"שלטון וטרור" הוא ספרו האחרון של נועם חומסקי, איש ההגות האמריקאי. חומסקי הוא המצוטט ביותר בין אנשי הרוח בעולם, לפחות כך סבורים חובבי הנתונים והסטטיסטיקות. למרות שהוא נודע בעולם כבלשן, עוד לפני שהפך ידוע הוא פירסם את מאמרו הפוליטי הראשון: "נפילת ברצלונה בידי הפאשיסטים" (1939). הוא היה אז בן עשר. עתה, חומסקי בן 74 והלהט שבו לא כבה. מזה שנים רבות הוא המתסיס בקנה מידה עולמי, בייחוד מאז מלחמת וייטנאם. הוא מרבה לכתוב ולהתפלמס על תפקידה של ארה"ב בעולם. גם בהקשר של כיבוש עיראק. הראיון עם חומסקי נערך לאחרונה במהלך ביקורו הראשון בקובה. הביקור הוגדר על ידי ממשלת קובה כ"היסטורי" וחומסקי הודה בהתרגשות: "לקח לי זמן רב מדי להגיע לקובה". חומסקי השתתף בוועידת חוקרי מדעי החברה באמריקה הלטינית שנערכה בהוואנה ונאם על דילמות השליטה הכלל-עולמית של ארה"ב וה"מלחמה נגד הטרור".
ש. בדברים שכתבת ובהרצאות אודות מלחמת עיראק אתה מרבה להפוך על פניו את הרציונל של ג’ורג’ בוש. הנשיא האמריקאי טוען שפתח במלחמה בכדי להילחם בטרור ואתה סבור שדווקא המלחמה גורמת להגברת הטרור.
ת. …הטענה שלי היא פשוטה: כל מי שמותקף מנסה להגן על עצמו. בנוגע להגברת הטרור, בעקבות המלחמה נגד עיראק גם שירותי הביטחון של ארה"ב ומומחים ביחסים בינלאומיים מסכימים כי כך יהיה. אם ארה"ב הודיעה שבשם ביטחונה הלאומי היא מסוגלת לתקוף כל נקודה על פני כדור הארץ, יש בעולם הרוצים להקדים תרופה למכה. אלה המדברים בזכות המלחמה בעיראק בשם ביטחונה הלאומי של ארה"ב עשו את מה שהבטיחו. הם גם קיבלו את התגובות הקשות בשטח – כפי שציפו חוקרי האזור. אין לטעות, בני אדם רוצים להגן על עצמם. יחד עם זאת, איש לא יכול להתחרות בכוח הצבאי האמריקאי. הוצאות הביטחון של ארה"ב הן הגבוהות בעולם. ולכן, אין להתפלא שיש מי שעושה שימוש בנשק הזמין ביותר שבידיו, כולל נשק הטרור. זהו מנגנון פשוט להבנה.
ש. אולי בוש טעה בהערכותיו? או שהוא כבש את עיראק חרף הסימנים המוקדמים למה שיכול לקרות?
ת. לדעתי ממשל בוש לא צפה את התוצאות החמורות של כיבוש עיראק. אבל זה לא השיקול המכריע במדיניות החוץ של ארה"ב. מדיניות חוץ זו מוכתבת על ידי הרצון לשלוט בעולם בייחוד לשלוט על מקורות האנרגיה. רק כך ארה"ב יכולה לגבור על מתחריה באירופה ובאסיה. הבעיה הקשה היא שאלימות גורמת ליותר אלימות, וכך גדל מספר הקורבנות בעקבות השימוש בנשק להשמדה המונית או הטרור. זו תחזית קשה. זהו גם הרציונל של מדיניות החוץ האמריקאית. אגב, זו לא רק מדיניות חוץ. גם בארה"ב פנימה, הממשל מנסה לפרק כל הגנה שעמדה לצידם של האזרחים מול מתקפת כוחות השוק. בעלי ההון בארה"ב זקוקים למדינה חזקה. אבל זו אינה מדינה חזקה כדי לפתח שירותי רווחה לרוב האוכלוסייה. זו מדינה חזקה כדי להגן על העשירים והחזקים.
זו תמצית תולדות האימפריאליזם מאז המאה ה-18. בתקופה ההיר, המדינות שכעת מוגדרות "העולם השלישי", היו מפותחות כמעט כמו מדינות "העולם הראשון". ארגנטינה למשל, היתה אחת המדינות העשירות בעולם. במאה ה-18 סין והודו היו מעצמות מסחריות עולמיות. מה שמוכנה כעת "העולם השלישי" אולץ לאמץ את כוחות השוק. אבל לא כך הדבר בנוגע לארה"ב, אנגליה, גרמניה או צרפת. למעשה, מדינות אלה היו למדינות חזקות כי לא קיימו את עקרונות הסחר החופשי. הן דרשו ממדינות אחרות לקיים עקרונות אלה, אבל סירבו לקיימם בביתן.
אפילו בארה"ב אין דבר כזה "שוק חופשי". כל הטכנולוגיות החדישות – מחשבים, אלקטרוניקה, טלפוניה, אינטרנט – התפתחו בצלו של המגזר הממלכתי בכלכלה. למשל, המכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (MIT), מקבל סובסידיות גדולות מהממשל כדי לקדם את הטכנולוגיות החדישות ביותר. פעם היו אלה המחשבים, היום מדובר על הביוטכנולוגיה. רק לאחר שלב ההרצה והפיתוח, טכנולוגיות אלה עוברות לידי המגזר הפרטי. יש לשוב ולהדגיש שהמדינות החזקות דורשות צעדים מהמדינות האחרות, שהן בעצמן לא מוכנות לאמץ.
למשל, החוב החיצוני של העולם השלישי שכל כך מפורסם. אם רודן כלשהו בעולם השלישי לווה כספים מבנק בינלאומי גדול, ולאחר מכן הוא מבזבז אותו או מפקיד את כספים אלה בחשבון בלונדון – החזר ההלוואה מוטל על העובדים או האיכרים שלא ראו גרוש מהכספים שנגזלו או שלא ביקשו דבר. לא כך אמור לפעול הקפיטליזם. על פי הכללים, מי שלוקח הוא מי שמחזיר. אבל איש לא מאמין בעקרונות הקפיטליזם, אלא רק במקרה אחד: כאשר מדובר בעניים. וזה נכון בין מדינות ובתוך החברות הקפיטליסטיות עצמן. כך עובדת השיטה הקפיטליסטית מאז ומעולם.
ש. אז, איך ניתן לפתור את סוגיית החוב של העולם השלישי?
ת. צריך לפעול על פי עקרונות הקפיטליזם. אם הרודן הוא מי שלקח את הכסף, שהוא יחזיר אותו – מכיסו.
ש. מהתיאור שלך את מדיניות החוץ של ארה"ב עולה כי היא מסוכנת. היא אף מסוכנת כלפי אזרחי ארה"ב פנימה.
ת. … נכון. ולכן קיימים חילוקי דעות בתוך האליטות בארה"ב. יש הסבורים שניתן להגיע אל אותן המטרות, אבל באמצעים "זולים" יותר. חילוקי הדעות באליטות הוא גלוי. חלק מהאליטות מותח ביקורת חריפה על מדיניות החוץ של ממשל בוש. ארה"ב פתחה במתקפה נגד עיראק ללא תמיכת האו"ם. ארה"ב פעלה על פי עקרונות דוקטרינת הביטחון הלאומי כפי שנוסחו על ידי ממשל בוש בספטמבר 2002. והדבר גרם לחשש גובר בכל העולם וגם בקרב אליטות מסוימות בתוך ארה"ב. זהו הנוסח המתוקן של האימרה היוונית העתיקה: "מדינות גדולות עושות את מה שהן רוצות. מדינות קטנות עושות את מה שהן יכולות".
וכאשר האו"ם חדל מלשמש כיסוי לפעולה האמריקאית, הממשל דוחק אותו הצידה. אתן דוגמא: בשנה שעבר ועדת האו"ם לפירוק הנשק אימצה החלטות נגד הפיכת החלל החיצון לשדה מערכה צבאי ונגד השימוש בגזים רעלים ונשק כימי וביולוגי. ההחלטות התקבלו כמעט פה אחד. רק שתי מדינות נמנעו: ארה"ב וישראל. הביקורת נגד מלחמה עיראק אין לה תקדים בתוך ארה"ב. בקרב האליטות קיים קונסנזוס לגבי מטרות המלחמה. אבל יש מחלוקת גלויה בנוגע לשימוש בכוח הצבאי. חלק מהאליטות מעדיף שימוש באמצעים פוליטיים או כלכליים כדי להגיע אל אותן המטרות. זו לא מחלוקת על רקע מוסרי.
ש. האם מדובר על הבדלי הגישות בין רפובליקנים לבין דמוקרטים? האם קלינטון היה פועל אחרת מבוש?
ת. הבדלי הגישות אינו גדול במיוחד. כי גם ממשל קלינטון הכריז כי בידי ארה"ב שמורה הזכות להתערבות צבאית כדי להבטיח נגישות חופשית אל אוצרות הטבע או אל השווקים. אבל ממשל קלינטון סבר שניתן לעשות זאת בצורה איטית יותר. אבל יעדיהם של שני הממשלים, קלינטון ובוש, הוא אחד: להבטיח את השליטה העולמית. יחד עם זאת, מצבנו עתה טוב יותר מאשר לפני שלושים או ארבעים שנה. האוכלוסייה מבינה יותר את המערכה הבינלאומית ותודעה זו הולכת ומחלחלת בעמים. אחת מתוצאות פעילות המחאה של שנות השישים היא שעתה לא ניתן לבצע טבח המוני ללא הבחנה. כך, שניתן לשים גבולות לאלימות הממלכתית.
נועם חומסקי מעמיד אתגר בפני המעמד השליט, "נראה אתכם פועלים לפי הכללים שלכם". זה אקט תעמולתי נחמד אבל ספק אם יש לו משמעות פוליטית בתקופה שבה הקפיטליזם האידאליסטי-נאיבי של "משחק הוגן" ו"שוק חפשי" כבר מזמן חדל להתקיים ולאיש אין אמון של ממש בכללים שלו, והם קיימים רק כאיזו מנטרה דתית עתיקה, שאיש לא מאמין בה ממש.
הנסיון לעשות שימוש בכללי משחק פשטניים ונאיביים (פשטניים ונאיביים מבחינת אלו שבכלל מאמינים במשחק הזה, לא אלו שיודעים כבר מזמן שהקפיטליזם בכל צורותיו הוא דכאני) מוביל למרבה הצער לתביעות פשטניות ונאיביות כמו "הרודן לקח הרודן יחזיר" כאילו לא היו ניתוחים מעמיקים של ממש על מקורות החוב החיצוני של העולם השלישי. הרי כמו חברה בע"ם, כך גם לגבי ממשלה, די קל להראות שלא ניתן להטיל אחריות פרטית להחזר הלוואה ממשלתית. זאת בשני תנאים :
1 שההלוואה ניתנה ככזו ולא הלוואה לחשבון פרטי או עסק פרטי.
2 בתנאי שהרודן הוא משלה חוקית ומוכרת.
בתנאי השני רוב הרודנים עומדים מצוין, שהרי הברוגנות השלטת האירופו-אמירקאית היא שהפכה אותם ל"ממשלה חוקית ומוכרת".
ונניח אפילו שתוטל האחריות על הרודן (מה שלא ניתן להיעשות בארגנטינה או בוליביה), מי או מה ימנע ממנו לקחת את הכסף מהפועלים והאיכרים ואז להחזיר אותו ? השוטר העולמי ? כללי המשחק ההוגן ? כוחות השוק ? זהו הגיון מעגלי הסותר את עצמו (מדהים שמשהו יכול להיות גם זה וגם זה…).
השימוש בכללים שהמערכת מעמידה פנים שהיא מכבדת כדי להציב לה דרישות אינו שיטה פסולה בעיקרה. עורכי דין של זכויות אדם עושים זאת לא רע כאשר הם ממנסים להגן על פרטים או ציבור מפני הדורסנות של "מערכת החוק" על ידי שימוש בחוק עצמו וביומרה הדמוקרטית של השלטון. אבל במקרה הנוכחי, השימוש הזה נכשל ונידון לכישלון.