלסטיני ועיקר המציעים מדינה אחת באים מקרב העם הפלסטיני. מבחינת האנשים האלו, המדינה האחת היא ביטוי לזכותם להשתחרר *בכל ארצם* והם מוכנים, מטעמים מוסריים ו\או פרגמטיים לחלוק את מדינתם המשוחררת עם היהודים החיים בה. זו היתה למעשה העמדה הרשמית של רוב התנועה הלאומית הפלסטינית עד שנות השמונים, פתח נטש אותה מסיבות "פרגמטיות" (שלא לומר אופורטוניסטיות…) והחזית העממית עדיין מתעקשת עליה, וכן, בתוך הקו הירוק, אבנאא אלבלד. אנו מציעים מדינה חילונית ודמוקרטית לא במקום המאבק בכיבוש אלא כיעד האסטרטגי של המאבק בכיבוש, פתרון שאמור לאפשר את שחרור כל העם הפלסטיני, את שיבת הפליטים, את פירוק הציונות ואת קיומם של היהודים פה כתושבים ואזרחים שווי-זכויות, חלק אינטגרלי מהארץ, ולא כנטע-זר קולוניאליסטי. מדינה חילונית ודמוקרטית יכולה בתנאים מסוימים לקבל תוכן דו-לאומי, היא יכולה גם לקבל תכנים אחרים, זה פחות עקרוני בעיני.
אתה מן הסתם סבור שכרגע דחוף והכרחי לפתור את בעיית הכיבוש בשטחי 67, זו עמדה לגיטימית לכשעצמה, אני אישית (ותנועתית) סבור שלא ניתן לפתור את הבעיה הזו לבדה, במנותק מהבעיות של כל העם הפלסטיני ושל כל הארץ, אבל בכל מקרה, הטענה שלך כאילו מדובר באיזה מין סוג של סיפוח נאור היא במקרה הטוב טעות.
כל ההיסטוריה של הארץ, הזאת מוכיחה כי לא ניתן לסיים את השיעבוד של העם הפלסטיני מבלי שמעמד הפועלים יגיע לשלטון. זה ילדותי ואנטי סוציאליסטי לדבר על שיעבוד העם הפלסטיני במדינה סוציאליסטית פדרטיבית במסגרת מזרח תיכון סוציאליטי.
ראשית, שמי יורם בר-חיים ולא יוסי מר חיים (וגם לא אף יוסי אחר), שם תנועתי הוא אבנאא אלבלד ולא בני אל-באלאד. יחסית למישהו שיודע כל-כך טוב מה רוצים הפלסטינים אזרחי ישראל, ראוי שתדע לכתוב נכון את שמות התנועות שלהם…
מה שכתבת על הפערים הוא בהחלט אפשרות סבירה ולא נעימה, אילו היה מדובר במדינה קפיטליסטית, בדיוק כפי שזה בדרום-אפריקה. כאן בדיוק נכנס התוכן המעמדי לענין, והצורך להיאבק על סוציאליזם ולא "רק" על מהפכה דמוקרטית. אני לא רוצה להיות נביא ולהגיד ששחרור הארץ יושג "רק במהפכה סוציאליסטית" (אם כי לדעתי זה כך) אבל אני כן מוכן לומר ששמאחר והגורם העיקרי שיקים את המדינה החילונית והדמוקרטית אינו הבורגנות הישראלית וסביר להניח שגם לא הבורגנות הפלסטינית אלא ההמונים הפלסטינים, שרובם פועלים, פלאחים וזעיר-בורגנות נמוכה ועניה מאד, זה כבר מנוף לכיוון של תוכן מעמדי סוציאליסטי. הוסף לזה את העובדה ששיבת הפליטים דורשת חלוקה מחדש של כל הבעלות על הקרקע ושינוי כל הסדרי הדיור (מאחר ואי אפשר להחזיר חלקות מטר-כנגד-מטר, לכל פלאח מ-48 יש די הרבה נכדים…), כלומר הקמת שיכונים ודיור ציבורי נרחבים. מעבר לכל זה קיים גם הקונטקסט האיזורי והעולמי, המאבק העולמי באימפריאליזם הולך ומתפתח, כם כאן באיזור, ככל שהמאבק הזה מתפתח הסוציאליזם הופך לאקוטי יותר ורלוונטי יותר, מאחר והמאבק הפלסטיני הוא חלק מהמאבק האנטי-אימפריאליסטי העולמי, התהליך הזה ישפיע גם עליו.
ליורם בר חיים מאבנאא אלבלד,
אני מאוד מתנצל על השיבושים בשמות.
אני שמח שנינו מסכימים לפחות על כך שלא ניתן להסתפק ב"העמים יזכו לעצמאות אמת רק בסוציאליזם". צריך להתוות תוכנית עבודה לגיבוש מאבק מעמדי ולהעצמתו, שיוביל לסוציאליזם.
דעתי היא שהפלטפורמה המתאימה ביותר כאן להתגבשות מאבק מעמדי היא במסגרת שתי מדינות בגבולות 67′.
אני לא יודע מה הפלסטינים אזרחי ישראל ‘רוצים’, אני יודע על מה הם רובם נאבקים, בגופם ובאמצעות נציגיהם. איך אני יודע? בזכות כישוריי הטלפתיים (על תחזיק עכשיו כפית, היא תתכופף לך), וגם בזכות זה שאני עצמי שותף כמוך לאותם המאבקים, הגם
ששנינו איננו פלסטינים.
מי ששואף לביטול כל האפליות הגזעניות הנובעות מהאידיאולוגיה הציונית, לשוויון במדיניות הקרקעות ובתקציבים לרשויות המקומיות, לביטול הדרתם של פלסטינים מבית המשפט העליון, מהדירקטוריונים של התאגידים הממשלתיים ובעיקר – לשינוי סמליה של המדינה ושל עקרונות היסוד שלה שואף להקים מדינה אחת (שבמובנים רבים איננה ישראל של היום).
ומי ששואף ליציאת הצבא הכובש והמתנחלים מאדמתו שואף להקים מדינה שנייה.
ברצינות, לא בציניות, כעת זה ויכוח ענייני.
יורם בר-חיים
מאחר וגם שמי שורבב, אני מוצא לנכון להגיב.
נתחיל בעובדה הפשוטה כי הארץ חולקה לשתי מדינות ב1947 8. לא משום דאגה להמוני הפלסטינים ולזכותם להגדרה עצמי, גם לא לזכות של ההמונים היהודים לחיות בבטחה בארץ זו, אלא על מנת לפלג את מעמד הפועלים הערבי-יהודי שבאותה תקופה פיתח מאבקים משותפים כנגד הכובש הבריטי. כך למשל באפריל 46 הייתה שביתה כללית תחת הסיסמה "תחי הסולידריות של הפועלים הערבים והיהודים". כמובן שהאימפריאליזם בשיתוף פעולה עם הבורגנות המקומית וגם הבירוקרטיה הסטלניסטית במסגרת חלוקת אזורי השפעה תמכו בחלוקה והטו את המאבק המעמדי לביצת הלאומנות. התוצאה הלא מפתיעה הייתה הנכבה.
מי שחושב שהבורגנות המקומית בין אם הישראלית ובין של הסולטה יביאו לפתרון השאלה הלאומית בארץ זו, מתעלם מההיסטוריה הממשית ונאחז בפיקציות מחשבתיות שהוכחו במשך 56 שנים כפיקציה.
רק מעמד הפועלים המאוחד מסוגל להביא לפתרון השאלה הלאומית. בשום מקום בעולם לא הביאה הבורגנות במאה העשרים לפתרון השאלות הדמוקרטיות כולל השאלה הלאומית, משום אופי התקופה אותה הסביר לנין בספרו האימפריאליזם השלב העליון. המהפכה הרוסית לעומת זאת הביאה בתקופת חיי לנין לפתרון השאלה. אולם כאשר מעמד הפועלים יגיע לשלטון לא תקומנה שתי מדינות בורגניות, אלא שלטון פועלים עם פלאחים. גם אם תהיה פיקציה של עצמאות כפי שקרה במספר מדינות לא קטן לאחר מלחמת העולם השנייה הרי מדינות אלו משועבדות לאימפריאליזם בדרך כלכלית ובעת רצון מצד האימפריאליזם על ידי התערבות צבאית.אם תהיה עצמאות פלסטינית פורמלית בשטחי כיבוש 67 , תהיה זו מדינת חסות משעובדת. זכות הגדרה עצמית לפלסטינים בוודאי , מאבק כנגד הכיבוש בוודאי. דרישה להוצאת הכיבוש ללא כל תנאי בוודאי. אולם זכות זאת תממש רק באמצעות תפיסת השלטון על ידי מעמד הפועלים. אם העם הפלסטיני ידרוש אז הפרדה יוכל לקבלה. אולם הסיכוי שיבקש לחיות בארצו ולא על חלק קטן ממנה. מסיבה זו אנו תומכים במדינה פדרטיבית סוציאליסטית במסגרת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון. מדינה בה לשני העמים אוטונומיות טריטוריאליות בה יוכלו לפתח בלשונם את תרבותם. בכל טריטוריה כמובן יוכל לחיות מיעוט לאומי שונה שיבקש לעשות זאת עם מלוא הזכויות. הפליטים יחזרו לשתי הטריטוריות וחלוקת האזורים תהיה על בסיס צודק ולא לפי קווי 67.
הברירה היא בין שתי מדינות בורגניות למדינה בורגנית אחת, לא בין שתי מדינות בורגניות למדינה פועלית אחת.
במדינה האחת הזאת הפרוליטריון יהיה מפולג, והבורגנות מאוחדת.
האיחוד האירופי כסר אמרתי?
לשם הבהרה, זוהי הברירה בטווח המיידי.
מאיין אתה יודע לקבוע כי על הפרק או מדינה בורגנית אחת או שתיים ולא מדינת פועלים? על מה בדיוק אתה מסתמך חוץ מאשר אמונתך שאין לה כל בסיס היסטורי?
זה לא ויכוח פרטי. מי שמעוניין מוזמן להצטרף.
כבר אמרתי מניין לי, מהמניפסט הקומוניסטי. אני בעבודה ואין לי את המניפסט, אז לא אביא ציטוט מדויק, אבל רוח הדברים היא שבשלב ראשון המאבק המעמדי הוא לאומי "על פי הצורה אם לא על פי התוכן", ורק אחר כך ניתן לדבר על איחוד סוציאליסטי על לאומי.
טרוצקי אמר ההיפך
אז מה אם טרוצקי אמר? צריך קודם כל להפסיק את הכיבוש הארור הזה, ורק אחר להתחיל ליישם תוכניות מהפכניות. ראשון-ראשון.
1. לאיזה תנועה(תרגם לעברית) אתה שייך? 2.מה רעיונותיה ? 3.האם חבריה הם יהודים?
ראי עד כמה משפיעה עלינו המציאות הציונית, שאת שואלת אותי האם חברי התנועה שלי יהודים, כאילו זה הופך אותה ליותר או פחות לגיטימית.
אני חבר בתנועת אבנאא אלבלד, ששמה בעברית הוא "בני הארץ", לעתים הוא מתורגם בטעות ל"בני הכפר". התנועה תומכת במדינה חילונית ודמוקרטית בכל פלסטין, כביטוי לזכותו של העם הפלסטיני לחירות ושיבה, בהיותה כזו היא שייכת לכל תושבי הארץ ופליטיה, ולכן מבטאת גם את זכותם של התושבים היהודים לחיות כאן כחלק מהארץ ומהאיזור ולא בגטו חמוש וגזעני המשרת אינטרסים של מעצמות. אנו תנועה בתוך הקו הירוק, בעיקר בקרב הציבור הערבי, ומספר החברים היהודים מועט מאד, למרות זאת אנו מאמינים כי בהיותנו תנועה סוציאליסטית, התומכת בשחרור חברתי ומעמדי (שחרור האשה למשל) כחלק בלתי נפרד מהשחרור הלאומי, יש לנו היכולת להציע אלנטרנטיבה לכל תושבי הארץ, לא רק לערבים.
כדי לא להציף את הגדה השמאלית בכל פרטי המצע שלנו (הפרסקפטיבה האיזורית, העולמית, המאבק המעמדי וכיוצא בזה) אני מעדיף להמשיך את הדיון הזה באימייל, בתנאי שתזדהי בשמך המלא, אני לא דן עם אנונימוסים.
מוזר שהימני הישראלי שהקליד את התגובה הזו – אם היה מחליף את המלה חמאס במתנחלים המסר היה נשאר אותו דבר. מתנגדי ההסכם בשתי המדינות זהים ברוחם ובקיצוניותם ובעיקר ברצון העז שלהם לקבל את כל השטח רק לעצמם. רצון שגובל במוות – בעיקר של אחרים.
יוסי ביילין הוא תומך נלהב בהפרטה ובשוק חופשי. זו תפיסת עולם כלכלית אשר עומדת בניגוד מוחלט לסוציאליזם, ולכן לא רלוונטי מה הוא אומר אלא מה הוא עושה בפועל. גם שרון מדבר על ויתורים כואבים אך בפועל תומך בהתנחלויות.
הפרטות של חברות ממשלתיות גורמות להורדת השכר במשק (לא רק בישראל אלא ברוב המדינות הקפיטליסטיות) ולכן תמיכה בהפרטה פוגעת בשכבות המוחלשות ומגדילה את אי-השוויון.
מדבריך ברור שאתה נגד קיום המדינה היהודית. כיהודי אל יהודי פונה אנכי אליך בשאלה: האם לא מגיעה ליהודים מדינה משלהם? למה לערבים יש מדינות ערביות עם רוב ערבי ולנו לא מגיעה מדינה כזו? אבל מאחר ואתה מתנגד בברור לכך אומר לך ותפנים את זה טוב טוב!!!!:שנית מצדה לא תיפול! ואם יגזר עליה משמים ליפול אזי העולם שלאחר מכן יראה כמו בסרט "כוכב הקופים".
ניתן להבין את תגובתך על אף הניסוח הנורא שלך. לישראלים יש זכות להגדרה עצמית, אולם מדוע מדינה יהודית? האם מדינה יהודית שבה אין הפרדה בין דת ומדינה-דהיינו שיש בה כפייה תאוקרטית, היא באינטרס של מרבית הישראלים? לדעתי צורה זו של מדינה הפוכה לאינטרס של מרבית היהודים משום שאינה דמוקרטית היא מדינת הלכה אתנוקרטית. היא משרתת את הרבנים ואת הממסד של בעלי ההון בלבד. אם הישראלים הם עם הרי היהודים בארצות הברית או צרפת, הם אמריקאים וצרפתים ולהם אין כל זכות הגדרה עצמית בארץ זו.
מי שקורא למדינה יהודית יוצא כנגד האינטרסים של מרבית הישראלים. שנית מי שתומך בזכות של הישראלים לזכות להגדרה עצמית, חייב להגן באותה מידה על זכות ההגדרה של העם הפלסטיני במולדתו ללא כל אפליה. ברור שמי שתומך בפתרון בו לאחד העמים זכויות יתר תומך בהמשך הסכסוך בין ההמונים הישראלים והפלסטינים.
רק מסיבה זו בלבד, מי שתומך בפתרון של מדינה יהודית ברוב השטח של הארץ, תומך בהמשך הסכסוך. סכסוך שלא רק שמעמיק את הדיכוי של העם הפלסטיני, אלא גם מעמיד בסכנת חיים את היישוב הישראלי בארץ. אילו היינו חיים בתקופה היסטורית שונה, הפתרון יכול היה להיות מדינה בורגנית דו לאומית. אולם לאימפריאליזם ולבורגנות המקומית אין כל אפשרות בתקופת האימפריאליזם לפתור את השאלה הלאומית. מכאן שזכות ההגדרה העצמית של שני העמים תתיכן רק במסגרת מדינה סוציאליסטית המכירה בזכות ההגדרה העצמית של שני העמים, דהינו מדינה סוציאליסטית פדרטיבית בה לכל עם טריטוריה משלו חלוקת הטריטוריות חייבת להיות שוויונית והפליטים יוכלו לשוב לשתיהן. לאור אי אפשרות פתרון במדינה אחת פתרון זה חייב להיות במסגרת התהליך העולמי והאזורי.
מה רע בניסוח של המגיב השני מעלי? יתכן שלמגיב שמעלי יש בעיה בהבנת הנקרא ולכן לא ענה למגיב שמעליו.
לאשר פרוליך,
הדיון כאן ירד כבר מזמן מהפסים, אני לא מתכוון להגיב שוב. צור אתי קשר ואומר לך היכן המובאה במניפסט אליה אני מתכוון.
תודה,
יובל 050-613924
כדי להעמיק את הויכוח ושחלילה וחס לא יווצר הרושם שהיהודים מתווכחים בינם לבין עצמם להלן תגובתנו להסכמים
ביום ו’ (12.12.03) השתתפו למעלה מ-100 אלף מפגינים בתהלוכה שארגנה תנועת החמאס במחנה הפליטים ג’באליה, שברצועת עזה. במפגן הצבאי, שנערך במהלך התהלוכה, השתתפו מאות חמושים של ‘גדודי עז א-דין אל-קסאם’ – הזרוע הצבאית של החמאס, עם נשק קל, מקלעים ודגלים ירוקים של תנועת החמאס.
בכיר התנועה, ד"ר עבד אל-עזיז רנטיסי, השתתף בתהלוכה בפומבי, לראשונה מאז ניסיון ההתנקשות בחייו. רנטיסי אמר, כי תנועת החמאס תמשיך בהתנגדות ובג’יהאד עד ליציאת כל היהודים מהאדמה הפלשתינית.
"שרון ניסח את הסכם ז’נבה ונתן אותו ליוסי ביילין. הנה י’שרון, י’פושע, הסכם ז’נבה תחת הרגליים שלי. אני לא אומר שאנחנו לא מסכימים לוותר על המולדת או על זכות השיבה, אלא שלא נתיר לדבר כזה לקרות. לא נתיר לשפלים לסחור בפלשתין.
"הלחימה מגיעה בכל הכוח, עד ששרון יידע כי למולדת יש את בניה. חמאס תמשיך בדרכה ולא תחדל. אני אומר לשרון ולכנופיה שלו: ‘הרגו את מי שתרצו, חסלו את מי שתרצו, רדפו איזה מנהיגים שתרצו… אללה עדי, שלא נוותר על שעל אחד מהמולדת, ולא נאפשר הימצאות של יישוב גזול אחד על אדמת פלשתין… הכובשים שבאו מכל קצוות העולם לגזול את פלשתין, שייצאו מכאן. עליכם ללכת מכאן מבלי לאבד זמן, שכן לא מצפה לכם אלא מוות והרס. פלשתין לא תהיה יהודית".
בכיר נוסף בתנועה, ניזאר ריאן, שהשתתף אף הוא בתהלוכה, פנה אל המפגינים, ואמר: "פלשתין הערבית שלכם והיא לא תתקיים בלתכם. בפלשתין לא יישאר אף יהודי".
במחנה הפליטים א-נוסיראת השתתפו 40 אלף מפגינים, מתוכם למעלה מ- 1,000 רעולי פנים. התהלוכה התאחדה עם תהלוכה נוספת שיצאה ממחנה הפליטים אל-בורייג’. המפגינים השמיעו קריאות נגד הסכם ז’נבה והעלו באש בובות של שרון ודגלים של ישראל וארה"ב.
נציג תנועת החמאס אמר במהלך התהלוכה: "התנועה דבקה באופציית השהידים, הג’יהאד וההתנגדות. ההתאספות היום היא מסר ליזמי ז’נבה – אל תדברו בשמנו ואינכם מייצגים אלא את עצמכם".
אלכס מסיס אוהב להשתמש בביטויים כמו "מטורפים", "סהרוריים" וכיו"ב. מעניין שהוא עצמו כותב באופן אנונימי (למרות היותו חבר מערכת !) ועוסק אך ורק בשיגור קללות פראיות כלפי כל מי שלא מסכים איתו ולא משנה לאיזה כיוון. מעולם לא קראתי באתר טקסט מנומס וענייני שנכתב על-ידי אלכס מסיס.
מסתבר שטירוף וסהרוריות הן תכונה אישית ואין לה קשר לעמדות פוליטיות.
כמי שמגיב באתר לעתים קרובות, ומשתדל לעשות זאת בקיצור, לגופם של דברים וללא התקפות אישיות, הייתי מצפה מהמערכת ומבחריה שיתנהגו באותו אופן. אם סבורה המערכת שאנשים המתנגדים לעמדתה מכל כיוון שהוא ומכל סיבה שהיא אמורים להיות מוקצים מהאתר, אנא הודיעו זאת במפורש.
תנועות הטרנספר למינהן הצליחו להכניס לכנסת במקרה הטוב 2 עד 3 מנדטים.
לפי אותה פרופורציה הם לא היו מצליחים לספק את האנשים להפגנות שנערכו בשטחים גם בהנחה שכולם היו באים ואף אחד לא היה נשאר בבית עם שפעת.
שלום עושים עם הזרמים המרכזיים בחברה …..
אני תומך ההסכם זנבה אבל בא אני יגיד לך למה?
אחרי הטרור שימשך גם אחרי ההסכמי תמצא מדינת ישראל חופשית ומשוחררת ממגבלות…..
מצבם של הפלסטינאים רק יהיה גרוע יותר בעקבות ההסכמים שיתפוצצו אומנם ברחובות ארצנו אך גם בפרצופם של הפלסטינאים והשמאל הישראלי
הטרנספר בכנסת מונה כיום 8-9 מנדטים. בליכוד כוחם של המתנחלים בראשותו של פייגלין הוא כ-20 אחוז. אנא דייק.
הטרנספר בכנסת מונה מאה ושנים עשר מנדטים, זהו מספר חברי הכנסת התומכים בהנצחת הטרנספר שבוצע ב-48 ואין בפיהם מילת ביקורת על הטרנספר מהגולן ומהגדה המערבית ב-67.
לגבי השמונה הנותרים, הם אינם תומכים בטרנספר אך לצערי נותנים לגיטימציה ל"דמוקרטיה" שהרוב-כביכול שלה מושג בעזרת טרנספר.
החזאי מבטיח שמעלות החום ירדו – האם מזג אוויר קריר יותר,יסלק מאיתנו את מוכי החמה,
המשתוללים באתר.
ליובל הלפרין:
בשום מקום במניפסט הקומוניסטי כתוב שיש
שלב של שחרור לאומי ולאחר מכן,שחרור חברתי
או מעמדי.
אנא תבדוק עוד פעם.אגב,טרוצקי לא כתב
את ההפך,כי בכלל משאמרתה לא נכתב,לא רק
במניפסט,אלא באף אחד מכתבי מארקס.
לא יזיק קריאה(חוזרת?)של כותבים אלה,לפחות,כדי לדעת מה הם אמרו באמת.
פרויילך: אם אתה רוצה להוכיח ליובל את בקיאותך במרקס וטרוצקי – כתוב לו אישית.מדור
התגובות איננו לוח המודעות שלך.
לכותב אנונימי(אלכס מסים?)
בכל המאמרים נכתבות תגובות לתגובות של כותבים
אחרים והדבר רצוי ומוסיף לדיון.מאיפא מצאתה
שתגובתי לכותב,היא "לוח מודעות"שלי?
זו חוצפה ועזות מצח לכתוב שקרים כאלה ואני
לא מצליח להבין,כמו קוראים אחרים רבים,את
חוסר התערבות המערכת בלכלוך כזה,שלא מוסיף
לאתר.
אני חושב שבמקרה זה אלכס – אם זה הוא – צודק. המאמר דן בנושא ז’נבה. מה קשר התגובות שמתנהלות פה בהקשר טרוצקיזם ומרקסיזם? זה נקרא דיון פרטי. אני חושב שהמערכת צריכה לבטל/למחוק דיונים שאינם נוגעים לנושא המאמר. כי מדוע שכותב המאמר יטרח אם הדיון עובר מייד לנושא אחר. המאמר אינו סיבה לכתיבת תגובות בנושא מרקס. אתה רוצה לכתוב על כך? כתוב מאמר. תאר לך שתכתוב מאמר על מרקס, והתגובות אליו יהיו בנושא הבנות ז’נבה ללא התייחסות למאמרך. האם לא תעלב?
אתה הוא שמלכלך פרויילך. אתה חסר נימוס אלמנטארי. תקים לך אתר משלך ועשה בו כאוות נפשך."הגדה השמאלית",איננה כיכר שוק ואינה
מקום לקשקשנים גסי רוח כמוך.חסימת מדור התגובות,שלא יהיה מנוס ממנה – תהיה גם בגינך וחבריך לוויכוחים הפרטיים שלכם, שאין להם כל קשר לתוכן המאמרים,
צריך להגיש ערעור.
למגיב(לפני המלכלך):
הווכוח האם יש שלב של שחרור לאומי או פתרון של קונפליקטים לאומיים לפני
או בניפרד מהבטים חברתים-מעמדים נוגע לעקר
נושא המאמר,שדן בביקורת או תמיכה בהבנות
ג’נבה.למצבים דומים,של קונפליקט בין עמים או לאומיים שונים יש תקדימים רבים בהסטוריה,
והוגים שונים התייחסו אליהם מנקודות ראות
שונות.בשמאל בכל העולם,כולל גוונים שונים של
השמאל,ולא רק בשמאל,כולל באקדמיה,מתייחסים לכתובים של מארקס
אנגלס ,לנין וטרוצקי בקשר לבעייה הלאומית,והקונפליטים בין עמים,כחשובים ביותר,
בכל מקרה,בנוגע למאמר עצמו,מותר בהחלט לטעון
במסגרת האתר "הגדה השמאלית" ובקורת דמוקרטית ולגיטימית,שהבנות ג’נבה"הנן יוזמת הבורגנות
של שני העמים,המשועבדות לאימפריאליזם,ואינן
מייצגות את האינטרסים של כלל בני שני העמים.
כמובן שתמיד "שלום רע" עדיף על מלחמה "טובה",אבל כל טענותי הן שהתמונה מורכבת יותר.הוויכוח על משנאמר או לא נאמר
בנידון ב"מניפסט הקומוניסטי"הנו רלוונטי ביותר לנושא מנקודת ראות השמאל ויש לו קשר חשוב למאמר עצמו.
כל נסיון להסיט את הוויכוח החשוב הזה לפסים
אישיים או לטענות מוזרות ובזויות או למחוק תשובות לענין,אינו מוסיף
לאתר שמתיימר לייצג את השמאל בישראל
מדבריך ברור שאתה נגד קיום המדינה היהודית. כיהודי אל יהודי פונה אנכי אליך בשאלה: האם לא מגיעה ליהודים מדינה משלהם? למה לערבים יש מדינות ערביות עם רוב ערבי ולנו לא מגיעה מדינה כזו? אבל מאחר ואתה מתנגד בברור לכך אומר לך ותפנים את זה טוב טוב!!!!:שנית מצדה לא תיפול! ואם יגזר עליה משמים ליפול אזי העולם שלאחר מכן יראה כמו בסרט "כוכב הקופים".
מק"י וחד"ש קידמו בברכה את "הבנות ג’נבה" מבלי שיסכימו לכל חלקיה.חברי הכנסת שח חד"ש ואתם תמר גוז’נסקי וחברים נוספים,הוזמנו ונכחו בטקס החתימה. נראה שפרויילך סבור שחד"ש ומק"י הם שליחי הבורגנות ?-המטרה העיקרית והחשובה של עורכי "הגדה השמאלית" היא לקרב את חלקי השמאל השפוי,הציוני,הלא-ציוני,הקומוניסטי – אלה לאלה.הפלישה הגסה של מי שאינם רוצים בקירוב אלא בריחוק,מקשה על עבודת המערכת,גוזלת שעות עבודה יקרות (בהתנדבות,כמובן) ומסיטה את העיקר אל התפל. זו היא מטרתם של הפולשים לגדה שלנו: לפלג ולהסית במסווה של "חינוך" והטםה. הם לא יעברו.
המגדיר כל ויכוח או אי-הסכמה,בנושא מורכב
ועקרוני כ"פלישה גסה","תעמולה" או "הסתה",ולא
נראה לו לגיטימית חוסר הסכמה,או ספק או התלבטות בקוו
מסוים,כשהכל "לבן או שחור",ולא מאפשר וויכוח דמוקרטי,עניני,פתוח,לא רק
חוזר על טעויות העבר שגרמו לנפילת מהפכת אוקטובר ויחד אתה למעמדן וכוחן של המפלגות
הקומוניסטיות והשמאל בכל העולם,אלא גם
פוגע בציפור הנפש של "הגדה השמאלית",בעקרון
הפתיחות,הדמוקרטיה,היושר המחשבתי והביקורתי ללא פשרות וקצורי דרך.
רק בשמירה קפדנית ובלתי משוחדת של כל אלה,
תוכל למלא "הגדה השמאלית"את יעודה החשוב.
פרולייך סבור שאנרכייה ודמוקרטיה הן היינו הך