ד"ר אילן פפה מתעלם במאמרו "בועת ז’נבה: נוסחה ישנה בלבוש חדש" מתמיכתה של ברה"מ בתוכנית החלוקה של 1947, וצודק אלכס מסיס בתגובתו לכך. אבל לא מהסיבה כי בלעדי תמיכתה, מדינת ישראל לא היתה קמה, שהרי לא זה נושא המאמר – אלא יחסה של התנועה הציונית לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. השאלה רלוונטית מבחינה אחרת והיא היחס בין "הצהרת גרומיקו" לתמיכתה הבלתי מסויגת של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, עד היום הזה, בתוכנית החלוקה או בצורתה העכשווית "שתי מדינות לשני עמים".
הצהרת גרומיקו היתה ההסבר האידיאולוגי (הפרו ציוני) שניתן לתמיכה בעמדה הציונית. פתיחת הארכיונים מגלה מציאות אחרת. המגעים בין ראשי הציונות לברה"מ החלו עוד בתקופת הסכם ריבנטרוב-מולוטוב. ניצחון ברה"מ במלחמה חיזק את הקשר שהתקיים באמצעות שגריר ברה"מ בלונדון מאייסקי (שנפגש גם בארץ עם בן גוריון ב-1944). המגעים התמקדו בניסיון לשכנע את הסובייטים לתמוך בעמדה הציונית. בן גוריון ניסה ליצור אינטרס משותף על בסיס אידיאולוגי – הזיקה כביכול בין המפעלים של הציונות הסוציאליסטית לסוציאליזם בברה"מ – נימוק שסטלין החשיב כקליפת השום.
ויצמן לעומתו, שהבין את האינטרס המעצמתי הסובייטי, ביסס את ניסיונות השכנוע על שלושה נדבכים:
- המאבק הציוני נגד בריטניה יתמוך במאמצי ברה"מ להחליש את האחיזה הבריטית באזור.
- היישוב היהודי הוא הגורם הדומיננטי באזור והוא שיקבע בסופו של דבר את אופי ההסדר.
- ישראל תשמור על ניטרליות במאבק הבין-גושי שהחל להסתמן
סטלין לא הגיב מיד משום שמדיניותו היתה מכוונת ליצור שותפות עם מעצמות המערב לחלוקת השפעה עולמית, ולברה"מ לא היו כל כוונות לגבי המזרח התיכון (אלא כקלפי מיקוח – כפי שהתברר אח"כ). משנכשלו ניסיונות אלו והתברר שהמעצמות מנסות לקבוע הסדרים ללא ברה"מ, ובריטניה מנסה להקים באזור סביבה אנטי סובייטית, החלה ההתעניינות ב"אופציה" היהודית, מאחר שהערבים שיתפו פעולה עם בריטניה בעניינים בינלאומיים.
העתקת הדיון על א"י לאו"ם איפשרה לסובייטים להתערב. בניגוד לאלטרנטיבות של נאמנות בינלאומית או נאמנות של האו"ם, הציעו הסובייטים שלוש נקודות שלא תאמו את עמדות שני הצדדים לסכסוך:
- סיום המנדט הבריטי
- הקמת מדינה אחת רב-לאומית ודמוקרטית
- התנגדות להגירה יהודית – מניעת שינוי המאזן הדמוגרפי
באותם חודשים נרקמה תוכנית ע"י ארה"ב להרחיב את תוכנית מרשל לטורקיה ויוון. הסובייטים ראו ביוזמה זו פגיעה באינטרסים (המסורתיים) החיוניים ביותר שלהם, ובתגובה שינו את עמדתם שכללה שתי אלטרנטיבות: מדינה דואלית יהודית-ערבית או חלוקה לשתי מדינות עצמאיות.
עקב התדרדרות נוספת ביחסי המעצמות – כניסה למלחמה הקרה – נבחרה לבסוף האלטרנטיבה השנייה קרי, הקמת שתי מדינות עצמאיות.
"ההימור" הסובייטי על היישוב היהודי והערכה המפוקחת של מנהיגי היישוב עצמם, התבררה כנכונה. הדבר לא נעלם גם מעינם של האמריקאים ששיגרו אזהרה לבן גוריון לבל "ירחיק לכת". האזהרה הספיקה לישראל כדי שתפר את הבטחתה לניטרליות במאבק הבין-גושי ותעבור לתמיכה פעילה בארה"ב (במלחמת קוריאה). "נקמת" סטלין לא אחרה לבוא והיא אחת הסיבות לגל הטיהורים נגד יהודים שהיו בהנהגות המדינות הגרורות, שמלאו (אולי גם מתוך הזדהות) את מדיניותו של סטלין עצמו בתקופת ה"רומן" עם הציונות.
כך שמתברר שהמדיניות הסובייטית נבעה מטקטיקות של קלפי מיקוח במלחמה הקרה ולא מעמדה עקרונית-אידיאולוגית. המפלגה הקומוניסטית הישראלית שלא ערכה ביקורת אמיתית על התנהלותה במשך כל שנות השלטון הסובייטי, לא בדקה גם את עמדתה המסורתית בשאלת "שתי מדינות" למרות שברור כי משמעותן מדינה אחת יהודית לא-דמוקרטית ומדינת בנטוסטאן פלסטינית (ולא משנה באיזה גבולות).
צרפת ה"סוציאליסטית" ובריטניה השמרנית חברו לישראל של מפא"י בראשותו של בן גןריון -להתקיף את מצרים ב1956 ועל כך שלמו ועדיין משלמים שלושת המדינות ביוקר,כשפרצופן האמיתי של שלושת המשטרים השונים,התגלה מתחת למסיכה אחת: הרצון להשתלט על המזרח התיכון. הפשטנות האינדיאנית,האצה רצה ל"הגיב" על כל מאמר, שניות אחדות לאחר העלאתו לאתר – יש לה רק מטרה אחת:להכפיש את השמאל הישראלי העקבי כמשת"פ.אני מתקשה להבין מדוע המערכת מרשה לאינדיאני ותגובותיו התועמלניות לייגע שוב ושוב את הקוראים היודעים כבר מה יכתב,תחת לכותרת "אינדיאני"
הפ.ק.פ (שאחר כך נקראה "מק"י") קיבלה החלטה התומכת עקרונית בחלוקה כבר ב- 1943, תוך מחלוקת עם בריה"מ.
בהחלטה לא נאמר במפורש "שתי מדינות", אולם נקבע שהארץ הפכה לדו לאומית, וזכות ההגדרה העצמית נתונה לשני עמי הארץ, יהיו אשר יהיו הנסיבות להיווצרותם.
נכון שזה לא מחייב בהכרח לתמוך בתוכנית החלוקה כפי שהוצעה ב- 1947, אבל זה אומר שהכרעתה של מק"י בעד ההצעה לא נבעה אך ורק מיישור קו עם העמדה הסובייטית.
הרי עמדה זהה נקטו לבסוף רוב ראשי הליגה לשחרור לאומי (פלג שפרש מפ.ק.פ בעקבות אותה החלטה מ- 1943). שם הייתה מחלוקת בין אמיל חביבי לאמיל תומא, כשחביבי תמך בתוכנית החלוקה ותומא התנגד. חביבי העלה שלל נימוקים לעמדתו, ובראשם ההבנה שאל לפלסטינים להטיל את יהבם על מדינות ערב, שברובם ככולם שלטו ממשלות בובות בחסות האימפריאליזם הבריטי.
ליובל – היה לי פעם מנהל שאמר אם אתה צריך להתנצל ולהסביר אתה אשם.אמיל חביבי היה אדם חכם. טיעוניו תקפים עד היום.עוד ב 48 כשמדינות ערב התקיפו את ישראל לא חשבו המדינות המתקיפות על הפלסטינים אלא על עצמן. כל אחת רצתה נתח גדול יותר ולא היה תאום בינהן. גם כיום אין בכוונתן לעזור לפליטים אלא להנציח את הבעיה. ביום שהפלסטינים יפנימו זאת כי רק עם ישראל כדאי להם להתפשר יהיה שלום.בעת האחרונה קלה ידו של הצנזור על הדק הצנזור אבל עד שיתעורר קוראים רבים יראו את תגובתי שאין בה כל גסות אלא דעה שונה.
מן הראוי לציין שאמיל חביבי באמת חזר לפ.ק.פ בעוד שאמיל תומא ובולוס פרח המשיכו להנהיג את הליגה לשחרור לאומי.
הליגה חוסלה בנכבה, יחד עם כל הקיום הפלסטיני שהיה אז, ופעילים שלה שרצו לחזור למפלגה נאלצו להגיש "ביקורת עצמית" על עמדתם (למשל אמיל תומא).
ראוי לציין גם שהפ.ק.פ חתמה על הכרזת העצמאות של ישראל (שהיא מסמך ציוני למהדרין), פעיליה היהודים שירתו בשורות הפלמ"ח וסייעו בנכבה והנהגתה תיווכה בין הציונים לבין הגוש הסוביטי כדי להשיג נשק עבור הציונים.
דומני שזה מעיד על האופי האמיתי של התמיכה בחלוקה, לא מתן אפשרות קיום ל"עם שנוצר" אלא הצטרפות הלכה למעשה לפרויקט הציוני. מאז עברה המפלגה כל מיני גלגולים, ימינה ושמאלה אבל שורש העמדות שהניאו א מעשיה ב-48 לא השתנה
למה אני צריך להיות דווקא בעד ארגון יהודי ?
רק גזען יכול לשאול שאלה כזו.
אבל שיהיה, אני מאד בעד תעאיוש ובעד הפעילות שלה, אני פעיל בתעאיוש כמה שאני מצליח ואני בעד ריבוי הדעות שיש בה.
אני פעיל בעמותת זוכרות וחושב שפעילותה מבורכת ועמדתה נכונה ואמיצה.
אני מאד מעריך את הפעילות של רבנים למען זכויות האדם למרות שאני כמובן לא פעיל שם.
אני אוהב ומעריך את כביסה שחורה ואת הפעילות שלה, אני חושב שהן עושות עבודה נפלאה בקידום סולידריות בין מדוכאים.
אני מאד בעד האגודה למלחמה בסרטן (היא ארגון יהודי ?)
ויש עוד רבים אחרים…
וכמובן, אני חבר פעיל באנבנאא אלבלד, הארגון היחיד שעמדותיו מאפשרות לי חד-משמעית להיות יהודי ותושב הארץ הזו בלי להיות קולוניזטור. כחבר שווה מן השורה וכחלק מהמאבק של תושבי הארץ והאיזור, אני מרגיש שהארגון זה מבטא אותי כיהודי, כיהודי שאני רוצה להיות.
יורם אתה נראה לי זעפן מדי . מילא אתה מרוגז על ימניים כמוני אבל גם על מק"י ועל הגוש הסובייטי ז"ל וכל זה בגלל שתמכו ב"ציונים" רחמנא ליצלן .אולי תבהיר לגולשים המשתאים בעד איזה ארגון יהודי קיים אתה ?
ליורם- עיינתי באתר אלבלאד . הוא כתוב בערבית ומעליו מתנוסס דגל אשף האם זאת כוונתך למדינה חילונית. נראה לי שחבריך הערבים הם לאומנים ערביים ואתה משמש להם כחסיד שוטה . האם דיבוריך על תנועה מייצגים בעצם פרש בודד העושה רעש של גדוד.
עיינתי באתר הגדה השמאלית.הוא כתוב בעברית.
לאור האמור לעיל, בחר את התשובה שנראית לך
כנכונה:
א) הגדה השמאלית הוא אתר לאומני עברי, והערבים הגולשים בו הם חסידים שוטים.
ב) כל התשובות נכונות ( החלטתי להקדים את
העניין הזה)
ג)אתה ציוני ( שכחתי את המילה הנרדפת)
ד) אנחנו הולכים ומתרבים. הציונות קבעה
את כללי המשחק, ואנחנו מצידנו נשחק אותו לפי הכללים (הפרועים), כך שכדאי לך להתעורר, חמוד.
אמיל תומא לא התאחד עם אף אחד ב-48, הוא גורש או ברח ללבנון וחזר כמסתנן, רק בשנת 50 אם אינני טועה הוא הצטרף למק"י החדשה לאחר הגשת ביקורת עצמית.
זה גובל בגסות רוח להציג זאת כ"מרקסיזם לחיילים מול מרקסיזם לאינטלקטואלים". מה, בולוס פרח אינטלקטואל ובנימין גונן (ששירת בהגנה) חייל של מעמד הפועלים ? זה מרקסיזם לילידים מול מרקסיזם לקולוניזטורים ומק"י בחרה להיות בצד של "ההמונים" הציונים ולהפקיר את ההמונים הפלסטינים. החיילים המרקסיסטיים הנאמנים של מעמד הפועלים שהיא פלסטינים גורשו או ברחו (שזה אותו דבר) או הפכו לאזרחים סוג ד’ במדינת אפרטהייד ומק"י תמכה באקט הזה בפועל.
דגל אש"ף לא מתנוסס על שום אתר כי הוא איננו קיים. באתר של אבנאא אלבלד מופיע דגל פלסטין. האמירה "פרש בודד" פירושה כצפוי שאתה לא סופר ערבים כפעילים פוליטיים, כלומר אתה גזען.
הליגה לא חוסלה בנקבה. באוקטובר 1948 אוחדו הליגה ופ.ק.פ למפלגה אחת בשם מק"י, שגם אמיל תומא היה אחד מחבריה הידועים.
אגב, גם בין החברים היהודים בפ.ק.פ הייתה מחלוקת בעניין התמיכה בחלוקה.
גם לי יש קושי עם ההכרעה הזאת ועם החתימה על מגילת העצמאות (שכללה רק יהודים והכריזה על המוסדות הציוניים כמוסדות ממלכתיים).
ההבדל ביני לבינכם (בר חיים ופוטרמן) היא שמבחינתי המרכסיזם-לניניזם לא נועד לאינטלקטואלים, אלא לחיילים.
ההכרעות לא נעשות במסגרת אקדמית, אלא במסגרת פוליטית. על מנהיג מפלגה לקחת בחשבון שיקולים שלגבי אינטלקטואל נראים בלתי רלוונטיים, כמו הבטחת קיומה של מפלגה קומוניסטית במדינה שכנראה תקום בכל מקרה (בעקבות צביעותן של ממשלות ערב), וכן, גם אחדותו של המחנה הסוציאליסטית שגם הוא מחנה ולא אקדמיה, ויש לו מפקדת.
בנוסף, מנהיג פוליטי, בניגוד לאינטלקטואל, אינו יכול לגלות ולנמק את כל הערכותיו.
נכון שבאותה תקופה הייתה הפרזה רבה בגישה שהצגתי כאן, לעתים עד כדי אבסורד, אבל גישה זו היא שהניעה את מק"י בכל פיותיה הדיאקלטיות, ולא חבירה לציונות.
אילו רצתה מק"י לחבור לציונות, היא לא הייתה צריכה לעשות זאת רק "למעשה". היא פשוט יכלה לחבור לציונות, כפי שאכן עשו כמה ממנהיגיה בשלבים שונים בתולדותיה, כמו מיקוניס וסנה, ובכך לחסוך מחבריה וממנהיגיה שנים על שנים של נידויים, חרמות, פיטורים, תקיפות, חקירות, כליאות וניסיונות לרצח.
מבחינתך "המרכסיזם-לניניזם לא נועד לאינטלקטואלים, אלא לחיילים" (חברי המפלגה?ההמונים?) שצריכים למלא פקודות של ה"מנהיג פוליטי, בניגוד לאינטלקטואל, אינו יכול לגלות ולנמק את כל הערכותיו".
חבר, לפי ההגיון הזה תגיע למקום שבודאי אינך רוצה להגיע.
נכון, מק"י לא רצתה לחבור לציונות, היא רצתה למלא פקודות של המנהיג הפוליטי שאינו יכול לגלות ולנמק את כל הערכותיו (אבל הם גלויים וידועים לפחות בדיעבד).
ליורם – לא ענית לשאלתי כמה יהודים מלבדך משתתפים בתנועת אלבלאד.ענה ישירות
שאלת בעד איזה "ארגון יהודי" אני.
ואם אתה רוצה לקבל תשובה כלשהי לשאלה כלשהי, רד מהטונים של אינקוויזיטור.
אני לא בחקירה ולא עונה לשאלות שהמשפט האחרון בהן הוא "ענה ישירות". גם את התשובה לשאלת ה"ארגון היהודי" נתתי לפנים משורת הדין, לא אענה לך עעל שאלות כאלו בעתיד.
התגובות שקראתי מעניינות, אבל לא ענייניות. השאלה של שתי מדינות או מדינה דו לאומית חוזרת לסדר היום. לדעתי הפתרון האפשרי לסכסוך הדמים בין יהודים לערבים הוא דווקא מדינה דו לאומית. ראשית, עירוב האוכלוסיות שנוצר בעקבות הכיבוש וגניבת אדמות הפלסטינים שוב אינו מאפשר חלוקת הארץ. שנית, האנרגיה הדרושה להגשמת התכנית של שתי מדינות אינה בנמצא. לעולם לא יוכלו אנשי שלום בארץ לכפות רצונם על הימין הטבעי החזק ומתחזק. זכרו שלעניין הנדון, כלומר נסיגה מצאה והקמת מדינה פלסטינית בת קיימא מתנגדים כמעט כל תושבי הארץ הישראלים. אפילו במרץ קשה למצוא רוב לנסיגה מלאה. מצב "נפשי" זה של העם דוחף את הפלסטינים ל"פתרונות" אלימים וממילא מחזק את הימין הישראלי. לעומת זאת, העלאת הדרישה לזכויות פוליטיות וסיפוח השטחים הכבושים לישראל – בבחינת "או שתלכו או שתספחו!", היא שבירת הכלים והכאת האוייב הלאומני/גזעני בנשקו. הדרישה מלווה בהצעה ליהודים לגור איפה שהם רוצים ולקנות אדמות ככל יכלתם ובלבד שגם לפלסטינים זכות שווה. אני מאמין שהתוצאה תהיה לא "נסיגה" לגבולות 67 אלא בריחה אליהן.
ראשית לכל עלינו לעודד את הפלסטינים תושבי ירושלים (כחמישה מנדטים) לבקש ולתבוע אזרחות ישראלית. התכנית לדמוקרטיזציה של הארץ מים ועד נהר היא רבת שנים והיתרון של חיזוק הנציגות הפלסטינית בכנסת יתגלה כמכריע.
למען הדיוק ההיסטורי, הפעילים הקומוניסטים הערבים לפלגיהם השונים לא חזרו לארץ כמסתננים אלא הורשו לחזור בעקבות הסכפם בין ממשלת ישראל לבין ברה"מ שלחצה להחזירם, אבל לא את שאר הפליטים הפלסטינים.