חברים פלסטינים מספרים שבשטחים מדברים כיום ב"ערבית של כיבוש", שלתוכה השתרבבו המון מלים בעברית. הביטוי השכיח ביותר בשגרת יומם של הפלסטינים הוא "מחסום", שהיגויו משתנה מאזור לאזור. מטבע הדברים יש גם שיבושי לשון לא מעטים, והעיקרי שבהם הוא "מחסון". "הרביצו לי במחסון", סיפר סטודנט בביר זית, כששאלו אותו על חבורה ענקית שהתנוססה במצחו. אז למצער הפצנו קצת תרבות ישראלית בשטחים, ויתכן ששרת החינוך לימור לבנת, תמצא כאן עוד סיבה משכנעת לתמיכתה עתיקת הימים בשיעבודם של כמעט שלושה מיליון בני אדם.
על הזוועות הכרוכות ב"מחסון" אחראים ישירות אריאל שרון ושאול מופז, וההיסטוריה תבוא עימם חשבון על השחתת נפשם של צעירים ישראלים רבים. הנוער הישראלי מאבד את בתוליו המוסריים ואת תמימותו במחסומים, ובשגרת ההתעללויות הנהוגה בהם. מעשה הגבורה החדש של אנשי המילואים בסיירת מטכ"ל, שהרהיבו עוז לאבד את המוניטין שלהם כגיבורי ישראל, והסתכנו בקיתונות של בוז ושנאה, נובע גם מהמציאות הקשה במחסומים.
לזכות החינוך הישראלי של פעם ניתן לומר, שהוא נטע בנו ציפיות מעצמנו לא רק במישור הלאומי, אלא גם במישור האנושי. במהלך חייו של כל ישראלי מחכה לו בפינה העימות הבלתי נמנע בין תדמיתו העצמית לבין מעשיו, בין ערכיו לבין הווייתו כסוכן כיבוש. למרבה האירוניה, המחסום שאמור לעצור לא רק אנשים, אלא גם רגשות וערכים, הוא לעתים זרז של התפכחות, של הארה חדשה המעמידה אותנו בפני הסתירות הבלתי אפשריות המבעתות את חיינו. יתכן ששרון ואנשיו רצו לחסום את האנושיות שלנו, אבל ההצלחה שלהם היא חלקית בלבד. שרון עצמו עלול להיתקל במחסומים מעובים דווקא בערוב ימיו, וגורל דומה יפקוד אולי גם את הסובבים אותו. כפי שאומרים הקצינים הבכירים בשירות בתי הסוהר, גם הסורגים הם סוג של מחסום.
את שר האוצר ביבי נתניהו הפקידו על "מחסון" מסוג אחר, ממאיר ובלתי עביר חרף העובדה שחיילים חמושים אינם מאבטחים אותו (בינתיים). בניגוד למחסומים בשטחים, נועדו המחיצות של נתניהו לציבור הישראלי, ערבים ויהודים כאחד, כדי למנוע ניעות (מוביליות) חברתית, להנציח פערים שאין דומה להם בעולם המערבי, ולגרום לקורבנות העיקריים של מדיניותו להפנים את התודעה הכוזבת שהוא עצמו נטע בהם. נתניהו מבקש להרוס את מעמדם של העובדים המאורגנים, לפגוע בפנסיות, ליצור מעמד קבוע של מובטלים כרוניים מקוצצי קצבאות, ולבנות תרבות שתאדיר את העושר, ותוקיע את העוני ואת מקבלי השכר הנמוך. כמובן שהוא לא חולל את כל המהפך הענקי בתודעה בכוחות עצמו. שר האוצר בשנת 1985, שמעון פרס (שהיה גם סגן נשיא האינטרנציונל הסוציאליסטי) התחיל במערכה תעמולתית אנטי-סוציאלית עוד בשנת 1965, וביצר את נצחונו של מעמד המנהלים בחברה הישראלית. אבל נתניהו, תאצ’ריסט קיצוני שמעולם לא היה בארון, ולכן גם אינו זקוק להצדקות צבועות ומתנצלות, הוא האויב המעמדי הקיצוני ביותר של ציבור השכירים בישראל. לא מדובר כאן רק על עניים, או על שכבות המצוקה. הרס השכירים, והכחדת תרבות החיים שהם יצרו מאז שנות העשרים, הופכים ציבור מאורגן גדול לאבק אדם. חיסול הסולידריות, ההעלמות ההדרגתית של ארגוני הרווחה במקומות העבודה, תופעת הראיסים שחיסלה את הזכויות הסוציאליות של עובדים רבים מאוד, סגירת המוסדות לעיוורים ולנכים, כל אלה סייעו לביבי להשיג את מטרתו העיקרית: פירוק החברה הישראלית לאטומים, וניכור מוחלט של אזרחים רבים מהזרם המרכזי בחברה.
אין לי צל של ספק, שנתניהו הגיע למסקנה הצינית, שרק טיפוח הלאומנות והגזענות יציל את מדיניותו מקריסה. ההתקפה הגזענית שלו נגד האזרחים הערבים בכנס הרצלייה המחפיר חשובה בהרבה מנאומו הדלוח והלא משמעותי של ראש הממשלה. שר האוצר ניסה (ולדעתי גם הצליח) להפריד בין שני הקורבנות של מדיניותו הכלכלית, הציבור הערבי והציבור המזרחי. את המשימה הזאת ניתן לבצע רק באמצעות כהניזם צרוף, אולי בעיבודו המתוחכם של אביגדור ליברמן. אם ביבי רואה בעשרים אחוז מאזרחי ישראל "סכנה דמוגרפית", אז הוא הפך לכהניסט, ולדעתי בית המשפט העליון חייב לפסול אותו, בדיוק כפי שפסל את הרב הגזען ואת רשימתו.
מבחינה רעיונית אימץ נתניהו לא רק את התאצ’ריזם, אלא רקח סינתזה שלמה, די מעניינת. באידיאולוגיה שלו משמשים בערבוביה רעיונות שמרניים המאפיינים את הימין הקיצוני בארצות הברית, בשילוב גישה כוחנית במדיניות החוץ, ניאו-ליברליזם רדיקלי בכלכלה, סלחנות כלפי הגזענות הכי מכוערת והכי בוטה, וגם יסודות ישנים ממשנתו של זאב ז’בוטינסקי, האיש שביקש לשבור את ההסתדרות הכללית של פועלי ישראל עוד בשנות העשרים. ובכל זאת, אין לראות בו אנטיתזה אמיתית למנהיגי מפלגת העבודה בשלושים השנים האחרונות. גם יצחק רבין רצה לפגוע בעבודה המאורגנת, ותמך במצעה של המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. לפרס היתה אומנם תדמית עצמית אירופית, אבל אוריינטציה חברתית-כלכלית ימנית. אבל ההחצנה הגלויה של רעיונות כהניסטיים מהווה הסלמה אידיאולוגית מסוכנת ולא רק טקטיקה של הפרד ומשול.
כיוון שנתניהו הוא שמרן, אין בו את היסוד של רדיקליזם חברתי שהופך אותו לפשיסט בנוסח בניטו מוסוליני באיטליה. הברית שהוא מחשל בעזרת ליברמן (בלי קשר ליחסים האישיים הבעייתיים בין השניים) תעצב אותו כמנהיג סמכותני ימני, שמרן לאומני עם סממנים גזעניים, אולי עיבוד של פרנציסקו פרנקו בספרד ואוגוסטו פינושה בצ’ילה, עם התאמות למציאות הישראלית. בניגוד לפרנקו ולפינושה, נתניהו לא יצטרך להשתמש בכוח, כיוון ששום מסורת שמאלית אמיתית איננה קיימת בישראל. אין כאן כמעט סוציאליסטים, שלא לדבר על מרכסיסטים. "תנועת העבודה" היתה תמיד לאומנית, ואחרי שישבור לגמרי את ההסתדרות (שגם היא רחוקה מלהיות כוח מהפכני כאן) ביבי יוכל לעשות במדינה כבתוך שלו.
קראתי מאות תגובות באינטרנט ובעיתונות הכתובה, אחרי ההתפרצות הגזענית של ביבי בהרצלייה. רוב התגובות היו אוהדות, ונתניהו יודע היטב, שהימין הקיצוני והמרכז הלאומני מאוחדים בשנאתם לאזרחים הערבים. נכון שפטריוטיזם ישראלי אמיתי מחייב אותנו להתייצב לימינם של עשרים אחוז מכלל האזרחים, ושהפגיעה בהם היא גם פגיעה אנושה במדינה, אבל הודעה לעיתונות של יוסי שריד איננה תחליף לפעולה פוליטית אמיתית.
נתניהו חידד את התמונה. ההסתערות "הדמוגרפית" שלו על אזרחים ישראלים היא הכרזת מלחמה על החלקים הנאורים שעוד שרדו בתרבות הפוליטית שלנו. הוא הגדיר את עצמו כ"אויב" ולא רק כיריב. גם הבורגנות הנאורה, כולל הבעלים והעורכים בעיתון "הארץ", חייבים לבחור בין האינטרס המעמדי שלהם, לבין הכורח לחיות בחברה סובלנית. דין ביבי כדין מאיר כהנא, ועל הבורגנים הליברלים לשכוח את ההקלות במסים, ולצאת בכל כוחם נגד הגזענות. אם לא ייעשו כן, יהיה עליהם לזנוח את חלומם הוורוד להשתלב כלכלית ותרבותית במערב, ולאפשר לשני הפוליטיקאים המסוכנים ביותר שפעלו אי-פעם בארץ, נתניהו וליברמן, ליישם כאן את הסינתזה הנתעבת בין פינושה לבין הקו-קלוקס קלן.
דן השמאלן
ברשימה מוזרה ביום שלישי השבוע מתריס דן מרגלית מ"מעריב" נגד מה שהוא מכנה "שקט חשוד מימין". יש לנו המון חוש הומור, אבל בכל זאת קשה להבין על מה מלין מרגלית. כל זמן שהוא כותב ומדבר, מכל פינה אפשרית ובלתי אפשרית, אז גם הימין מדבר בקול גדול. מה כבר יכול להיות יותר ימני מדן מרגלית? הוא גידף בקולי קולות את מחוללי האינתיפאדה, תמך בעוכר השלום ובמפרק הסכמי אוסלו אהוד ברק, לא הגן על זכויות האדם של תושבי השטחים הכבושים, והיה אחד מהדוברים המרכזיים של המרכז הלאומני בשנים האחרונות. אתם טוענים שהוא תמך בעקרונות ז’נבה? אז מה בכך? אנחנו כבר מכירים את טיבה של תמיכתו ביוזמות שלום, ובלבד שאין להן סיכוי להתממש לעולם.
המרכז הלאומני הישראלי הוא ימני במהותו: לאומני, ניאו ליברלי, תומך במדיניות החוץ של הממשל הימני בארצות הברית, מתעב את אירופה ואת המדינות העניות בעולם, תומך בנשק הרתעה גרעיני. אבל מרגלית מבקש מאיתנו לקבל ברצינות את אהוד אולמרט ואפילו את אריאל שרון, ולסווג כ"ימניים" רק את עוזי לנדאו ואת אנשי איווט ליברמן. הבדיחה הזאת כבר נמאסה.
קריאה מדוקדקת ברשימה מעלה, שמרגלית מדבר בכלל על המאחזים, ובהתאם להתייחסות אליהם הוא מסווג פוליטיקאים לימין. הרי זו עצם מטרת המאחזים, ותכלית הקמתם! עד שפוליטיקאי ישראלי לא יציע ברצינות את פירוקן של עשר התנחלויות אמיתיות, כמחווה והוכחה לכנות כוונותיה של הממשלה, לא תהיה שום התקדמות בתהליך. מרגלית חותר לרמות את העולם, ולמנוע סרבנות שטחים בחברה הישראלית. זה אולי חשוב ללאומנים אבל אין לזה שום קשר לשמאל, או אפילו לליברליזם אמיתי. הטקטיקה הגולדאיסטית שלו היא מיושנת, ולמען האמת אפילו מעליבה.
לכו לראות את הסרט "מחסומים" של יואב שמיר. הסרט ההוא שזכה בפרס ראשון בפסטיבל באמסטרדם. ביקור קטן בדרום אפריקה. הסרט בדיבוב עברי.
טוב, אז ביבי הוא ביבי (חסר יושר אישי, מוצר קלוקל של ה"דמוקרטיה" הישראלית) ודן מרגלית הוא אכן סנגור לאינספור מעשי זוועה של הציונות האימפריאליסטית, אז מה? איזה הצעה יש לכותב ולאתר? כיצד נוכל לשנות את הכיוון האבדני שבו מולכת והולכת מרצונה חברה שלמה? כמובן, איני מתיימר להעלות פתרון אבל ברור שהפיצול הנכחי בשמאל הציוני והלא ציוני הוא בעכרנו. אולי צריך לחשוב על הפעלת הכוח העצום שבימניות הישראלית נגד עצמה. למשל, עכשיו מכשירים את ערוץ שבע הפשיסטי. זה עשוי להיות מנוף להרשאת ערוץ שמאלי רדיקלי, שיפנה להמונים ויביא בפניהם, באופן שיטתי ובאמצעים לימודיים, ממש כמו בבית הספר, מישנה סדורה של עקרונות השלום והאחווה האנושית.
לפי דעתי יש להקים גדר בין ישראל והפלסטינים, אבל היא צריכה להיות לאורך הקו הירוק.