בינן לבין הסרבנים למיניהם אין שום דמיון, ויהיו אלה סרבנים מצפוניים או סרבני שטחים, סרבנים טייסים או סרבנים מטכ"ליים. הן בעצם בכלל לא "סרבניות". להיפך. הן מתנדבות. ולכן, בארץ שחדלה בה ההתנדבות, הן בולטות בשונותן. הן גם שונות לגמרי מהצעירים והצעירות שמגיעים עם תרמיליהם מהעולם הגדול בשליחות הומניטארית לשטחים, אלה שמשלבים הרפתקנות ומשובת נעורים עם רצון להציל את העולם. הן ממש לא כאלה. הן נשים מבוגרות, מיושבות בדעתן, שערן מאפיר. הן מלח הארץ. והן עומדות במחסומים, חמושות בעט ונייר, פעם בשבוע, כל אחת בתורה, ורושמות.
בעצם, אומרת אחת מהן, יהודית אלקנה, לכתבת רויטרס מאיה בראיין: "אנחנו יכולות להיות האימהות והסבתות של החיילים במחסומים, כי אנחנו כבר מזמן לא ילדות. רובנו בגיל העמידה". קבלו בבקשה את המהפכה הישראלית האמיתית, מודל 2003: נשות "מחסום WATCH".
קבוצת מחסום Watch נוסדה בינואר 2001 בעקבות הדיווחים בעיתונות על פגיעות בזכויות האדם של הפלסטינים העוברים במחסומי צה"ל ומשמר הגבול בגדה המערבית. היוזמה היתה של שלוש נשים – רוני יגר, בעלת ותק במאבק על זכויות האדם בגואטמלה ובמקסיקו, עדי קונצמן הפמיניסטית, שעלתה מברית המועצות לשעבר ב-1990, ויהודית קשת הדתית-אורתודוקסית. האם אפשר להעלות על הדעת שלישייה ישראלית יותר ועם זאת שגרתית פחות מזו? כיום מונה הקבוצה כ-150 נשים ישראליות, רובן בירושלים ובאזור המרכז וחלקן בצפון הארץ ומטרת הקבוצה, כפי שמעיד שמה, התבוננות בהתנהגות החיילים והשוטרים במחסומים.
השמירה על זכויות האדם של פלסטינים שמנסים להיכנס לישראל נעשית בשקט, בדרך עקיפה, על ידי רישום ודיווח על הנעשה במחסומים והבאת הדו"חות לידיעת קהל רחב ככל האפשר. החברות בקבוצת מחסום Watch פתוחה אך ורק לנשים וזה היופי שבה. עוד תכונה נדירה של הקבוצה: רוב הנשים המשתתפות בפעילותה אינן צעירות, חלקן בנות שישים ויותר. לא, העולם לא שייך רק לצעירים. צעירים חסרים את הנוכחות השקטה אבל האסרטיבית שלהן (הגיל!הו, הגיל…), נוכחות, שהיא אתגר לשיח המיליטריסטי הדומיננטי של החברה הישראלית. נוכחותן דורשת מאנשי כוחות הביטחון "לפעול תוך ביקורת עצמית שלא תמיד קיימת" (ציטוט מאתר האינטרנט של מחסום WATCH).
להלן שני דו"חות שחיברו. לא נגעתי. לא שיניתי. בחרתי במקרה. אין אלה דו"חות שמתארים מעשי זוועה, או סיפורי התעללות יוצאים מהכלל, גם אינם מהסוג שמגיע לעיתונות או נכנסים לסטטיסטיקה של ארגונים בינלאומיים. רציתי להציג לפניכם דווקא את השגרה, את הקשיים הקטנים, את הפכים הקטנים שכולנו, אפילו המצפוניים שבינינו, כבר נעשינו אטומים להם, ובהינף יד מבטלים ואומרים "מה, זה הכול?". רציתי להראות כיצד בכל זאת הנשים הללו משפיעות, משנות משהו. משהו קטן.
9.11.03
"אנו עדות לתופעה מדהימה של קצר בין ההנחיות הניתנות מלמעלה לבין הנעשה בשטח: בחסימה בחלחול פגשנו במנהל חברת אוטובוסים של חברון, שקיבל אישורים ל-16 אוטובוסים להסעת נוסעים בקו חלחול-אל-חדאד. למחסום עציון הגיעו משום מה רק חלק מהאישורים, ורק 3 אוטובוסים הורשו לעבור. כל היתר שבו על עקבותיהם. נוסעיהם הורדו ונאלצו להמתין שעות ארוכות. לאחר כיומיים של בירורים ואין-ספור שיחות טלפון, בהתערבותנו הפעילה ובזכותו של חייל מצפוני שעזר במשימה, הועברה הרשימה המלאה של 16 האוטובוסים למחסום וכולם הורשו לעבור בו".
הסיפור "הטוב" הסתיים במהרה. נכון ל-31 בנובמבר, פג תוקפם של האישורים. היה על חברת האוטובוסים לקבל אישורים חדשים במת"ק עציון, ושוב החלו הטירטורים.
14.12.03, שעה 8:30 מחסום עציון
"המקום מלא פלסטינים שמחכים לאישורים. כדי להגיע למשרד צריך לעבור מעל הביוב בחצר. האדם הראשון שמחכה בתור ליד האשנב הפתוח היחיד (השעה, כאמור, 8:30), עומד שם עוד מהשעה 4:30 בבוקר. בעוד שבוע, כאשר ישוב לשם כדי לקבל את הפס המגנטי המיוחל, הוא יצטרך שוב להמתין את אותו פרק הזמן. בדרכנו חזרה עברנו בטנטור. שני חיילים בדקו הולכי רגל. אשה מירושלים המזרחית בעלת תעודת זהות ישראלית נראתה חשודה בגלל בגדיה הארוכים. היא בכתה בגלל שהחיילים, אשר לא יכלו לערוך לה בדיקה גופנית, רצו לקחת אותה למחסום. החלטנו לקחת אותה בעצמנו למחסום ומשם לאוטובוס".
כפי שאמרתי – סיפורים קטנים, אנושיים. נהג אוטובוס מטורטר. אשה בוכייה מבוהלת. חיים של תורים, ביוב פתוח. וחיילים. מציאות יומיומית של חיים בלב הכיבוש.
האם יתכן שאנחנו, בני העם היהודי, גורמים לעם אחר את הסבל וההשפלה הזאת? היתכן? ואם בכל זאת כך הדבר – היתכן שלא יקומו בתוכנו אנשים אמיצים, פקוחי עיניים, ישמיעו קול ברור ורועם ויאמרו: "די! אנחנו מסרבים להשתתף בזה! אנחנו לא יכולים להיות חלק מזה!".
ואכן, הם קמים ומסרבים…
מנואלה שלום!
יצרתי קשר, בזמנו, עם MACHSOM WATCH וביקשתי להצטרף לפעילות.
נעניתי שרק נשים יכולות להצטרף, כי השפעתן הנשית על חיילי המחסומים גדולה מהשפעתו של גבר.
צורפתי, באופן מיידי, ללא בקשה מצידי, לרשימת התפוצה שלהן – ועם זה אין לי בעיה.
יש לי בעייה עם חוסר הרצון שלהרחיב את השורות ולקלוט גברים באותם הגילאים!
מה – יש כבר עודף כח אדם? המשמרות במחסומים מלאות? מה ימנע ממני, בשל היותי גבר, לעשות את המלאכה כראוי?
אשמח לקבל את תגובתך!
אני מתנגד לפעילותן של נשות מחסום watch. בואו נניח ואחרית הימים תבוא, ואיש במחסומים לא יושפל או ייפגע. נניח ואף חייל לא ינהג באלימות, וכל החיילים ינהגו בכבוד. נניח וכל הנהלים במחסומים ימולאו ככתבם וכלשונם והחוק יישמר קלה כחמורה. נניח ואחרית הימים תבוא, ונשות מחסום watch ישבו מובטלות מעבודה, הדו"חות שלהן יהיו רייקים והכל יתנהל בסדר מופתי. מה אז? האם אז הכיבוש יהיה צודק? הכיבוש יהיה נאור? לא! עצם המחסום זו האלימות. עצם העובדה שמיליוני בני אדם חיים תחת קני הרובה של החיילים זו השפלה וזה הכיבוש. צריך להרוס עד היסוד את המחסומים האלה ולאסור על חיילים להיכנס לשטחים. פעילות נשות מחסום watch אינה מסיימת את הכיבוש אלא מסדירה את פעילותו ולכן מנציחה את המשך קיומו. אני בטוח שרק טובת הפלסטינים עומדת לנגד עיניהן של נשים אלה, אך דרכן אינה הדרך.
אילו היה אמיר פלסטיני-עובר-מחסום, לא היה כותב מה שכתב.קל לשבת ליד המקלדת ולרצות שיהיה רע יותר,כדי שיהיה טוב יותר.
לאמיר, עצם ההתבוננות בחיילים היא חשובה.
כשמסתכלים על כל אדם הוא משתדל להראות קצת יותר טוב ממה שהיה אילו איש לא צפה בו. בכל זאת בעצם הצפייה יש משהו שמרתיע. (קח למשל את ההבדל בין תיעוד במצלמה נסתרת לתיעוד רגיל)
"בינן לבין הסרבנים למיניהם אין שום דמיון" כותבת דבירי. זו טעות.
הסרבנים, בדיוק כמו פעילות מחסום Watch, יהנם מתנדבים. מתנדבים לסבול גינוי, השמצות ונידוי כדי להציג אלטרנטיבה בפני החברה היששראלית כולה.
מי שנותן דריסת רגל לבר חיים ב"הגדה השמאלית" – כורת את הענף שהוא יושב עליו.בריון-מקלדת מקומו בפח המערכת,