שני טקסים וההבדל ביניהם – בבסיס חיל האוויר התקיים טקס להשבתם הביתה של גופות שלושת החיילים, שנהרגו לפני שלוש שנים ליד הגבול הלבנוני. הגופות הוחזקו בידי החיזבאללה, יחד עם איש עסקים מפוקפק שנסע לביירות והוחזק בשבי הארגון. תמורתם שיחררה ממשלת שרון 429 אסירים פלסטיניים, לבנוניים ואחרים, וגם החזירה 60 גופות של לוחמים לבנוניים שהוחזקו בישראל. האסירים הלבנוניים ששוחררו מישראל, הגיעו לביירות בדיוק באותו זמן כשגופות שלושת החיילים הגיעו לישראל. הטלוויזיה יצרה מציאות וירטואלית: הצופה היה יכול להיות נוכח בו זמנית בשני הטקסים. לחיצה בשלט העבירה את הצופה בשבריר של שנייה מלוד לביירות ובחזרה.
בישראל אמרו על העסקה שהיא "בלתי-מאוזנת" ושהיא מהווה עידוד לחטיפת ישראלים נוספים, כדי לשחרר עוד ועוד אסירים פלסטיניים. אמרו שהיא מעלה לשחקים את יוקרתו של מנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, וששרון עשה זאת כדי להסיח את דעת הקהל מפרשות-השוחד, בהן מעורבים הוא ושני בניו.
כמעט הכול נכון, אך מחטיא את העיקר. העניין אינו בשלוש גופות. העניין הוא בחוויה לאומית. ההבדל העצום בין שני הטקסים: בביירות ובלוד – מראה זאת היטב. הוא לא נבע רק מהבדל בנסיבות – החזרת שבויים לשם והחזרת גופות לכאן. בביירות היתה זו צהלה של ניצחון: כל צמרת המדינה הלבנונית היתה שם, יחד עם צמרת החיזבאללה – תנועה שהאמריקאים הגדירו אותה רשמית כארגון טרור. לצלילי המארשים של תזמורת צבאית, התחבקו והתנשקו כולם עם הגיבורים השבים הביתה. תחנת אל-ג’זירה העבירה כל זאת בשידור חי למאות מיליוני צופים ברחבי העולם הערבי.
הטקס הישראלי היה שונה לחלוטין. הוא היה מעמד של אבל ודמעות. השבוי החי, שחזר עם הגופות, נעלם כלא היה. שלושת הארונות, מכוסים בדגל הלאומי, הונחו בקדמת האולם. מולם ישבה שורת ראשי המדינה בפנים מיוסרות, כנאה למעמד של אבל מכובד. מאחוריהם ישבו מאות פוליטיקאים, קצינים ובני-המשפחות. הנשיא, ראש-הממשלה, שר-הביטחון והרמטכ"ל, נשאו את נאומיהם, שדמו זה לזה להפליא, כאילו איש אחד כתב את ארבעתם. דיברו על המוסר היהודי והנפש היהודית. דקלמו ש"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו", כשכוונתם לאיש-העסקים שהוחזר גם הוא (נפש מישראל, לא סתם נפש). "החיילים שנפלו הגנו על חיינו. אויב אכזר מאיים על חיי כולנו", הם אמרו.
בבוקר אותו יום נהרגו עשרה ונפצעו יותר מחמישים בפיגוע-התאבדות בלב ירושלים, במרחק של עשרות מטרים ממעונו של ראש-הממשלה. במשך כל היום שידרה הטלוויזיה הישראלית את המראות, יחד עם הדיווחים על חילופי השבויים. הכול הפך למסכת אחת: הגופות בירושלים והגופות החוזרות מלבנון, זעקות-השבר של הפצועים התערבבו בדמעות המשפחות מול הארונות.
בבוקר למחרת היתה הכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות", באותיות של קידוש לבנה: "יום הדמעות". בראש הדף הראשון של "מעריב", הופיעה באותן אותיות-ענק הכותרת: "עצוב ומכאיב". המסר האחיד, היה מובן מאליו: עם ישראל סובל – אבל, עם ישראל חי. הורגים בנו, אבל אנחנו ממשיכים בדרכנו. אנחנו עם מוסרי. אין כמונו. אנחנו פודים את שבויינו בכל מחיר (429 אויבים חיים תמורת שלוש גופות והרפתקן אחד). כל ישראל ערבים זה לזה. כך מתנהג עם למוד-סבל, עם של קורבנות. הקוראים הבינו: הפיגוע בירושלים מזכיר לנו שוב שהאויב האכזר מבקש להשמידנו, וכך היה תמיד. הוא רוצח אותנו מפני שאנחנו יהודים. (הצבא הכריז ש"לא היה כל קשר" בין הפיגוע לבין פעולת צה"ל בעזה, יום לפני כן, שבה נהרגו שמונה פלסטינים, ביניהם נער בן 11 ושלושה אזרחים). הפלסטינים רוצחים יהודים, ואין הבדל ביניהם לבין הצלבנים שטבחו את היהודים בדרכם לארץ, האינקוויזיציה הספרדית, הפוגרומים והשואה. אנחנו קורבנות, כך היינו, כך נהיה.
ציניקנים יגידו שזהו "ספין" תעמולתי, שנועד לשרת את מדיניות שרון, כלומר: לא הפלסטינים הם הקורבנות, אלא אנחנו. כשאנחנו הורגים פלסטינים, בונים את החומר ("גדר") בתוככי השטחים הכבושים, הורסים בתים ועוקרים מטעים – כל זה הוא למען הביטחון שלנו: עם של קורבנות חייב להתגונן מפני הקמים עליו להרגו. אמת, זהו "ספין", אך מאחורי התכסיס התעמולתי מתחבא צורך נפשי אמיתי: פולחן השכול, טקסי היגון ותחושת הקורבן, שסביבם מסתובב חלק הארי של חיינו. הם טבועים עמוק-עמוק בנפש הלאומית. הטקס בנמל-התעופה ביטא זאת היטב. הוא איחד את "העם בישראל" וחיבר אותו מחדש עם יסודות הקיום היהודי.
לכל אלה אמורה היתה הציונות לשים קץ. היא היתה אמורה להפוך אותנו מעם סביל לעם פעיל, מעם סובל ומסכן לעם שהפך אדון לגורלו. לכאורה הצלחנו. הקמנו מדינה חזקה, יש לנו עוצמה צבאית אדירה – אך, המציאות לא שינתה את התודעה. זו נשארה תודעה של עם מסכן וסובל, ש"הקוזאקים" עלולים להתנפל עליו בכל רגע.
פסיכולוגים יוכלו בוודאי להסביר זאת כך: היהודים התרגלו להיות קורבנות. זוהי מציאות מוכרת. היא מונחלת לילדי ישראל באלף צורת שונות, החל בחגים הלאומיים ועד לביקורים באושוויץ.
מציאות מונחלת מעניקה לבעליה תחושה של אוריינטציה: הוא יודע היכן הוא נמצא, מי הוא אויבו, כיצד להתגונן, למה לצפות. המעבר ממציאות אחת למציאות אחרת מערער את הביטחון הזה, הוא יוצר תחושה של אי-ביטחון, אי-ודאות, כמו אצל אדם שתעה והגיע לארץ לא-מוכרת, ללא מפה ובלי סימנים מוכרים. זה מפחיד.
מי שמדבר אצלנו על מדינה "יהודית" ולא, חלילה, על מדינה ישראלית, מתכוון גם לזה. אלוף מזדהה כבן של ניצולי-שואה, אך ממשיך להפעיל את משטר הכיבוש. בטקס של החזרת גופות חיילים שנפלו בפעולה צבאית מדברים על "הנפש היהודית" וכולם חווים הרגשה מרגיעה של "שבת-אחים-גם-יחד", מאוחדים בסבל ובאבל, מחוברים לדורות שהיו.
יוצאי-דופן עלולים לטעון שהפכנו מזמן לעם של כובשים, שתפקיד עם-הקורבנות כבר עבר מזמן לעם השכן. טענה כזאת פוגעת בנפש האומה, מקוממת ומרגיזה. היא מקלקלת את הרגשת-השותפות, ה"קובעת" שעם-קורבנות יש רק אחד והוא: אנחנו. אם מישהו אחר תובע לעצמו את כתר-הקוצים הזה, צריכים לשבור לו את הראש.
תמיד טענתי שאורי אבנרי הוא הגשר בין היהודים לבין הערבים החיים בשטח מדינת ישראל ובשטחים המוחזקים. לא קרה שמאמר שלו העביר בקורת הרסנית .תמיד הבקורת בונה.אני מברך את מר אבנרי ביישר-כח!
לאורי יש ראש טוב ומאמרים מסוגננים היטב. חשבתי שאנו דור המדבר והדורות הבאים ישנו את המצב. לפי אורי זה גורלנו, זה נמצא בגנטיקה שלנו.
הכל נכון אבל חשוב לזכור שהמעבר מישראליות ליהדות קרה נעקבות שני אירועים:
א.מלחמת ששת הימים והכיבוש.
ב.המהפך ועליית בגין לשלטון.