הגדה השמאלית

במה ביקורתית לחברה ותרבות


מאת: ב-20 בינואר, 2004 2 תגובות

מאמרה של קרן פינקלשטיין "שומרים על אליפות השביתות" ("הארץ", 12.1.04) חשוב ומעניין. נושא השביתות אינו יורד מסדר היום הכלכלי והחברתי בארצנו. טענתה של הכותבת כי ישראל ראויה לתואר האליפות במספר ימי השביתות במגזר הציבורי בשנים האחרונות, מגובה בנתונים משכנעים. עם זאת אני סבור כי יש להבחין בין הנתונים המאלפים המתפרסמים במאמר לבין הדעות המבצבצות בין שורותיו. לשם כך, כדאי לבדוק את המשתנים הרלוונטיים לא רק בינינו לבין המדינות האחרות, אלא גם לבדוק את רצף העובדות על ציר הזמן בתחומי ישראל.

אני רוצה להזכיר כי במשך שנים לא מעטות אחרי קום המדינה, היתה ישראל מופת של שקט תעשייתי בהשוואה למדינות אירופאיות באותה תקופה. תהיינה הדעות בנושא זה חלוקות ככל שתהיינה, אך עובדה היא כי ממשלות ישראל נהגו להתפאר בה לעתים מזומנות ולהציגה כביטוי ללכידות החברתית שאפיינה את ימי המדינה בדרך ושנות "המדינה במצור" שאחרי קום המדינה.


בבואנו לנסות ולרדת לפשר המצב אותו מתארת הכותבת, איננו יכולים שלא להבחין בנתון ברור וגלוי לעין. ועדי העובדים בישראל וההסתדרות הכללית, נחלשו לאחרונה באופן משמעותי ביחס לכוחם בעבר (הסיבות לכך מחייבות דיון אחר). על פי שורת ההגיון היתה אמורה חולשה יחסית זו להוות גורם ממתן ומרסן בהיקף השביתות ובאופיין, אך לא כך קרה. שכן בצד תהליך זה התרחש תהליך של השתנות גם בצד הנגדי, ובראש וראשונה בקרב המעביד הגדול של המגזר הציבורי – הממשלה בכלל ומשרד האוצר בפרט.


מיום שדרך מר נתניהו על במת יחסי העבודה בישראל חשו העובדים בעליל ששר האוצר רואה בהם אויב ומתייחס אליהם בהתאם. התקפותיו הופנו לא רק כלפי העובדים המאורגנים, אלא גם כלפי "החלשים" בכלל, כמו המובטלים (אוכלי קצבאות חסד), האמהות החד הוריות (פרזיטיות שאינן רוצות לעבוד), תושבי עיירות הפיתוח, זקנים, ילדים בסיכון וכיו"ב. מערכת יחסים חדשה זו היא שדחפה את ארגוני העובדים ואת נפגעי השיטה מקרב השכבות החלשות לגל גובר של שביתות ועיצומים. תגובה זו לא היתה צריכה להפתיע איש. היא היתה צפויה.


ממרומי כסאו, שיגר שר האוצר אזהרות בוטות אל ציבור העובדים. הוא הכריז שאינו זקוק להסכמת כדי לחולל שינויים במצבם והוא יכול לעביר שינויים כאלה בחקיקה. ארגוני העובדים קלטו את המסר. שוב אין מדובר בפרט זה או בסעיף  אחר. מדובר במהות. בחזרה למאה התשע עשרה; בשיבה לימים הטובים טרם היות האיגוד המקצועי וועדי העובדים. מדובר במלחמה על כל הקופה – מלחמת אין ברירה. במלחמה מסוג זה ועדי העובדים הגדולים – במגזר הציבורי כמובן – הם מטבע הדברים האבן הראשה במערך ההגנה של העובדים המצויים בעמדת נחיתות מול חזית הממשלה והמעסיקים. פוליטיקאי נבון ירחק ממערכת יחסים שכזו כמפני המגיפה.


אלה המזכירים כל הזמן את הנזקים הכבדים הנגרמים למשק בגין השביתות, ייטיבו עם עצמם ועם האינטרס הכלכלי שלהם, אם יכירו בעובדה ששר האוצר הנוכחי עולה להם הרבה יותר ממה שהמשק מסוגל לספוג. התענוג יקר מדי.


שקט תעשייתי נורמלי יחזור לארצנו, כבעבר, כאשר שר האוצר נתניהו ומדיניות משרדו יסולקו, ממש כשם שהאי-שקט הופיע על במותנו שלוב זרוע יחד עמו. ויפה שעה אחת קודם.

תגובות
נושאים: מאמרים

2 תגובות

  1. יוסי זעירא הגיב:

    נמרוד אשל צודק בכך שריבוי השביתות לא מלמד על מי אשם בהן. במיוחד כאשר השביתות מופיעות במגזר הציבורי הרחב והדבר בדרך כלל מלמד על נסיון של הממשלה לבצע שינוי במדיניות כלפי האיגוד המקצועי, ובפרט לנצל את חולשתו הנוכחית כדי להכתיב דברים. עם זאת לא רק נתניהו ניסה זאת, אלא גם שרי אוצר אחרים (שכן מאבקים כאלו היו כמה וכמה בשנים האחרונות, גם כששרי אוצר אחרים כיהנו). לאידיאולוגיה של נתניהו שותפים רבים בליכוד וגם במפלגת העבודה, והוא רק מנסחה הרהוט ביותר.

  2. חף הגיב:

    1. המגזר הציבורי בארץ גדול מדי.

    2. אי השקט לא הופיע עם נתניהו.

    3. אכן ישראל היתה מופת לשקט תעשייתי בשנות החמישים, כיוון שלא היתה תעשייה (למעט המפעל בים-המלח, או תעשייה זעירה.).

    4. ההסתדרות היתה ברוב שנותיה גוף פרו-ממשלתי, והלכה יד ביד עם המעסיק=המדינה. רק בשנים האחרונות חל הניתוק הנדרש, מה שהביא (יחד עם עוד תהליכים) לירידה בכוחה.

הגיבו כאן

אורך תגובה מקסימלי: 1000 תווים

הרשמה לעדכונים בדוא"ל

Subscribe via Email

מומלצים