אני מכיר היטב את שני המועמדים להנהגת היישות הסוציאל-דמוקראטית החדשה, רן כהן ויוסי ביילין. למען האמת, כבר קיבלתי כמה טלפונים מחברים משני צדי המתרס, שביקשו ממני להתפקד למרצ המורחבת כדי להצביע בעד האיש שלהם. אין צורך לומר, שסירבתי. בעיני, זה לא מוסרי להצביע בבחירות פנימיות של מפלגה, שאין לי כל כוונה לתמוך בה בבחירות לכנסת.
מעולם לא הצבעתי מרצ, חרף העובדה שאני מתייחס אליה ואל חבריה באהדה מתונה. מרצ המורחבת עשוייה להפוך מקורקטיבה של מפלגת העבודה הגוועת ליורשת החוקית שלה, וזהו תהליך חשוב שיש לעודדו. כל מי שיצליח לטאטא את אהוד ברק, שמעון פרס, מתן וילנאי, בנימין בן-אליעזר ודליה איציק מהבמה הפוליטית אל תהום הנשייה ההולמת אותם כל כך, יבורך. האגף המתון של המרכז הלאומני גורם נזק, כיוון שהוא מונע מהחברה הישראלית לעצב חלופה שמאלית לליכוד. מרצ היא לפחות מפלגה יונית, עם פרספקטיבה חברתית שפויה יחסית. עלייתה על חשבון העבודה תסייע עד גבול מסוים למאבק נגד הכיבוש ובעד השוויון.
אנשי שמאל עקביים אינם יכולים להרשות לעצמם להיות ניטראליים בשום נושא פוליטי. מרצ וביילין רחוקים מהאידיאלים שלנו, אבל הם עדיפים על אנשי העבודה. יש לנו גם עניין בהקמת גוף חזק, סוציאל-דמוקרטי, בזירה הפוליטית שלנו. ביילין או כהן יכולים להיות שותפים בכל מאבק נגד הגזענות ונגד הפשיזם, חרף הפערים התהומיים בינינו לביניהם מבחינה אידיאולוגית.
לא עולה בדעתי למדוד אף אחד משני המועמדים האלה לפי אמות מידה של שמאל אמיתי. רן כהן איננו שותף במאבק נגד הגלובליזציה, שהיא האויב האמיתי של כל הרעיונות והגופים החותרים לשיוויון חברתי; ביילין הוא כמעט ניאו-ליברל, או לכל היותר מבקר בלייריסטי של התאצ’ריזם. כמו ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר הוא זנח את כל האידיאלים השוויוניים למען כלכלת השוק, אולי עם תיקונים קוסמטיים מסוימים, וראינו זאת גם בפעילותו במשרד האוצר תחת שמעון פרס. כהן, לעומתו, רגיש לנושאים "חברתיים" אבל אין לראות בו סוציאליסט עם השקפת עולם מגובשת, אלטרנטיבית. אבל שניהם יותר מוסריים ויותר רגישים, גם בנושאי הכיבוש וגם בנושאי החברה, מכל אנשי העבודה, שלא לדבר על שינוי.
זה לא מקרה שיאיר צבן התייצב מייד לימינו של כהן. צבן, קומוניסט לשעבר שהפך לחוזר בתשובה קלאסי, חושש בעיקר מהפוטנציאל המדיני הרדיקלי שטמון בביילין, ועלול להרחיק אותו מהקונסנזוס היוני המתון החביב כל כך על צבן. הנושא הקונקרטי הוא סרבנות השטחים שתמיד הפחידה את "השמאל הציוני". ביילין, בתנאים מסוימים, יזנח אולי את התנגדותו המסורתית לסרבנות; כהן ימשיך להטיף לשירות צבאי ללא תנאים, גם אם צה"ל ישמור על התנחלויות בערב הסעודית ובלוב.
כהן הפך בשנים האחרונות לרביניסט ואילו ביילין נמצא עתה בתהליך, המוכר לי היטב באורח אישי, של זניחת המורשת של מפא"י לטובת רעיונות חדשים. כהן ותיק בשמאל, מכיר את כל הניואנסים ומחוסן מפני השמאלה בלתי מבוקרת. ביילין מסוגל להגיע למחוזות רעיוניים חדשים, ולצקת בגוף השמאלי-ציוני החדש תכנים מתריסים וקוראי-תגר, המתאימים יותר למדינה הכובשת ורומסת עם אחר כבר יותר מ-36 שנים.
אנשי ביילין לעגו השבוע לשאיפה של כהן ואנשיו לחדור לעיירות הפיתוח ולשכונות. הלעג הזה הוא מסורתי, ואני מכיר אותו היטב עוד מימי של"י העתיקים. כמובן שאין לו שום קשר לשמאל. מפלגה שמאלית חייבת לנקוט עמדות רדיקליות בנושאים חברתיים, בלי קשר לשאיפות אלקטוראליות. כל מי שינהיג את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית החדשה חייב לפעול למען עיירות הפיתוח כאילו התושבים שם אינם מצביעים בעד הליכוד, וללחום בליכוד כאילו אין לו מצביעים מעיירות הפיתוח. זוהי הנוסחה הסוציאליסטית היחידה שקיימת, ואני בכלל לא בטוח שביילין ואנשיו הפנימו אותה.
אני חייב להדגיש כאן שוב, שכהן איננו נטע זר בשמאל הציוני, ושעמדותיו היו בדרך כלל יוניות ומתונות, יחסית למפלגת העבודה. עם זאת יש סיבה שרוב הפרשנים מהמרכז הלאומני ומהמחנה הדתי-ציוני המתון תומכים בו ומשמיצים את ביילין. אם הימין חושש מביילין ורואה בבחירתו רדיקליזציה של השמאל הציוני, ייתכן שהוא עדיף במידה ידועה על כהן.
אבל ההבדלים בין השניים אינם תהומיים. ביילין טעה במדיניותו כיד ימינו של פרס אחרי רצח יצחק רבין, ונסוג בבהלה מכל הצעדים שהיו דרושים אז לרסן את הפשיזם הישראלי. הוא גם איפשר לבנימין נתניהו לנצח בבחירות כאשר שיווק לציבור את נוסחת הרמייה כאילו יסכימו הפלסטינים להשאיר 80 אחוז מכלל המתנחלים במקומותיהם. כך הצליח ביבי לנכס לעצמו את הסכמי אוסלו (שהיו אז פופולאריים מאוד בציבור) באינטרפרטציה הביטחוניסטית שלו. היסטורית, ביילין היה בשר מבשרה של "תנועת העבודה" שהביאה עלינו את כל האסונות האפשריים והבלתי אפשריים, גם בשנים שכהן היה פעיל בשי"ח (אומנם באגף הימני של התנועה החשובה הזאת).
אני לא מאמין שרן כהן יכבוש את השכונות, אבל הוא יתנער מהניאו-ליברליזם הממאיר; אני לא מאמין שביילין קרוץ מחומר של מנהיגים אמיתיים, אבל למצער הוא ינווט את מפלגתו לקו יותר לוחמני נגד הכיבוש. אם ביילין יצהיר כבר עתה על תמיכתו בסרבנות שטחים, אז תהיה סיבה להאמין שמרצ המורחבת תשנה טובה את הקו הבלתי נסבל בנושא הזה, תחת הנהגתו קיצרת הראות של יוסי שריד.
כדי להיות מנהיג אמיתי של תנועה שמאלית צריך להאמין בסוציאליזם, להילחם בגלובליזציה, לדרוש פירוז גרעיני, ליזום מסע התפייסות אדיר ממדים עם אזרחי ישראל הערבים, לדרוש את פירוק כל ההתנחלויות, ולהחיל לבחון חלופות דמוקרטיות ל"ציונות". כיוון שאף אחד משני המועמדים לא מתקרב אפילו לאימוץ הרעיונות האלה, יש להתייחס לשניהם באהדה ביקורתית מתונה. לכן אני מציע לחברי מרצ הצעירים וגם למתפקדים החדשים לדרוש מהמועמדים הצהרת תמיכה בסרבנות שטחים, ולקבוע את הצבעתם לאורה.
הצגת הקולנוע הלפני אחרונה
לפני פחות מחודש הלכנו לקולנוע בבנייני האומה בירושלים. חווייה גדולה, כמעט כמו נסיעה נינוחה לאירופה. הסביבה תרבותית ונעימה, המזנון אולי דל ולא אופנתי, אבל גם מרווח מאוד, עם פינות עישון לגזע הנרדף. אפשר לנהל שיחה בשקט ואפילו להגיע לשם לבד עם ספר, ולקרוא לפני ההקרנה.
זהו הקולנוע היחיד בעיר, אולי גם בארץ, שעוצב לנשים ואנשים מעל גיל 40. אין שם רעש מחריש אוזניים, וההנהלה מקפידה בדרך כלל על רכישת סרטים טובים למדי. אין צורך לומר שהגישה לבנייני האומה היא נוחה במיוחד, גם בימי חורף עגומים ואפילו סוערים. קווי אוטובוס רבים, מגרשי חנייה גדולים ונסיעה במונית ממרכז העיר ועד לפתח הקולנוע עולה פחות מ-15 שקל.
באותו ביקור נעים ראינו גם סרט צרפתי מעולה, על גבר ואישה נשואים (לא זה לזו) ומובטלים שהתאהבו חרף רקעם השונה לחלוטין. המסר היה מוסווה היטב ואוניברסאלי. לעתים היה דומה שהסיפור יכול היה להתרחש גם באשדוד או בעיירת פיתוח המאוכלסת בתושבים דוברי צרפתית. אבל רק שנינו צפינו בסרט הזה. זה היה כמעט סוריאליסטי. אולם מחומם היטב, הקרנה ללא דופי, סדרנית נחמדה בפתח, ובכל זאת הסתכמה הכנסת הקולנוע ב-66 שקל בלבד, מחיר שני הכרטיסים שרכשנו.
מקץ כמה ימים הלכתי לקולנוע לבדי. הגעתי לשם כמעט שעה לפני ההקרנה, וקראתי בנחת את ספרו של גבריאל גרסיה מארקס "לחיות כדי לספר" בהוצאת "עם עובד". בדרך כלל אני בולע ספרים כאלה בקדחתנות, לעתים ביום אחד, אבל את מארקס צריך לגמוע לאט-לאט, כמו קוניאק משובח. שתיתי קפה סביר בהחלט, שתי הנשים המבוגרות שישבו מולי שוחחו בקול נמוך ואיש לא הפריע אפילו פעם אחת. אחר כך הלכתי לאולם 4, צפיתי שוב בסרט טוב, ישבתי לבד באמצע השורה החמישית ומאחורי ישבו שני אמריקאים בערך בגילי, שנראו כמו בוגרי הפסטיבל בוודסטוק בשנת 1969. סך הכל של הגילים שלנו, משהו כמו 180, עלה בהרבה על הכסף ששילמנו עבור הכרטיסים, 99 שקלים לשלושתנו.
הדיווח הזה הוא אולי יפה ומרומם נפש, אבל גם מדאיג. אני פשוט לא מאמין שארבעת בתי הקולנוע המקסימים בבנייני האומה יחזיקו מעמד לאורך זמן. אם הם ייסגרו, נוכל להאשים רק את עצמנו. אסור לירושלמים לתת למקום כזה להיעלם מהנוף התרבותי של העיר. קולנוע "סמדר" הנהדר אולי יחזיק מעמד בשל הצעירים הפוקדים אותו, אבל דווקא האוכלוסייה המבוגרת יותר חייבת להציל את חלקת האלוהים הקטנה שלה. למען השקיפות אני חייב לציין, שאין לי מושג מי מנהל את בתי הקולנוע בבנייני האומה והאינטרס היחיד שלי הוא להציל את המקום למען עצמי ולמען העיר. פשוט חבל לוותר על חוויה קסומה במחיר השווה לכל נפש. במקום לחוש נוסטלגיה כלפי המקום אחרי שיתפרק, מוטב שנמנע את הקריסה.
ככל שהתאמצתי אינני מבין את מי ברעם מעדיף. אולי יואיל לציין אישיות אחרת המקובלת עליו שתוכל להנהיג את השמאל ובעתיד את המדינה.
אגב ביילין נוסע לכנס בבומבי שהוא נגד הגלובליזציה.
לחיים ברעם:
כיצד אתה מתעלם ומעלים מן הקוראים כי אלוף-משנה רן כהן היה במלחמת לבנון התומך הנלהב ביותר של המלחמה הבזויה הזו ושל אריאל שרון,ואף התנדב לשרת שירות מיוחד וממושך כמפקד צבאי במלחמה זו?
ונניח ש"יחד" בראשות מי משני המועמדים, תזכה ב-20 מנדטים (שיחשבו הישג מרשים ביותר), תעקוף את מפלגת העבודה (בראשות השד יודע מי) שתזכה ב-10 עד 15 מנדטים, ויחד עם חד"ש, בל"ד ורע"מ, יגיע גוש השמאל-ערבים (בכנסת, להבדיל מהמציאות, יש דבר כזה) ל-40 עד 45 מנדטים. הליכוד לבדו יגיע לאותו מספר מנדטים, והתוצר של כל התהליך יהיה אופוזיציה מעט יותר לוחמנית. כמה משפחות שכולות בשני הצדדים יחסכו בעקבות המהלך הזה?
תודה על האינפורמציה המאלפת. חשוב לזכור דברים אלה על רן כהן!
גם אני הייתי שם בסרט יפה, "האסונות של נינה"
גם אנחנו היינו לבד באולם אני ואשתי תענוג של מקום
לכו לראות סרטים יפים זה מביא שקט לעולם.
יוסי ביילין הינו ציוני חכם ושפוי אוהב ישראל מושבע. הוא מחפש במרצ רב פתרון לבעיה הישראלית-פלסטינית. הוא בהחלט יכול להיות אחד ממנהיגי התנועה החדשה והוגה הדעות שלה.
2003 / 07 / 04
שם המגיב/ה: ריאל פוליטיק
יוסי שריד הינו המדינאי והפוליטיקאי החכם , הישר וההגון במדינה. אם היה מזל לאזרחי המדינה הוא היה היום ראש ממשלת ישראל. אליו הייתי מצרף את פרופסור בן עמי, את מתן וילנאי, את בני בגין , את דן מרידור ואת רן כהן-וזה אפשרי.
המגיב החוזר ללא הרף על ברכת-שריד שלו (תגובה זו פורסמה לאחרונה ביולי 2003 באתר זה)- מצרף ל"ממשלתו" את בני ביגין.רן כהן, מתן וילנאי – כפתור ופרח: כך יראו שרידיה של מרץ, בראשותו של שריד בממשלת-ימין.
לא מתעלם ולא מעלים. פשוט כתבתי את הדברים האלה עליו כבר עשרות פעמים. אבל אתה צודק, וזו נקודה חשובה להתלבטותם של הבוחרים. עם זאת, כתבתי מתוך מודעות לעובדה שאנשי מרצ אינם בבחינת שמאל רדיקלי, ושמערכת השיקולים שלהם שונה מזו שלנו. בסך הכל, הייתי מעדיף את עיסאם מחול או מוחמד ברכה, אבל כל בוחר ציוני, גם ממרצ, עושה קודם כל שיקול לאומי, במודע או שלא במודע.
רן כהן פילג את של"י כשהתגייס לצבא הקבע,מיד עם שחרורו ממילואים בתום הקרבות.הוא עשה זאת כדי לזכות בדרגת סגן אלוף ונאמנותו העיוורת לצה"ל – הביאה לו דרגת אלוף משנה, מאוחר יותר. הוא התגייס לצבא הקבע במלחמת הלבנון. האלוף במילואים,ד"ר מתי פלד המנוח,שהיה מראשי של"י,כינה אותו "פושע מלחמה"וכך,נחצתה של"י לשני מחנות:"הציוני" והלא-ציוני.רן כהן התחזה כשמאל-רדיקלי בתקופת חייה הקצרים של שי"ח וסחב חלק ניכר מחברי ש"יח אל מק"י בראשותם של מיקוניס ויאיר צבן,כדי להקים את "תכלת אדום" עם מאיר פעיל בראש הרשימה לכנסת,בתרגיל שתוזמר כדי להביס את "העולם הזה כוח חדש" ברשימתו לענסת 1973 ,אליה הצטרפו רבים מחברי שי"ח שכבר הבחינו בתככיהם של ניבה לניר ורן כהן, שקשריהם עם "מערכת הביטחון" התגלו רק שנים לאחר מכן.רן כהן הוא "ביטחוניסט" המתנגד ברעשנות האופיינית לו לסרבנות הכיבוש. הוא היה חבר בוועדת השירותים החשאיים שאישרה לשב"כ לענות את העצורים הפלסטינאים. בתפקידו כשר המסחר והתעשייה לא עצר את "תעוש" ההתנחלויות ואת תקציבי משרדו ליהוד השטחים הכבושים.תסביך הגדלות והאגוצנטריות שלו הוא סם רעל לכל מפלגה פןליטית. רשימת התומכים בו מאמנון רובינשטין,כותב המאמרים החסודים והצדקניים ב"הארץ" ועד יאיר צבן,שהיה מזכיר ברית הנוער הקומוניסטית,יו"ר מק"י ש"התגייר" יחד עם מורו ורבו ד"ר משה סנה – מעידה על הסכנה שבבחירתו לראשות המפלגה החדשה "יחד"..המוזר הוא ששולמית אלוני,נמצאת ברשימת תומכיו.
אינני מבין את ההתפרקות על קולנוע בניני האומה ואת הניסיונות לשמר אותו ולתת לו להצליח מבחינה כלכלית.
ירושלים היא עיר חשוכה שהכוחות החרדים בה השתלטו על כל חלקה טובה, כולל בניין העירייה, ואני לא רואה שום סיבה שהמוסד הנחמד הזה ישרוד.
המקום האחרון שנשאר לאנשי התרבות השפויים הוא תל-אביב, מפלט אחרון במדינה הלאומנית והברברית הזו.
הקטע על בנייני האומה נועד לשבועון הירושלמי כל העיר, ונשלח בטעות עם הקטע העיקרי. לגופו של עניין אני לא מסכים, ולכן מעדיף להישאר לגור בירושלים (המערבית).
יוסי ביילין ימשיך את הא-נומליה הקיימת היום בשמאל הציוני שאין לו מישנה חברתית שמאלית, ובכך הוא נוטל חלק במהפכת ההפרטה של עשרים השנים האחרונות. ביילין יכול לומר כמה מלים נגד הגלובליזציה, אבל אין ולא יהיה לו שום חיבור לפרולטריון הישראלי. כסגן שר האוצר הוא היה האיש שהמציא את חוק ההסדרים האנטי דמוקרטי והמתועב ומי ששימן את אריה דרעי בתקציבי מדינה "למען השלום". אי אפשר להביא שלום ללא ברית בין השמאל לבין הפרולטריון, כפי שכבר הוכיחו הסכמי אוסלו. בלי ברית כזאת, לא יהיה כאן באמת שמאל ציוני.
לכן עדיפה בעיני מועמדותו של רן כהן, למרות הרקורד הבעייתי שפורט כמכתבי הקוראים. ביילין יצטרך לעבור ניתוח לשינוי מין כדי להגיע למה שרן כהן הגיע כבר מזמן – דיאלוג עם אנשי השכבות המוחלשות. מרצ חייבת להיות מפלגת חברה ולא רק מפלגת שלום. אי אפשר לנהל דיאלוג רק עם יאסר עבד רבו. כדי שיצא משהו מהדיאלוג הזה, ביילין יצטרך לדבר עם בני עמו, ואת זה הוא מעולם לא ידע לעשות.
"אני מצדיע לסרבנים" – יוסי ביילין, אתמול כשהתארח באגודת הלהט"ב.
מבחינתי זה מכריע את הכף, ולא נותר לי אלא להזמין את רן כהן להצהיר הצהרה זהה.
יש להם קבלות רבות ואני מעדיפה אותם כמנהיגים בשותפות עם יוסי בילין ויעל דין.
בילין הוכיח את עצמו בדבקות לתהליך השלום, תהליך שהוא הכרחי לחלץ את שני העמים מהשרטון המדמם אליו הם נקלעו. השמאל חייב להתאחד תחת הנהגתו של בילין, כי ללא פתרון מדיני לא נוכל להתמודד במישוריות החברתית.
השבוע התפאר רן כהן בראיון עיתונאי שבעת כהונתו כשר המסחר והתעשייה,הוא הצליח להדוף את תביעת האיחוד האירופאי,לסמן את מוצרי היצוא מהשטחים הכבושים בעוד שה"תבוסתן" אולמרט "נכנע" להם. צאו וראו,החליטו בעצמכם, מה הוא פרצופו האמיתי של "מנהיג השמאל" רן כהו.
רק לא רן אשר כשר המסחר והתעשיה היה להוט להיות ממלכתי, ודאג שלא יפגעו ביצוא של תוצרת ישראלית מהשטחים הכבושים.
רן כהן ה"ממלכתי" הוא כפילו של רן כהן ה"ביטחוני" שקיבל את דרגותיו כשהתגייס לצבא הקבע כדי לשרת בלבנון הכבושה. הוא אינו כשיר לעמוד בראשה של מפלגה הרוצה להכתיר עצמה כ"סוציאל-דמוקרטית".
ההערות על רן כהן ועברו באמת גורמים לחשוב פעם שנייה.
לי חשוב מאד החיבור של מרצ או איך שיקראו לזה (קשה להתרגל ל"יחד" הזה של עייזר וייצמן), עם השכבות המוחלשות.
מצד שני יש לי חשד בבטחוניסטים והסיפורים על רן כהן מגבירים את החשד שהוא עוד אחד מהם, השתולים בכל מקום (זה מה שגם ברק היה).
מעניין במי יעל דיין תומכת, היא אגב הצביעה עם מפלגת העבודה בעד הצעת הקיצבאות המפלה כנגד מי שאינם יוצאי צבא ואת זאת לא אשכח לה לעולם.
עוד על רן כהן – זה מה שהוא אמר לפני חודשיים בכנסת על הסרבנות, בדיון על רצח רבין (הדברים מדברים בעד עצמם). אגב, ברעם צודק לגמרי – מרצ צריכה להמשיך לפעול למען השכונות בלי שום קשר לעניין האלקטורלי, ולכן כל הטיעון הנצלני והמיני של כהן כאילו יביא קולות מציבורים חדשים הוא לא רלוונטי. בדברים להלן, ה"יום המשותף" לכהן ולסלומיאנסקי הוא יום השנה לרצח רבין:
רן כהן: אחת הפגישות הכי טובות שהיתה לי על הבמה של העצרת הזאת היתה עם ניסן סלומיאנסקי. הוא בא מהתנחלות, והוא היה באמת מאוד מכובד. תאמין לי, התחבקנו, משום שאני חושב שזה יום משותף שלי ושלו ביחד. אני לא מבקש שיבואו, אני מבקש שבאלון מורה, באפרת, בגוש עציון, אמרתי לחגי, אני שייך לשמאל, אני יודע שסכנה גדולה בשמאל זה סרבנות. מה אני עושה, אני לא מוותר. אני הולך לכל מקום ואני יוזם ואני מלבן, למה? כי אני לא רוצה שיהיו סרבנים. סרבנות יוצרת בעיה מאוד מאוד קשה בעם ישראל. תסכים איתי שזה רחוק מאוד מרצח, בטח מרצח ראש ממשלה ורצח פוליטי, אבל זו תופעה שהיא רעה. אני צריך לעקור אותה במחנה שלי. למה, כי הסכנה של סרבנות שרות בשטחים, כשהייתי מפקד בצבא שפטתי סרבנים שהיו חברים שלי. למה, כי ככה, כי זה הצבא שלי.
שאלה ל"מהפכן".
מה זה הלהט"ב?
רן כהן הוא הסוס הטרויאני של "מערכת הביטחון" בשמאל הישראלי. אם תבחר בו "יחד" ליושב הראש שלה- יפלג ויפצל אותה רן כהן,כשם שחיסל בהצלחה בהנחיית שולחיו,את הרשימה המשותפת של שי"ח והעו"ז-כוח חדש עם אק"י(אשתר וילנסקה ואליעזר פיילר "שומרניק") ואח"כ את של"י,בהנהגתם של לובה אליאב,מאיר פעיל ואורי אבנרי, הוא דחק את שולמית אלוני אל מחוץ למרץ וימשיך לעשות זאת גם ב"יחד".
נאמר פה כאילו שולמית אלוני תומכת ברן כהן, וזה ממש לא נכון – היא הופיעה בכנס הפתיחה שלו כמו שהיא הופיעה בכנס הפתיחה של יוסי ביילין, ובשניהם היא נתנה נאום פוליטי ולא דיברה על איש מהמועמדים. כשנשאלה בכנס של רן היא הבהירה שלא באה להביע תמיכה במועמד, אלא בהקמת המפלגה המשותפת.