בשדה התעופה בן גוריון הסתכלתי על עצמי בראי: חליפה שלושה חלקים, נעלי עקב, צעיף צמר, תיק מהודר מעור תנין. " אוקיי, אני נראית בסדר!" אמרתי לעצמי. בסדר? אולי בשביל לנסוע לפירנצה או לניו יורק, אולי "בסדר" כדי להמריא לדאבוס – לפורום הכלכלי העולמי. לא בסדר למי שמתכוונת לנסוע לבומביי, לפורום החברתי העולמי, למפגש השנתי של המתנגדים לגלובליזציה ולאימפריאליזם הקפיטליסטי העולמי.

אצתי רצתי לדיוטי פרי וקניתי ממוכרת מנומנמת תיק גב מבד שחור, הזול והפשוט שהיה בחנות ואיתו יצאתי לדרך. איזה מזל! היו לי במזוודה גם זוג מכנסי ג’ינס ישנים, חולצה פשוטה אחת, וסנדלים עתיקים ונוחים.

בבומביי, באווירה המיוזעת והמאובקת של הפורום החברתי, נוכחתי לדעת שגם לשמאלנים ול-נוֹ (NO-GLOBALS) המזדקנים המערביים, יש מדים וכללים. תיק עור לא היה בא בחשבון, לא כל שכן מעור תנין. למעשה לא ראיתי תיק עור אחד בהמון של מאה אלף המשתתפים. ואוו! ניצלתי בנס.

תיק או לא תיק, מן הרגע הראשון הפורום תפס אותי. תוך דקות ספורות מצאתי עצמי צוללת לתוך "עולם מקביל", שונה מכל מה שהכרתי בחיי המתנוונים הקודמים. עולם עצום ממדים, צבעוני, מלא ריחות, טעמים, רעשים. עולם מסתורי של עוני גדול ויופי מסנוור.

ההודים בחרו לערוך את הפורום החברתי הראשון שלהם בשטח המכונה גורגן, לא רחוק מהאוקיאנוס, על אדמה חולית אדומה. במרכז השטח השאירו שדרה מרכזית וסביבה הקימו מבנים פשוטים וגסים שבהם התקיימו הרצאות וסמינרים. המבנים היו ללא מיזוג, נעדרים כל סממני נוחות – היו בהם רק מאווררי ענק להפיג את החום המחניק, כיסאות פלסטיק פשוטים לקהל המאזינים ומיקרופון למרצה.

במשך כל היום, מבוקר עד ערב, השתרכה לה בשדרה המרכזית תהלוכה אינסופית של בני הקאסטה ההודית הנמוכה ביותר, ה"דאליטים", או כפי שהם מכונים גם ה-UNTOUCHABLES. הם צעדו מקצה השדרה לקיצה ובחזרה, מלווים בקצב תיפוף ובתרועות חצוצרות. למרות עוניים הנורא ודלותם הגלויה לעין, היו הגברים הכהים מהפנטים והנשים היו יפות, יפות מאוד וצבעוניות, עטויות גלימות סארי בשלל צבעים, שערן משוח בשמן יסמין וקוקוס, עטור פרחי שדה קטנים לקישוט, ועל ידיהן צמידי זהב ועגילים נוצצים לאוזניהן.

הן צעדו, נסיכות העוני היחפות, בצעדי ריקוד, באצילות מלכותית ובשירה, ואחריהן הגיחו הצועדים האחרים: נזירים טיבטים גלוחי ראש בגלימות כתומות, דרום קוריאנים בעלי פנים חתומות, טרנסווסטיטים מבנגלדש, חולי איידס מדרום הודו, פועלים יפניים לבושים בירוק מכף רגל עד ראש, פליטים אפגאניים ועיראקיים, אפריקאים שחורים לבושים במיטב הצבעים, זונות הודיות, ועוד כל מיני טיפוסים מוזרים שצבעו את פניהם בלבן, אדום וצהוב או כבלו את גופם העירום למחצה בשלשלאות, במחאה על משהו לא ברור במקום לא ידוע. היו שם גם סינים, ברזילאים, צרפתים, איטלקים, אמריקאים, באותו מגדל בבל של 130 מדינות, אין ספור שפות, ניבים, דגלים וסיסמאות.

מי ששלט בשפת הסמינר, נכנס ללמוד ולהתעניין בנושאי ההרצאות וקבוצות הדיון. הנושא הכללי של הכנס היה: "אפשר גם עולם אחר". הוא נחלק למאות, אולי אלפי תת-נושאים: מדיכוי הדליטים עד דרכי המאבק בפונדמנטליזם הדתי, מ"עולם גלובלי לאן?", חינוך לכל אשה, זכויות האדם ועד "החיים הם לא למכירה", מנשים בעיתות מלחמה עד ניצול ילדים.

אני הסתובבתי כחולמת. ניסיתי לטעום מעט מכל דבר, אפילו מהמאכלים ההודיים הצמחוניים אשר נשים כפריות בישלו. שתיתי מיצי פפאיה ואננס וצ’אי (תה) מקומי עם חלב ונשארתי בחיים.

ביום האחרון, הנשמה הצרכנית הרדומה שלי נכנעה לפיתוי: קניתי לי בגד הודי מסורתי רקום, עבודת יד של נשים מכפר נידח בצפון הודו. בגד יפה, בצבעי גלידה תות עם צעיף וורדרד דק ואוורירי. הייתי מאוד גאה בעצמי, גם זול, גם יפה וגם "פוליטיקלי-קורקט".

בערב, בעיר, גיליתי את אותו בגד ממש בשליש מחיר. לא נורא. קניתי עוד אחד, בצבע קרם עם קישוטי זהב. דחסתי אותו לתוך המזוודה, רצתי להחליף שוב לחליפת שלושה חלקים, ומיהרתי לטיסה הביתה.

ב-15 בפברואר יתקיים במועדון הגדה השמאלית ערב בנושא הפורום החברתי העולמי.

Share on Facebook