הסכם ז’נבה הבהיל אותי בתחילה מאוד. חשבתי, הנה באה ההנהגה הבורגנית-אשכנזית של ביילין וחבריו, וחושבת לעשות הסכם ששוב יאנוס את האליטות הפלסטיניות (לפי ynet, שנים עשר ארגוני עובדים פלסטינים הביעו את מחאתם נגד ההסכם). וחשבתי שההסכם יביא לאיזה הסדר משפיל. אני משתמש בביטוי בורגנות, השאובה מהז’רגון המרקסיסטי, מכיוון שחשוב להבין שההסכם הזה, שנדחף על ידי המדינות האירופיות והאליטה האשכנזית-תרבותית בארץ, אינו מתחבר לשכבות הנמוכות.
ההפך הוא הנכון. לדעתי אין בהזמנת ויקי קנפו כקישוט לטקס חתימת ההסכם ביטוי להבנה עמוקה ויסודית, עד כמה חשובה הכללת המעמדות הנמוכים בהסכם (הכוונה למזרחים, לערבים הישראלים ולרוב העם הפלסטיני – עם 70% שיעור אבטלה).
אני יודע שההסכם הוא לא רק הסכם מעמדי, אבל המעמדות הנמוכים בישראל הם אלה המשלמים את המחיר הכבד (כשני מיליארד שקל) למען המלחמה הבלתי פוסקת על חשבון זכויותיהם האזרחיות. הפלסטינים מצידם, אינם מוותרים ונלחמים ככל יכולתם בכיבוש, בהשפלה, ברעב ובסגר שפוגע קודם כל באוכלוסיות הפלסטיניות החלשות. כך קורה ששני המעמדות הנמוכים משני הצדדים משלמים את המחיר הכבד של האליטות.
דעתי על ההסכם השתנתה לאחר שקראתי מאמר של יוסי דהאן, שכתב באתר האינטרנט העוקץ, כי הסכם ז’נבה אינו הסוף אלא התחלה של דיון; התחלה של שיח – לפי "קריאתי-כתיבתי" הדירדאית את הטקסט (מלשון הפילוסוף ז’אק דרידה). כלומר, הסכם ז’נבה הוא לא מוחלט ולא מטרה, אלא התחלה של דרך משותפת.
בדוקטורט של ד"ר סמי שלום שטרית הוא כתב שקבוצות רדיקליות "שוכבות על גדר התיל" (בעימות ישיר עם הממסד), כדי שהקבוצות המתונות יבואו ויקצרו את פירות השינוי, שעליהם נאבקו. לדוגמא ויקי קנפו, "ששכבה על הגדר" בשביל יתר המעמדות הנמוכים (כאשה מזרחית), אבל לא הלכה בעימות עד הסוף. ובעצם חלק מההצעות האחרונות של אחד משני שרי האוצר הן חלק מההבנה שלו שהוא מאבד קשר עם העם (למרות שהן רק "סוכריות" ולא "חלוקת העוגה"). לפי תיאוריה זו, יבואו כל הזמן גורמים או קבוצות רדיקליות אחרות, "שישכבו על גדר התיל" (כל עוד יש קונפליקט ומשבר). זאת, גם לאחר שקבוצות רדיקליות יתמתנו או ייעלמו. כלומר, התהליך של המאבק הוא דינמי ולא סטטי.
בערב שנסב על הסכם ז’נבה העלה חבר הכנסת עיסאם מחול מחד"ש, רצף היסטוריוגרפי שחיבר בקו את תוכנית השלום של אהוד ברק עם תוכנית השלום של אהוד אולמרט. מאהוד לאהוד. הוא הראה כיצד אהוד ברק הלך לקמפ דיוויד כדי להראות שקודם כל אין מי לדבר! ואם אין מי לדבר, אז אין תוכנית מדינית אפשרית. כך שאין סיכוי לפתור את המצב (במוח), אלא חייבים לערב את הצבא (נציג הכוח). וגם אהוד אולמרט (בתמיכת אריאל שרון) העלה את הקונספציה שאין עם מי לדבר ואין על מה לדבר. ומכאן יוצא שאין תוכנית מדינית אפשרית, ולכן יש רק מקום להסכם חד צדדי שישאיר את הפלסטינים בצורה מושפלת, חסרי כל, בכמה קנטונים וחומה ממזרח למערב.
אהוד ברק, בהכרזתו כי הציע הכול והם סירבו כי לא רצו לפתור את הסכסוך, הצליח להביא לייאוש טוטלי בדעת הקהל הישראלית, שהחלה להאמין שאין סיכוי לפתור את הסכסוך. מאז, הצבא נכנס לפעולה רחבה, שנמשכת עד היום, וכוללת הרג רב ועינוי כולל של שתי האוכלוסיות.
אבל לאט לאט, על ידי הפגנות השמאל, החלו לקום קבוצות שונות שהבינו כי חייבים לשנות את התודעה הפוליטית. הן התעמתו ישירות עם הממסד. לא אוכל להזכיר את כולם, אך הן כללו את סרבני הגיוס לשטחים, וסרבני הטייסים, ויוזמי הסכם סרי נוסייבה ועמי איילון (המפקד הלאומי), והכרזות שונות של אישים מהימין, שהצבא לא מצליח לפתור את הסכסוך, עד הסכם ז’נבה ששינה במשהו את התודעה הפוליטית הישראלית והעולמית. הוא הראה שיש עם מי לדבר ויש על מה לדבר, ויש סיכוי לפתור את הסכסוך. דעת הקהל הישראלית הראתה עניין – יותר מ-40% (לפי ח"כ מחול) גילו עניין בהסכם.
השינוי בדעת הקהל האירופית הכריח את אהוד אולמרט להסכים לסמן את המוצרים שמיוצרים בשטחים הכבושים. הוא גרם גם להעברת הדיון על החומה חסרת החוכמה לבית הדין בהאג. השינוי התודעתי שהביא הסכם ז’נבה גרם לכך שהאמריקאים עצמם החלו להתעניין בשיחות ולהביע עמדה בזכות ההסכם. בכך הניחו בצד את מפת הדרכים. השביתות בארץ והמחאה של כל הארגונים החברתיים, גם הם שייכים לרדיקליזציה של המצב בארץ, בעקבות הלחימה הלא פוסקת והיקרה לשמור על שטחי הכיבוש, וגם אותם אפשר לראות כחלק מהעימות עם הממסד – אם כי לא תמיד באופן ישיר.
לאחר שחותמי הסכם ז’נבה עוררו את השיח השמאלי בארץ, הם העלו את שאלת הכיבוש הישראלי לראש מהדורות החדשות בישראל ובעולם (שכבו על גדר התיל בשביל כולם). והפוליטיקאים (כמו אולמרט) יחפשו עכשיו דרכים לנצל את אותו שינוי בדעת הקהל. מי ייתן והכוחות שיינצלו את השינוי התודעתי יהיו כוחות חיוביים, למען הסכם דו-צדדי שישען על הבנות ז’נבה, אבל ימשיך במקביל בהידברות (כי רבה הדרך להבנת הנרטיב הפלסטיני). מי ייתן וגם כוחות מזרחיים וערביים בישראל, ובכלל מעמדות נמוכים משני הצדדים, ישותפו גם הם בהסכם העתידי, שידאג גם לעתידם. כי עתידם לא פחות חשוב מהעתיד הכלכלי-פוליטי-חברתי של איילי ההון והאליטות הבורגניות ושל מעצמות העולם.