לפני כמה שבועות, כשדנתי כאן בהתנפלות הכללית על מסמך ההבנות של ז’נבה, הוספתי גם כמה זכרונות מן העבר הרחוק והקרוב של המדיניות הישראלית. אלה כללו את הדבקות הכמעט דתית במסמכים ישנים, שכאשר הועלו בפעם הראשונה התנגדה להם ממשלת ישראל. הזכרתי את החלטת האו"ם 242, שכשהתקבלה טענו דוברים ישראליים רשמיים כי היא "אנטי ישראלית" וכעבור שנים אחדות נהפכה החלטה זו לאבן יסוד במדיניות הישראלית. והזכרתי דרך אגב שעל אבא אבן נאסר אז להשתמש באו"ם במלה "נסיגה" והותר לו רק לומר שישראל תהיה מוכנה ל"היערכות מחודשת של כוחות", ורק במסגרת "שלום אמת", שהיה אז שם צופן לדחייה של כל תוכנית שלום אפשרית. והזכרתי את "מפת הדרכים" שכאשר הוצעה לראשונה התריסו דוברים ממפלגת השלטון כי היא מתכון לחיסולה של מדינת ישראל, אבל אחרי שהוצגו בציבור הבנות ז’נבה הם פצחו בקינות יבבניות על כך שהבנות אלו סותרות, שומו שמיים, את מפת הדרכים.
בתחילה עדיין השתמשו בנוסחה מפת הדרכים "כפי שאושרה בממשלת ישראל", (כלומר עם 14 ההסתייגויות, שממשלת ארצות הברית מעולם לא קיבלה אותן ולא שילבה אותן בנוסח הרשמי, וודאי לא בזה שידידו האישי החדש של שרון, פוטין, הצליח להעביר בהסכמת ארצות הברית במועצת הביטחון), אבל היה ברור שבקרוב תישכח הנוסחה ומפת הדרכים ללא תוספות תככב בשמי משאת הנפש של ממשלת ישראל. דומה שהראשון היה סילבן שלום, שר החוץ שלנו, שמיהר כמו אותו בעל-חיים ידוע לעבור לפני השיירה ובכנס הרצליה שר שירי תהילה למפת הדרכים מתוך השמטת ההסתייגות בת ארבע המלים. לא עברו יומיים וכבר הצטרף אליו גם שרון בדיבור על מפת הדרכים הנכספת בלי לרמוז להסתייגויות הממשלה. התמיכה במפת הדרכים היא כבר – תאמינו או לא – בלתי-מסויגת. כלומר, עד שאנחנו מתבקשים למלא את ההתחייבויות שקיבלנו על עצמנו לפיה – זה לא. יש גבול לכל תעלול.
את כל זאת אני מזכיר כדי לומר שלא ירחק היום שדוברי הממשלה ייאחזו כטובע בקש בהבנות ז’נבה, אבל גם אלו כבר יתיישנו עד אז. התהליכים רצים מהר מהדמיון. אמנם נאומו של שרון בכנס הרצליה עורר שוב את התחושה של "כבר היינו שם", כשהשתמש בנוסחה "היערכות מחודשת של כוחות" במקום לומר במפורש נסיגה. אבל הפעם אין ההתחמקות מהשימוש במלה נסיגה מכוונת אל האו"ם כי אם אל שותפי הקואליציה, שמשמיעים קולות של דשא בכל פעם שהם צריכים להשמיע את המלה הזו. אין דבר. תנו לו ולהם זמן, ובקרוב נשמע אותה גם מפיהם.
באיחור-מה
בין ידידי בתנועת השלום יש שתי אסכולות, שאת שתיהן אני לא אוהב. הראשונה היא של הוותיקים, המקבלים את פני המצטרפים החדשים בשאלה מקניטה: "בוקר טוב, ואיפה הייתם עד עכשיו?" השנייה היא של המצטרפים החדשים, המבקשים בכל מאודם להסתייג מן הוותיקים שאמרו כבר לפני עשר ועשרים ושלושים וארבעים שנה ויותר את הדברים שהם אומרים היום. בשבילם התחילה ההיסטוריה רק מן הרגע שהם ראו את האור. הייתי רוצה שהוותיקים יקבלו את פני המצטרפים החדשים ביתר מאור-פנים, שהרי המיעוט מייחל להיות רוב, ואיך יהיה לרוב אם לא יצטרפו אליו אלה שלא היו עמו מקודם? ואילו שהחדשים יבינו, כי בכך שהם נזהרים שלא יזהו אותם עם הוותיקים – הם מקנים לעמדתם החדשה מעמד של דעה שלילית, ושצריך להסתייג מהם, כשם שהם הסתייגו וממשיכים להסתייג מאלה שהגיעו אל הדעה הזאת לפניהם.
דברים אלה צריך לומר גם בעניין אהוד אולמרט. אני לא בוחן כליות ולב ואיני יודע אם הוא מתכוון באמת למה שהוא אומר. אבל מה שהוא אומר דומה מאוד למה שאחדים מאתנו אומרים כבר שנים רבות. והנה התופעה שעליה דיברתי מתחדשת לעינינו: אצלנו שואלים איפה היית עד עכשיו, והוא מנסה להתחמק מן הקשר אלינו בנימוק שטותי שאין בינינו שום דמיון – כשהוא מדבר על פינוי ההתנחלויות הוא מדבר מתוך כאב ואילו אנחנו מדברים מתוך שמחה. שמחה, כאב, שמחת זקנתי. נראה שמישהו כבר יסלק אותם.
בשעתו הזדמן לי לשוחח עם אולמרט כמה פעמים בשאלות מדיניות. באמצע שנות השבעים שמעתי מפיו בדיון סגור כי הוא חושב שצריך היה להגיע מייד לאחר מלחמת ששת הימים להסדר שלום המבוסס על נסיגה, אבל אז, בזמן שאמר את הדברים, פתרון כזה כבר אינו "אקטואלי". מאז שמעתי דברים דומים מפיו, פעם בסוף שנות השבעים בשיחת אקראי ברחוב בסן-פרנציסקו ופעם באמצע שנות השמונים במלון במזרח ירושלים, בכנס של "פיסניקים" רחמנא ליצלן. בכל האחת מהפעמים האלו היה בדעה שבעבר היה פתרון, אבל עכשיו, בדברו, פתרון זה כבר אינו אפשרי. ולמה אני מספר את זה? מפני שבדומה לדוברים רבים מן הימין, גם הוא ידע כל הזמן שאנחנו צודקים, ובסופו של דבר נצטרך לסגת, אבל חישובים של תועלת פוליטית פנים-מפלגתית מנעו ממנו לומר את הדברים האלה בפומבי. בעצם צריך לקבל בברכה את התמורה הזאת שחלה בדעתם של אנשי ימין, שהגיעו למסקנה שכעת מותר להם לומר בפומבי מה שבעבר לחשו אותו בסתר והתכחשו לו בפומבי, אבל מטעמים מובנים ואנושיים לגמרי קשה לנו.
למעשה יש כאן ניצחון למאמצים שלנו, אנשי השלום, ולהקרבה העצמית שלנו שנתבטאה באמירת דברים שאחרים רק חושבים אבל אותנו רודפים על אמירתם. אלא שיש כאן עוקץ. ראשית, אם נשבח את אולמרט ודומיו, נגרום להם נזק בקהלם שלהם. ושנית, מי יתן ויכולתי להאמין שהוא באמת מתכוון לפעול ברוח הדברים שהוא אומר. קרוב לוודאי שהוא ודומיו רק מתכופפים קצת כדי לתת לרוח הזמן הסוערת לנשוב מעליהם בלי להפיל אותם, ובהזדמנות הראשונה, אחרי שיעשו קופה אלקטוראלית, יחזרו לסורם. כדי שיפעלו באמת ברוח הדברים שהם אומרים היום, אנחנו, אנשי תנועות השלום, נדרשים לעוד הרבה מאמצי הסברה וחינוך דעת הקהל ומן הסתם גם לעוד מידה לא קטנה של הקרבה עצמית.
וכעת לעניינים הקשורים בתרבות.
תרבות א’ – השרה קיבלה
הודעתה של שרת החינוך (והתרבות?) כי לא תעניק את פרס וולף לדניאל בארנבוים היתה כשלעצמה מופת של חוסר תרבות. את הפרס הקדיש אדם פרטי ולא מוסד ממשלתי. על פי התקנות שנקבעו מחליטה ועדת שופטים בין-לאומית למי יוענק הפרס. מקובל (ואולי גם כתוב בתקנות) שאת הפרס מוסר למקבליו שר התרבות של מדינת ישראל. מסירה זו היא טקס סמלי ואין לשר שום אמירה לגבי מי יקבל ומי לא יקבל את הפרס. והנה מודיעה לפתע השרה לימור לבנת, שאין דעתה נוחה מדניאל בארנבוים לא כמוזיקאי (בעניין זה מי שואל אותה) אלא כאיש בעל עמדות ודעות פוליטיות, ושהיא לא תעניק לו את פרס וולף אלא אם יתנצל על כך שהשמיע בפסטיבל ישראל (כלומר לא במסגרת תוכנית הפסטיבל, כי אם כ"הדרן" אחרי קונצרט שעליו ניצח) יצירה של ואגנר. וכדי להוסיף חרפה על בושה, סיפרה כי התייעצה בעניין זה עם יו"ר הכנסת (פיגורה תרבותית בפני עצמו) וגם הוא סמך את ידיו על החלטתה שלא להעניק את הפרס לדניאל בארנבוים. איזה שיתוף פעולה נדיר בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת!
מי בכלל שואל אותם? לא הכנסת ולא ממשלת ישראל העמידו את סכום הפרס לרשות מקבליו ולא הם שופטים למי יינתן. מי שם אותם, גמדי-רוח לעומת ענק כדניאל בארנבוים (והמקבל האחר – רוסטרופוביץ’), לקבוע מי ראוי ומי אינו ראוי לקבל את הפרס היוקרתי הזה?
כשראתה עד כמה היא מתבזה בהודעתה על אי הענקת הפרס לבארנבוים, ביקשה דרך לסגת מהכרזתה המרושעת והמטופשת. היא הכניסה את המכונית שלה ל"רוורס", הוסיפה מנה של גסות רוח והכריזה שהיא רואה בהבעת צערו התנצלות (אף שהודיע שאינו מתנצל!), היא "מקבלת" את ההתנצלות וכעת היא "מסכימה" לתת לו את הפרס.
אני מכריז בזה שאני מתבייש בשמה.
תרבות ב’ – אחלה
בעיתונים מופיעות בימים אלה מודעות של מפיצי המהדורה החדשה של מילון אבן-שושן. האלמנט הגראפי במודעות אלו היא המלה אחלה באותיות גדולות, ומתחתה עוד כמה מלים כגון באסה, סולמית, פוקוס, ראש טוב, ועוד. וכדי שנבין את הכוונה, גם אם אנחנו טיפוסים לא כל כך מבריקים וצריכים שישימו לנו אצבע בפה, ישנה כוכבית ליד המלה אחלה ולמטה מסבירים לנו שהמילון מכיל את "כל המלים החדשות", אחלה למשל. המסר הוא: כדאי לכם לקנות את המהדורה החדשה של המילון גם אם ברשותכם מהדורה קודמת, מפני שבמהדורה הקודמת אין מלים כמו אחלה וחברותיה המככבות במודעה.
בדקתי במהדורה הישנה שברשותי (משנת 1982) ומצאתי שפוקוס דווקא יש בה. אבל אני מניח שכוונתם במודעה היתה לביטוי כמו "הוא לא בפוקוס", וזה אכן נעדר. אז יש לי חדשות בשבילכם, המפיצים: למילון אנחנו נזקקים דווקא כדי למצוא הסברים למלים ישנות, שנתקלים בהן בספרות ובמקורות ואין יודעים את פירושן. מלים וביטויים כמו "אחלה" ו"נתן לו באבי אביו" ו"באסה" לא צריך לחפש במילון ובוודאי ששום אדם, אם יש לו מהדורה קודמת, לא ישלם סכומי עתק בעד מהדורה חדשה רק בגלל שמספרים לו שמלים כאלו, שהוא שומע סביבו יום-יום, נמצאות בה.
ועוד: בין החידושים שהמודעה מספרת לנו שנתחדשו במהדורה המעודכנת של אבן שושן, נמצא הביטוי "מדושן עונג". ובכן, במלה "עונג" יש במהדורה הקודמת הפנייה ל"ענג" ושם, בעמוד 996 מצאתי ,"מדושן ענג – שבע נחת, מרוצה ונהנה מאד". מנסחי המודעה מדושני העונג עשו לעצמם עבודה קלה ולא שמו לב שהמילון מנוקד והכתיב בו חסר. וזה אני אומר כדי לא לומר שהם אינם יודעים שבכתיב מלא כותבים בעברית עונג ובכתיב חסר – ענג.
בשביל התרגיל חיפשתי עוד ומצאתי בצמד העמודים שליד הערך "פוקוס" כמה וכמה מלים שבגללן הייתי אומר שאדם בעל ידיעות ממוצעות צריך להחזיק במילון, שמא ייתקל בהן בקריאה ולא יידע את פירושן: למן פו"ק, פוק חזי מאי עמא דבר, פוקה, פור, פורה (ו’ בשורוק), עד מלה לועזית כפוריזם, ועד פורנה ופורניי ופורפירה ופורתא (כולל "לא דק פורתא") ואפילו ראשי-תיבות שהיו חלק מהידע של דורות קודמים וכבר נשכחו כמו פו"ש.
הנה, בשביל מלים כאלו, שבהן הוא עשוי להיתקל בקריאה, צריך בן-תרבות מילון ולא בשביל אחלה ובאסה. אבל המפיצים חושבים שלאחלה כוח מכירה יותר חזק מאשר למלה פורניי. שילכו ויחפשו במילון שלהם את פירושה. יתברר להם שיש בה אקטואליות מסוימת ואולי גם משל למצבה של התרבות בישראל.
שוכנעתי – אני לא מחליף את המילון הישן שברשותי.
לגבי אולמרט נראה לי שכל המחזיקים בדעות צפונה ממרץ ונמצאים באופוריה כאילו שאו טו טו כל העם מצביע חד"ש – כאיש ימין השערתי היא הפוכה חלק גדול ממצביעי הליכוד קבלו החלטה בפעם הבאה יצביעו יותר ימינה . אולמרט החולם להיות ראש ממשלה אשר היה כשלון כראש העיר ירושלים , בקושי נבחר לכנסת ולדעתי לא יבחר כלל לכנסת הבאה . החבר שחם מוקדם מדי לחגוג.
אינדיאני
לפשטנות המחשבה אין גבול. החותם בשם אינדיאני אומר ששכנעתי אותו לא להחליף את מילון אבן שושן הישן שברשותו במהדורה החדשה. והרי כל מי שמסוגל לקרוא טקסט פשוט יראה מייד שלא אמרתי מלה נגד המהדורה החדשה ולא ביקשתי "לשכנע" מישהו לא לקנות אותה. התרעתי על המו"לים שפרסמו מודעה ירודת-רמה המתייחסת אלינו כאילו אנחנו יצורים רפי שכל שיקנו מהדורה חדשה מפני שיש בה מלים חדשות כ"אחלה" ו"סבאבה", שעה שמטרתו האמיתית של מילון היא לעזור לקוראים להבין מלים שבלעדיו יקשה עלינם להבינן. מדובר במכמני השפה וברבדים ישנים שלה שלא כל אחד מצוי בהם. מדובר בסיוע שמילון חשוב כמילון אבן-שושן מסייע להבנת אוצרות השפה העברית שאדם עשוי להיתקל בהם בקריאת ספרות של דורות קודמים. רק שוטה יקנה מילון כזה כדי להיות in בעגה העכשווית.
ואשר לניחוש מה יהיו תוצאות הבחירות הבאות אני מניח אותו ל"אינדיאני", שכדאי לו להיזכר מה נאמר במקורותינו למי ניתנה הנבואה מאז חורבן בית המקדש. ואבקש ממנו לא לקרוא בשם חבר. אני לא חבר שלו (אולי הייתי מוכן להיות חבר שלו אילו ידעתי מיהו, אבל גם בזאת אני מסופק, נוכח הרמה הירודה של תרומותיו החוזרות ונשנות לבמה זו) ואף על פי שהתואר "חבר" (במקורותינו הוא תואר לתלמיד חכם) אינו כינוי גנאי, הוא נשמע כזה כשהוא יוצא מפיו של טיפוס כ"אינדיאני".