המונח פוסט-ציונות כמו אנטי-ציונות או א-ציונות אינו מקובל בתרבות הפוליטית בישראל. הציונות בה’ הידיעה היא עדיין המנטרה השולטת בשיח הפוליטי בארץ, או ליתר דיוק זו האידיאולוגיה הכמעט רשמית של המדינה. הציונות נתפסת כמלה נרדפת לפטריוטיות. ריבוי המונחים שהומצאו לשם ביקורת על הציונות מעיד על חוזקה של האידיאולוגיה. כדי להבין זאת עלינו לסקור את הרקע להתפתחות המבצר הפוליטי והאידיאולוגי הזה (חלק שני מתוך שלושה של מאמר שנכתב ב-1997; לחלקו הראשון הקישו כאן).
תופעת ההגירה ההמונית
ברבע האחרון של המאה ה-19 ועד למלחמת העולם הראשונה, כשלושה מיליון יהודים היגרו מארצות אירופה – מרביתם לארה"ב. כ-2.6 מיליון יהודים עזבו את רוסיה וסביבתה הקרובה. כלומר, כ-30% מיהדות אירופה עברה מיבשת אחת לאחרת ורבים אחרים שינו את מקום מושבם בתוך אירופה עצמה. לא"י בתקופה זו הגיע רק זרם דקיק.
ההיסטוריון ברון אינו מסכים לקביעה שההגירה ההמונית נבעה מהפוגרומים ברוסיה ב-1881. היא נבעה לדעתו מהאפשרויות הרבות שנפתחו למהגרים בארה"ב לאחר מלחמת האזרחים, וההתפתחות המהירה של ענפי התעשייה. מה גם שהנסיעה היתה זולה ופשוטה וסוכני חברות הספנות בעצמם יצאו לאירופה כדי למשוך מהגרים לעולם החדש. אפילו ארגוני סעד יהודים הושיטו להם יד נדיבה לעזרה.
לפוגרומים היתה השפעה מזיקה על המצב הכלכלי-חברתי של היהודים ברוסיה, והם דחפו להגירתם של משכילים ובעלי רכוש. ואולם זה לא היווה את הגורם המכריע.
עד שנות ה-20 של המאה ה-20 פחות מאחוז אחד של המהגרים היהודים היגר לא"י. רק לאחר החמרת חוקי ההגירה האמריקאים, גבר זרם המהגרים לארץ. שטרנהל מייחס מניעים אידיאולוגיים רק לגלי ההגירה הראשונים ("העליות" – אם להשתמש במונח הציוני הטעון). אולם את הצידוק למפעל הציוני הוא מוצא בגלי ההגירה לפלסטינה מאירופה בשנים 1924 עד 1939. רובם הגדול של המהגרים, יותר מ-300,000 – שהיוו את הבסיס של החברה הישראלית המתהווה, הונעו על ידי המצב הכלכלי הקשה בפולין והרדיפה הגזענית בגרמניה הנאצית. לפי שטרנהל, העובדה שפלסטינה היתה המקום היחיד שהרשו ליהודים להגר אליו היא שהעניקה ליישוב אשראי מוסרי – שבלעדיו קשה לדמיין את הקמת המדינה.
אין להתווכח עם העובדות: גלי ההגירה הללו הניחו את היסוד להגירה ההמונית שבאה בעקבות מלחמת העולם השנייה. אולם נשארת שאלת הצידוק המוסרי. הציונות אינה רשאית לטעון לניצחון אידיאולוגי-מוסרי בשל סגירת שערי ארה"ב למהגרים יהודיים או בשל הסכמת הבריטים, מסיבותיהם הם, לאפשר למספר גדול של יהודים להיכנס לארץ. בעיקר כשהחלטות אלה, בסופו של דבר, גרמו לעקירה המונית של פלסטינים.
בדיקה עניינית של תהליך ההגירה היהודית לא"י מאז ייסוד התנועה הציונית מצביעה על רצון היהודים ברובם המכריע להגר לארה"ב ולמדינות מערביות מפותחות אחרות. בניגוד לנאמר בהצהרת העצמאות של ישראל, היהודים פנו לא"י רק כאשר לא היתה להם ברירה. בנוסף על כך, הציונות כלל לא מנעה את השמדת יהודי אירופה.
הקמת מדינת היהודים בוודאי לא היתה נס וגם לא דבר "ייחודי", במובן זה שהיו תופעות היסטוריות דומות – אם כי לא לגמרי זהות. ישראל היא חלק מזרם רחב של ההיסטוריה המודרנית – אחת מהמדינות הרבות שנוצרו בעקבות ההגירה מאירופה בעת מצוקה כלכלית והפיכות פוליטיות. מאוד ייתכן שההגירה האידיאולוגית המוקדמת היתה הגורם שהפך זרם קטנטן בתוך גלי ההגירה הענקיים, למה שהיתה ברבות הימים מדינת ישראל.
כיום אפשר למצוא וריאציות גרוטסקיות על העלייה הציונית. במונחים ציוניים, המהגרים מהארץ נקראים יורדים (לעומת עולים). היו כחצי מיליון יורדים שהיגרו לארה"ב בחיפוש אחר גביע הקודש הלא הוא – The Green Card. קשה לדמיין מה היה קורה לו בוטלו חוקי ההגירה האמריקאים. נכון שכ-50,000 יהודים אמריקאים היגרו לישראל מאז 1948, אולם חלק גדול מהם גם חזרו. לעומת זאת, בשנים האחרונות עשרות ומאות אלפי פועלים זרים הגיעו לישראל מארבע כנפות תבל בחיפוש אחר פרנסה. מספרם נאמד בין 100,000 ל-300,000. חלק מילדיהם נולדו בישראל ולומדים בבתי ספר ישראלים. אבל מובן מאליו – הם אינם עולים. זאת זכות השמורה אך ורק ליהודים.
בחינה מחדש של הציונות האידיאולוגית והמעשית
בתקופת המנדט הבריטי, האחידות האידיאולוגית של היישוב היתה כמעט מוחלטת. קשה להצביע על כיסי התנגדות בעלי משקל כלשהו. מצב זה נמשך שנים רבות גם לאחר קום המדינה.
רק בתקופה האחרונה החלו ויכוחים ערים על מה שנקרא: "הייצוג ההיסטורי של עברה של ישראל". למעשה, ויכוח זה קורא תגר על אבני היסוד היקרים ביותר של הציונות, אידיאולוגית ומעשית, וגם במיוחד על תולדות המדינה ובמידה כלשהי גם על תולדות היישוב. שאלות אלה נדונות באוניברסיטאות, בעיתונות, בטלוויזיה ואיפה לא. מאות מאמרים הופיעו, חלקם הגדול בחתימת ידם של קבוצת אקדמאים צעירים, שלאחר מכן כונו ההיסטוריונים החדשים או הפוסט-ציונים.
הפוסט-ציונות הופיעה לראשונה בסוף שנות ה-80, עם הופעת ספריהם הראשונים של בני מוריס, אילן פפה, אבי שליים וגרשון שפיר. לאחר מכן תרמו תרומות חשובות לנושא ברוך קימרלינג, אורי רם ואחרים.
עיקר קריאת התגר שלהם על האמונה הציונית מתייחס, אם כי לא רק, לתולדותיה של ישראל מ-1948. הם מטילים ספק בתיאור הרשמי ארוך-השנים של מלחמת העצמאות כמלחמה של המעטים נגד הרבים. הם שואלים אם בריחת הפלסטינים ב-1948 נבעה בעיקר מקריאתה של ההנהגה הערבית לעשות כך, או בשל גירוש שנעשה על ידי הצבא הישראלי. הם רוצים לדעת אם ההנהגה הישראלית היתה מעוניינת באמת ובתמים בשלום או בהקמת מדינה פלסטינית לפי החלטת החלוקה של האו"ם מה-29 לנובמבר 1947 – החלטה שנמנעים לרוב מלקרוא לה בשמה המלא. הם קוראים תגר על היחס של מנהיגי היישוב לגורלה של יהדות אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה. הם מבקרים את דרך קליטת המהגרים היהודים אחרי מלחמת העצמאות, דרך שהפכה ליסוד ההתייחסות הכללית ליהודי המזרח. אולם רובם נמנעו מביקורת יסודית על האידיאולוגיה הציונית ומדיניות ההתיישבות (או ההתנחלות) לפני 1948. היוצא מהכלל הוא גרשון שפיר, המתאר בספרו את ההתיישבות היהודית בא"י כמעשה קולוניאליסטי.
כפי שאפשר לראות מרשימה קצרה זו של נושאים בהיסטוריוגרפיה הישראלית, יש כאן כמה פרות קדושות לשחיטה. אולם לא היה זה סתם ויכוח סרק, לא היה זה ויכוח אקדמי גרידא. היה זה ויכוח שהבעיר את השטח כולו – באקדמיה, בעיתונות וגם בין הפוליטיקאים. גם קוראי העיתונים מן השורה הצטרפו לתגרה והציפו את עמודי המכתבים למערכת במבול של תגובות, מרביתן תגובות נזעמות. אקדמאי אחד האשים את הפוסט-ציונים בשימוש בנימוקים הדומים לביקורת האנטי ישראלית הסובייטית. שבתאי טבת, שכתב את הביוגרפיה של בן-גוריון, הטיח בהם שהם מזדהים עם הפלסטינים "בהכחישם את הלגיטימיות של הציונות". בהתחשב באווירה הלאומנית ששררה בארץ, היו אלה תגובות שגבלו בדה-לגיטימציה של ההוגים הצעירים.
אחת הסיבות לכך היתה הפגיעה הקשה בדימוי העצמי של הישראלי. וחשוב יותר, הוויכוח היה עלול להפוך לוויכוח פוליטי מעבר לד’ אמותיה של האקדמיה.
כדי להבהיר את העניין לגבי הקולוניאליזם, השואה והפוסט-מודרניזם, אבחן את מאמרה של פרופ’ אניטה שפירא בו היא מתווכחת עם הפוסט-ציונים. שפירא נחשבת ראשונה בין ההיסטוריונים של הציונות. היא כתבה רבות על היישוב ובין ספריה ביוגרפיה של ברל כצנלסון, שיחד עם בן-גוריון הקימו את תנועת העבודה. יחסה לפוסט-ציונים מובא כבר בראשית דבריה: "גישה זו משקפת שינוי יסודי לגבי המפעל הציוני, מראייתו כתופעה חיובית וחשובה בהיסטוריה היהודית והאנושית – למרות בעיות הביצוע שנלוו אליו – להסתכלות אשר מקבלת אמנם את עובדת קיומה של ישראל, אבל לא מעניקה לה ערך מהותי".
מבלי להיכנס לניסוח המוזר "ערך מהותי" (איזה ערך מהותי יש לדנמרק או למרוקו?) ברור כי שפירא מייחסת משמעות חיובית למפעל הציוני "למרות בעיות הביצוע" שנפלו כולן על כתפי הפלסטינים. אולם לפני שנבדוק כמה מבעיות אלו, כדאי לעצור לרגע ולרדת לעומקו של סגנון שיח האפולוגטיקה הציונית. לבעיות ב"מפעל החיובי" הזה אין כמעט משקל. לשון המנצח כוללת את זכותו לקבוע מה בסך הכול "בעיה" ולא קטסטרופה לאומית.
האם היה קולוניאליזם?
שפירא אינה מקבלת את הצעת הפוסט-ציונים לבחון זאת על פי הפרדיגמה הקולוניאליסטית, לפיה מדינת ישראל היא חברת מתנחלים – בדומה לרבות אחרות. זאת בהחלט נקודת תורפה בהיסטוריוגרפיה הציונית המסורתית. האתוס הציוני תמיד ביקש להדגיש את ההבדל בין התיישבות להתנחלות (Colonialism and Colonization). קולוניאליזם משמעותו ניצול, דיכוי ואף החלפת האוכלוסייה המקומית על ידי או בעזרת המעצמה הקולוניאלית. האתוס הציוני לעומת זאת, עמד על כך שיישוב הארץ בדרכי שלום על ידי הגירת יהודים נעשה לטובתה של האוכלוסייה המקומית.
מנגד, גרשון שפיר מאמין שביסוד ההתיישבות היהודית היתה הנחה "שהצדיקה את מעשי המפעל הקולוניאלי". "המודרניזציה שביצעה התנועה הציונית […] היתה רובד ביחסים קולוניאליים, ומטרות ההתיישבות-הכיבוש של העבודה והאדמה ומוסדות ההתיישבות שתמכו בהן כגון ההסתדרות וקק"ל היו אקסקלוסיביים. אדמה ערבית שנקנתה על ידי הקק"ל, אסור היה למכור אותה בחזרה לערבים, ועל אדמת הקק"ל אסור היה להעסיק ערבים. הקיבוצים שנבנו בדרך כלל על אדמות קק"ל ואוכלסו אך ורק ביהודים, היו היצירה האקסקלוסיבית ביותר של העלייה השנייה – ובמובן זה לאומנית ביסודה".
שפיר מסביר כי ההתערבות של המעצמות האירופאיות כדי להגן על המהגרים היהודים, נבעה מחישובי טובתם הם: להבטיח יד חופשית לכל נציגי האומות האירופאיות נגד המגבלות שהציבו העותומאניים. וכן אפשרות להשפעה ישירה על כינון יחסי שוק קפיטליסטים – בפרט לגבי רכוש וקרקעות. האוכלוסייה המקומית נתפסה כחלק מהנוף שהיה אמור להיות "מדוכא, מאולף, ומסביר פנים". מנגד, המקומיים שפחדו לאבד את כל אדמותיהם "עשו הכול כדי להגן על מה שנשאר".
מאחר שקשה להתווכח עם העובדות, קרה דבר מוזר בדיון עם ההיסטוריונים החדשים. רוב ממצאיהם ואף חלק ממסקנותיהם התקבלו – אמנם באי רצון – והדיון הופנה לשאלת פרוש העובדות. תחת התקפה על ההיסטוריונים החדשים, הדיון הצטמצם לאפולוגטיקה ציונית. כותבת שפירא: "אי רצון להשתמש ברעיונות אלה נבע מהעובדה שהם היו חלק מהפרופגנדה האנטי-ציונית שהאשימה את ישראל והציונות בהשתייכות לכוחות הרשע נגד העולם המתקדם האנטי-קולוניאלי. היום, לאחר התפרקות ברית המועצות שהפכה את הקולוניאליזם לשד הלבן של העולם השלישי, ושחרור עולם זה מחסות המערב, יש מקום לוויכוח מיושב, חופשי מאידיאולוגיה בעניין הקולוניאליזם. לא כל תנועה מתיישבת היא פסולה אוטומטית. ולא כל תנועה לאומית היא מעצם הגדרתה קדושה. יש לבחון את השימוש במודל הקולוניאלי תוך דיון אקדמי פתוח, ולא מעמדה מוקדמת של דחייה או אשם: האם ההתיישבות הלבנה של ארה"ב, אוסטרליה וניו זילנד ייזכרו לעד בבושה בגלל היחס אל אוכלוסיות הילידים?".
יש להודות שטענותיה של שפירא הן, אם או בלי כוונה, עקביות. כדי להגן על הקולוניאליזם בפלסטינה יש להגן עליו בכל מקום, או לפחות להטיל ספק ב"מודל הקולוניאלי".
היה אפשר לחשוב שבחוגים אקדמיים ליברליים כיום, הקולוניאליזם נתפס לא כ"שד הלבן" שהומצא על ידי ברה"מ, אלא כדבר ממשי, שלאחר מאות שנים נחשב מתועב ודחוי על ידי רוב רובה של האנושות. היה רצוי גם להבין כיצד אפשר להחזיק בדעה כי העולם השלישי כבר שוחרר משליטת המערב. כנראה רק שמרן מושבע יכול היה להחזיק בדעה זו לנוכח העדות המוצקה של השוק הגלובלי, קרן המטבע העולמית והבנק העולמי. די להציץ מעבר לגבולות ישראל, וגם בתוך ישראל עצמה, כדי לחוש את התלות הכלכלית, פוליטית וצבאית המוחלטת או החלקית במערב.
המעניין בוויכוח הזה הוא הריחוק והחוסר רגישות למיליוני בני אדם שסובלים מהקולוניאליזם. אולי במקום "ויכוח מיושב וחופשי מאידיאולוגיה", כדאי לנו להקשיב לזעקה האידיאולוגית של אלה שחיים תחת עול הקולוניאליזם? אימה סיזר, סופר ממרטיניק כותב כך: "למה אני מתכוון? לרעיון הזה: שאין איש שמבצע קולוניאליזם בצורה תמימה […] או משוחררת מעונש. אומה שמתנחלת בארץ אחרת, אומה שמצדיקה התנחלות כזאת – ועל כן השימוש בכוח – היא כבר חברה חולה, חברה נגועה במחלה מוסרית […] בין המתנחל ליליד יש אך ורק מקום לעבודת כפייה, הפחדה, משטרה, מיסוי, גזל, אונס, גידולי חובה, שנאה, חוסר אמון, התנשאות, שביעות רצון עצמית, חזירות, אליטות חסרי תבונה והמונים מושפלים".
שפירא שואלת האם המתיישבים הלבנים ייזכרו לעד בבושה? תשובתה המרומזת היא שלא רק החברות המערביות הגדולות והחזקות לא יואשמו בגלל התייחסותם לילידים, אלא שגם קורבנות הציונות יישכחו בעתיד ורוד ומיושב. זיכרון או נשייה ייקבע בסופו של דבר כנראה על ידי המנצח.
מה שנכון הוא שהפשעים, העבירות והאי צדק של הקולוניאליסטים, אינם שוללים את זכות הקיום של החברות אותן עקרו או שבאו במקומן. אבל יש הבדל בין קבלת זכותם של האוסטרלים, האמריקאים וגם הישראלים לחיות את חייהם בשלום, לבין מחיקתו מדפי ההיסטוריה של העוול שליווה את התחלתם. ג’ורג’ סנטיאנה מזכיר לנו שאלו ששוכחים את העבר נידונים לחזור עליו בשנית.
במקרים רבים אפשר עדיין לתקן עוולות, במיוחד במקרה של הפלסטינים. במקרה זה אנחנו עדיין לא מתמודדים עם זיכרון היסטורי: הם עדיין חיים עמנו כעם. הם עדיין יכולים לדרוש צדק לעצמם – או לפחות ישות מדינית ברת קיום, מדינה פלסטינית בגדה המערבית בגבולות 67′ שבירתה מזרח ירושלים.
In reply to my friend Shmuel: Yes, the CP preceded Matzpen in the analysis of Zionism as a colonizatory project. But that was in the 1920s. By the time Shmuel and I had joined the CP, and certainly by the time Matzpen was founded, the CP’s position had degenerated to rejecting Zionism on the ground that it was … anti-Soviet. Please re-read carefully Sneh’s Stalinist little book – on the national question in the light of Stalinized Marxism – on the basis of which he was accepted as leading member of the CP: in it he asserts that colonization – hityashvut – alyiah and "security" have nothing to do with Zionism. Quoting from memory, I recall him saying in this book: Aliya, hityashvut, bitahon – lo zo hatzionut!!!!. The main gripe he had against Zionism is that it is anti-Soviet. As was later revealed, he was all the time a Zionist in Stalinisst clothing. When Stalinism collapsed, his Zionism was revealed. So it is wrong to say that we got our anti-Zionist analysis from that charletan or from the CP of that time. On the contrary, we had to reinvent the Marxist analysis that the CP had lost in the process of its Stalinization. Much of our critique of Zionism we owed to Jabra Nicola, a Trotzkyist marginalized in the CP, who joined Matzpen soon after its foundation.
As for Eldar’s allegation: Matzpen was expelled from Avnery’s New Force because -among other things – we did not agree to sanctify the then-existing borders of Israel. We pointed out that those borders, achieved by conquest, cannot be regarded as sacred. However, we did not call for a Secular Democratic Palestine. This was never Matzpen’s position. Our programme called for a socialist Arab East, with national self-determination for the non-Arab nationalities living in this region. This may sound utopian. And of course it is not likely to be realized in the near or medium term. But it is not less realistic than any other scenario based on real equality between Israeli Jews and Palestinian Arabs. Anyone who thinks that anything approaching a just solution – whether in the framework of two states, one state or 17 states – is remotely feasible under the present balance of power, is deluding him/herself. Given Israel’s overwhelming superiority, any ‘settlement’ implemented now or in the near future will be massively unjust. The only scenarios that are feasible now range from a Bantustan for the Palestinians to their ethnic cleansing aka Transfer.
By the way, as Shmuel has mentioned, Avnery is not simply a Zionist, but a legally certified one: he has an official declaration by an Israeli court – issued at his request – to prove it; so it is absurd to suggest we got our anti-Zionist stance from him.
MM
"הפוסט ציונים", לאחר ששללו את האידיאולוגיה והפרקטיקה הציונית שהביאה להקמת מדינת ישראל, מקבלים את תוצאותיה כעובדה קיימת ולא משנה מה התנאים להיווצרותם.
אבל למעשה הציונות שאותה שללו, מקבלת עפ"י תפישתם תנופה חדשה, ע"י כך שמחברים לה אידיאולוגיה לגיטימית, זכות הגדרה עצמית לשני עמים שנוצרו בארץ.
הם מתעלמים מכך שהתוצאות של הציונות אינם יצירת לאום ישראלי אלא יצירת לאום אתני (יהודי) המחזיק באותם מטרות של הציונות קיום מדינה "יהודית ודמוקרטית", כדי להבטיח זכויות יתר ליהודים על חשבון תושבי הארץ הפלסטינים. לצורך זה, המשטר בנוי על מוסדות וחוקים של אפלייה, בכוח הרוב היהודי, ששמירה עליו הוא עמוד התווך העיקרי של המשטר (והקמת מדינה פלסטינית אינה גורעת ממנו אלא היא התנאי להמשך קיומו)
הפרדה (אפרטהייד) אינה זכות הגדרה עצמית לגיטימית ולא משנה אם הרוב (היהודי) תומך בה או לא. אי אפשר יותר להתעלם מכך שהקמת מדינה פלסטינית אינה פתרון לעם שמחצית מבניו פליטים שגורשו מביתם, כדי שאותה הפרדה תוכל להתממש, ובה גרושם יהפוך "לגיטימי" ואולי תקדים לגירוש הבא (אם או בלי השטח).
שלילת הציונות היא אנטי ציונות ולא השלמה אידיאולוגית איתה (בדיעבד).
הנסיון לסיים את הסכסוך ע"י עצימת עיניים מהבעיות האמיתיות המקיימות אותו, כפי שנעשה באוסלו ובז’נבה, הוא אשלייה מסוכנת. ההפרדה היא הסיבה לסכסוך ולא פתרונו.
הטענה לגבי "השמאל האמיתי" (כפי שטוען אלכס מסיס) נשמעת כמו סיסמת בחירות (בטרם זמנן). אם כך, אני מוכן להסכים כיוון שכך או כך אינני משתתף בהם.
"תיקון טעות" של בני מוריס עמ’ 29 ואילך
(שלא חשוד עלינו כאנטי ציוני מקבל את טיעוניו של שליים כמשכנעים)
ודי.
מאמר מענין.
אבל מנין הבטחון ש"צדק" מצוי דוקא ב"ישות מדינית ברת קיום, מדינה פלסטינית בגדה המערבית בגבולות 67′ שבירתה מזרח ירושלים"?
הפסקא האחרונה של המאמר המצוין הזה באמת מאולצת במקצת, ולא ברור הקשר בין המאמר למסקנה.
ישנה קשת של פתרונות רעים, טובים או באמצע לבעיה של כיבוש קולוניאלי, החל מהשמדת רוב הילידים והקמת מדינה למתנחלים שהיא "דמוקרטיה" רק משום שאין יותר ילידים שיתבעו אותה (כמו ארה"ב וארגנטינה), דרך אומוה מעורבת של ילידים ומהגרים כמו קובה, רסטורציה של אדמות וזכויות אזרח אבל שמירת המדינה המתנחלת (ניו-זילנד), ועד לנצחון של תנועת שחרור לאומי והקמת מדינה עצמאים שמכילה גם את האקס-קולוניזטורים (כמו זימבאבוי) או תוך גירושם (כמו קונגו הבלגית).
הקמתה של מדינת-חסות ילידית על חלק קטן מהארץ והנצחת הנישול של רוב הילידים היא לא שום דבר קרוב לפתרון של סכסוך קולוניאלי. הצעות בנוסח דומה בדרום-אפריקה נחשבו ובצדק לחלק מהאפרטהייד ולא לפתרונו.
ענייני ניסוח: המילה "עלייה" כשם למעבר לארץ ישראל אינה "ציונית" כי אם יהודית. היא חותמת את התנ"ך "מי בכם מכל עמו יהי ה’ עמו ויעל" והיא גם די מדויקת לא כיוון שישראל היא מעל העולם, אלא מפני שלעלות קשה מלרדת.
משפט מוזר: הקמת מדינת היהודים בוודאי לא היתה נס וגם לא דבר "ייחודי", במובן זה שהיו תופעות היסטוריות דומות – אם כי לא לגמרי זהות.
כן? דוגמאות?
כבר כתבתי מאימרותיו של הגל יש לי פילוסופיה אם העובדות לא מתאימות לעזאזל העובדות.
אי אפשר להתעלם מכך שעם ישראל הוא אחד העתיקים שבעמים שכתב את ספר הספרים שממנו צמחו הנצרות והאיסלם . התפילות בתימן בהודו בפולין וספרד זהות ועוד כהנה וכהנה. המחבר יורה ולאחר שנוצר חור מסמן את המטרה , לוקח עובדות אקראיות שוזר אותן למסכת ויוצר תאוריה כביכול מבוססת. האמת כרגיל אי שם באמצע. כשם שהטמפלרים היו תופעה מופלאה גם הציונות היא תופעה מופלאה בין אם תתקים או לא.עם כל הכבוד למרכסיזם ודומיו לא ניתן לקחת עובדות ולאנוס אותן עד שיתאימו לתיאוריה.
It is an interesting article which one can learn a lot from reading it.
Please allow me to add a short remark:
It is not true that U.S did not get Jewish refugees from Europe in the 30th. The truth is that more German jews immigrated to U.S in 1933-39 than to Palestine
אני ממהר להסכים עם המגיב מעלי. אכן רוב היהודים הגרמנים (והאוסטרים) היגרו לאמריקה (ולאנגליה) בזמן הנאציזם ולא לפלסטינה א"י. בהם צמרת האינטלגנציה היהודית- גרמנית: אינשטין ופרויד, פויכטונגר וורפל, חנה ארנד ואדורנו,לוביטש ובילי וילדר,קורט ווייל ומקס ריינהרדט,ארטוור שויבברג וקורט טוכולסקי, הרברט מרקוזה וולטרר בנימין, (מת בדרך), ועוד רבים אחרים מהצמרת הרוחנית הגרמנית. . לפלסטינה א"י הגיע, עד כמה שידוע לי, רק אחד מן הצמרת היהודית הגרמנית – ארנולד סוויג – וגם הוא חזר לגרמניה בתום מלחמת עהעולם השניה.
במאמרי התייחסתי רק להגירת היהודים הפולניים שעבור רובם ההגירה לארה"ב הייתה בלתי אפשרית אחרי חוקי ההגירה החדשים בארה"ב בשנות העשרים הראשונות.
ואני לאחר שקראתי את כל מאמרך – נראה היה לי ברור מאליו שמסקנתך היחידה תהיה מדינה אחת לשני עמים. בחרת משום מה בקווי 67′ ולא בהחלטת החלוקה. איכשהו נשמע מדבריך שנחמד לנהל את הדיון הזה מהצד השבע והמנצח ולהחליט מה לתת – ולא מה לדרוש ולקבל.
כמו רוב השמאל היום בארץ. לא דורשים מעצמם לסגת אלא מציעים לפלסטינים חלק ארץ. פאסיביזם ולא פאציפיזם.
השמאל האמיתי אינו פציפיסט. התנגדות למלחמות וסרבנות להשתתף במלחמה שאינה צודקת -איננה פציפיזם. מי שדורש לחזור לגבולות החלוקה אינו שמאל אלא,פרובוקטור ימני המתחזה לשמאל או "שמאל" שאין לו קשר עם המציאות ועם העם.התוכנית המדינית המעשית היחידה,איתה יכול השמאל העקבי והאמיתי בישראל,לפנות אל העם,יהודים כערבים,היא :שתי מדינות לשני עמים: בגבולות ה4 ביוני 1967 עם שינויי גבול מעטים ומוסכמים,כשבירת שתי המדינות היא ירושלים. כל סטייה מתוכנית זו,היא החמצת ההזדמנות הנוכחית,שעל פי משאלי דעת הקהל בישראל,הרוב המוחלט מסכים לפינוי השטחים הכבושים ולפתרון מדיני מוסכם. "הגדה השמאלית" מתפרסמת בעריכת מערכת שחבריה מחוייבים לתוכנית שתי מדינות לשני עמים ואין זו "הפתעה" ששמחבר המאמר,חבר המערכת שמואל אמיר,סבור שזה הוא המוצא היחיד לסכסוך הישראלי-פלסתיני.
ישראל פורמן צודק במאה אחוז, אבל יש אנשים שנוח להם לנפנף ב"הסכמה" של הציבור הישראלי, אפילו אם ההסכמה הזו פוגעת ברוב הפלסטינים.
האנשים האלו לא טורחים לשאול את עצמם למה אותו ציבור ש"מסכים" לשתי מדינות גם תומך בשרון (שגם הוא הצהיר על תמיכה בשתי מדינות…), בוודאי שאינם מעלים על דעתם לבדוק האם דווקא ההסכמה הזו של הקבוצה הפריבילגיונית מעידה על כך שמדובר בפתרון המנציח את הפריבילגיות שלה.
פוטרמן אינו משתתף בבחירות ובר חיים גר ב"חיפה,פלסטין"-מצא מין את מינו(הפוליטי)ומשום כך,יש להם את ה"פריביליגיה" לעמוד מהצד ולהזות בתוכניות מדיניות שאין להן שחר,גם כשהשמש יוקדת ומדורת המלחמה מתלהטת.
נוכחנו לדעת שהמעשה הפוליטי המשמעותי ביותר שעשו אזרחי ישראל הערבים (והשמאל בכלל שתמך והצטרף) היה בכך שהחרימו את הבחירות בין ברק לשרון (יריבים?). השתתפות בבחירות שהבהם אתה נידון מראש עפ"י השיטה להיות מיעוט (ואפילו לא "לשון מאזניים" משפיע) היא לא בדיוק מעשה פוליטי (חכם) והחרמתן אינה "פריביליגיה" ולא בהכרח עמידה מהצד.
את השמש היוקדת לא בדיוק "אוסלו" מנעה ואת מדורת המלחמה אולי אפילו הלהיטה (תכנית מדינית ששקעה למרות שהיה לה "שחר").
המאמר מצוין, אבל חסרה ההתייחסות למתנגדי הציונות מאז הקמתה בקרב הציבור היהודי בעולם, ובכלל זה ב"יישוב היהודי" בפלסטין.
אני לא מתכוון להתנגדות החרדים, אלא להתנגדות משמאל, של הבונד ושל הקומוניסטים היהודים הרבים ברחבי העולם.
ב"יישוב" הם אכן היו מיעוט מבוטל, אך גם ה"פוסט ציונים" כיום הם מיעוט. בציבור היהודי בעולם גם התנועה הציונית היא מיעוט עד היום. מהמאמר עולה הרושם כאילו הפוסט ציונים "המציאו" את טיעוני הביקורת העיקריים נגד הציונות, בעוד שכל "תרומתם" מתמצה בנטרול טיעונים קיימים באמצעות דה-פוליטיזציה שלהם.
ליובל הלפרין – סבלנות! יש עוד חלק למאמר
שמואל אמיר
ראשית אני ממליץ לקרוא את ספרו של אפרים קארש "פיברוק ההיסטוריה הישראלית" שם הוא מוכיח בשורה של טיעונים שקולים וזהירים טעויות והטעיות של ההיסטוריונים החדשים.
אילן פפה מצטיין בכך לגביו אין חשיבות לעובדות שקרו אלא לנרטיבים.
כל תופעה היסטורית יש לנתח בקונטקסט של זמנה הציונות לא היתה תנועה קולוניאליסטית במובן שהיא לא נתמכה עיי מדינת אם, לא שאפה להפיק רווחים כלכליים ובניגוד לתנועות אחרות לא שאפה לנצל עבודת ילידים אלא הדגישה את חשיבות העבודה העברית.
מר אמיר יכנה זאת גזענות או אפרטהייד אך לא ניתן לאחוז במקל משתי קצותיו.
היסטוריה עוסקת בעובדות ולא בכוונות
אין זה משנה "אם בן גויריון התכוון להקמת מדינה פלסטינאית לצידה של ישראל" העובדה היא שהסוכנות קבלה את החלטת החלוקה והערבים לא.
לבסוף מלחמת 48 הייתה מלחמה אתנית. מקומות שנכבשו עיי הערבים: העיר העתיקה, כפר דרום, גוש עציון, בית הערבה ומשמר הירדן "טוהרו מתושבהם היהודים. כך שאין לערבים להלין על תוצאות המלחמה
בקונטקסט של זמנה הציונות היתה תנועה קולוניאלית (שאפילו איחרה במקצת את זמנה) היום תופעה כזאת לא היתה יכולה להתרחש.
"עבודה עברית" היתה חלק מהתכנית לנשל את הערבים מפרנסתם. הציונות נתמכה ע"י מעצמות בכל שלביה. בן גוריון "הסכים"לחלוקה אך עוד לפני שנתקבלה באו"ם עשה הסכם עם עבדאלה מלך עבר הירדן להשתלט על החלק שנועד לפלסטינים (זאת עובדה היסטורית ולא כוונה).
מלחמת 48 היתה מלחמה אתנית, את זאת הציונות קבעה ("עבודה עברית", "תוצרת הארץ", "כיבוש השממה").
מעניין אם למר אלי לא יהיה על מה להלין כשיחסי הכוחות יתהפכו (כמו שקורה לפעמים "בהסטוריה")
אמיר נכבדי
יש להבחין בין שני סוגי "פוסט-ציונות":
(א) זו האקדמית, אשר התחילה כבר משנות ה-70 להפיק מחקרים אובייקטיביים ובלתי-מגויסים ללאומיות היהודית-ציונית בתחומים שונים.
(ב) יצירתה של אג’נדה פוליטית ששאפה לדה-ציוניזציה להמדינה.
אומנם הפוסט-ציונית הפוליטית "סיפחה" במידה רבה את זו האקדמית, אך מלבד זאת הזיקה בין שני ה"פוסטים" הינה חלשה ביותר.
מבלי להביע כאן את עמדתי הפוליטית (עשיתי זאת במאמרים וספרים לא-אקדמיים לא מעטים), אני רוצה להוסיף שהפוסט-הפוליטי גרם נזק רב לזה האקדמי.
אחת התופעות החיוביות, שאנו עדים לה בעקבות האינתיפאדה האחרונה היא תיעוד וכתיבה רצינית של ההסטוריה הפלסטינית.
כתיבה זאת נעשית הן בידי הסטוריונים וסוציולוגים פלסטינאים והן ישראלים וכד’ כל תרומה למפעל זה היא חיובית.
אני חושב שאחת מזכויותיו הבסיסיות ביותר של עם היא לכתוב את ההסטוריה שלו לפי רצונו ומנקודת מבטו.
גם אנו, היהודים ישראלים\ציונים, כתבנו את ההיטוריה שלנו בזמנו, מנקודת מבטנו ולפי ראות עיננו.
הבעיה היא, לפי דעתי, לא איך עם או לאום כותב את ההסטוריה שלו אלא בנקודות המפגש בין שני השקפות העולם ההיסטוריוניות של שני הלאומים.
בקטע כתיבה זה,שהוא רק קצה קרחון במפגש זה, אתייחס למילה אחת בעייתית, שכל לאום, שכותב את ההסטוריה שלו מתעקש לחזור עליה במסקנות שהוא מסיק מההיסטוריה שלו ואף לעיתים לעטוף אותה במונחים מוחלטים.
המילה היא צדק, שכן אנחנו כתבנו את ההסטוריה שלנו, ראינו את מעשינו, כאפשרות והפתרון היחיד למעשינו. ראינו את מעשינו כצודקים.
כאן אתחיל להתייחס לאחת מנקודות המפגש השנויות ביותר במחלוקת בכתיבת ההסטוריה שלנו לעומת ההסטוריה הפלסטינית: בעיית הפליטים.
לפי ההסטוריה "הצודקת" שלנו, הערבים שחיו כאן ברחו מפאת אזהרת מדינות ערב, ואת הנותרים היינו חייבים לגרש. וכך שפטנו בכתיבת ההסטוריה שלנו את הערבים שחיו פה באזור, לפי המונחים שלנו לצדק הסטורי, לגלות בארצות ערב השכנות.
מאז שנת 1967 אנו עדים לעד כמה מפלצתית יכולה להיות ראיתנו את ההסטוריה בערכי הצדק המוחלט שלנו, בכך שאנו מחזיקים באדמה שאינה שייכת לנו באמצעים של כוח מופרז.
כותבי ההסטוריה הפלסטינית הוכיחו לנו, שראייתנו את ההסטוריה בנושא הפליטים הייתה מוטעית. כשהתגלו סיפורים מזוויעים ומחרידים של מקרים בודדים של טבח ואונס, שהתרחשו בזמן מלחמת העצמאות, ארועים אלו אולי לא היו חלק מהמדיניות המלחמתית של מנהיגי הציונות אז, אך לעומת זאת מובן שבמקרים מסויימים התבצע גירוש שיטתי של ערבים מביתהם וכפרם. דברים אלו רק באים ומראים לנו, שהעם היושב בציון, הוא פשוט מאוד ככל העמים.
הערה: כאן אדגיש, שמטרתי בכתיבת קטע זה איננה בכלל להביא אמת הסטורית זו או אחרת, או אפילו לכתוב איך אני רואה את ההסטוריה.
מטרתי בקטע זה היא לנסות ולראות בעיני הסטוריה, שהיא איננה חד צדדית או מוטה, את בעיית הפליטים הפלסטינים, שכן רוב אלו שכתבו את ההסטוריה הפלסטינית עד כה חיפשו "פיתרון צודק" לבעיית הפליטים, אבל למה שהפיתרון יבוא במונחים של צדק, במיוחד שיש הבדל גדול בין ההגדרות שלהם לצדק הסטורי לעומת שלנו?
כאן אביא דוגמא מההסטוריה שלנו, כשלפני כ-45 שנה הגרמנים באו והציעו סוג של נחמה (או איך שהם כינו זאת תיקון) למעשיהם הנוראים במלחה"ע ה-II.
הפיתרון לבעייתנו היה בצורת שילומים, שבכל זאת עזרו לעם היהודי בסופו של דבר לשקם את עצמו בתור לאום בעל מדינה.
המאבק על קבלת השילומים בקרב אזרחי המדינה היה עצום, כשניצולי מחנות ההשמדה לא היו מוכנים לבלוע את גאוותם, אחרי העוול הנורא שנעשה להם.
אולי היו כאלו, שלפי הצדק המוחלט שלהם, הפיתרון היה צריך להיות בדוגמת 6 מיליון צאצאי נאצים שיועלו לרכבות וישרפו במשרפות? אינני חושב שהגרמנים, גם לפני 45 שנים, כשהם נקטו במגמת אפולוגטיקה קיצונית כלפי ישראל, היו מסכימים לכך.
הפצע הפעור ביננו לבין הגרמנים עדיין לא התאחה לגמרי.
מכאן אפשר להבין, שאינני מקבל את הצעת "הפיתרון הצודק" של הפלסטינים או של אומות העולם בנושא בעיית הפליטים. כמו שאנו לא שפטנו את הגרמנים,אינני חושב שזאת מחובתם של הפלסטינים לשפוט אותנו, אך אני עדיין חושב שזאת חובתה של מדינה ישראל להכיר באחריותה לפשעים ולעוולות שהיא ביצעה ועדיין מבצעת כלפי העם הפלסטיני, ובראשם בעיית פליטים.
כמו כן זאת חובתה להציע פיתרון הולם מצידה, כמדינה ריבונית, לבעיה זאת ולבעיות נוספות.
דוגמא לפיתרון כזה, מובא בהסכם ז’נבה שנכתב ונחתם לאחרונה.
אני גם לא אומר שהפלסטינים צריכים לקבל פיתרון זה או אחר, אך מטרתי איננה לרפא פצע פתוח, אלא לאפשר למדינה שלי להמשיך ולהתקיים, כמדינת הלאום היהודי, לצד מדינת הלאום הפלסטיני.
לפלסטינים יש זכות, כשם שיש לכל לאום, אך חייבים למצוא את האיזון בין הזכויות שלהם לזכויות שלנו, בלי להתאמץ כל הזמן ולחשוב איך אנחנו יוצאים צודקים או איך למצוא חן בעיני כולם.
בנושא בעיית הפליטים אנחנו לא צודקים, אבל אין בכוונתנו גם להיות צודקים, גם אחרי הכרה ולקיחת אחריות, אני באמת חושב שאנחנו במאבק קיומי (לאו דווקא נגד הערבים אלא נגד תפיסת עולם שלא רואה בזכויות העם היהודי כשוות) ואנחנו לא בתחרות פופולריות של מי מוצא חן בעיני מי.
אני מקווה שבסופו של דבר מדינת ישראל תכיר ותבין, בפצע הפתוח והבור המכוער הזה בהתפתחות ההסטורית שלה, כמו שהגרמנים הכירו בפשעיהם בשואה (כמובן שאינני משוה בין שני הפשעים) והמשיכו את קיומם כלאום בתוך מדינתו.
הבעיה עם המרדף אחר הצדק יוצרת תופעה נוראית אף יותר, בכך שמדיניות הממשלה היום, מנסה לא לחזור על טעויות ההסטוריה כדי שלא "להידמות" לפושעים הנאצים, אך אינני חושב שהיא למדה מלקחי ההסטוריה. אם הממשלה לא מוכנה לחשוב במונחים הומנים בסיסיים כשהיא עוסקת בבעיה הפלסטינית אז לפחות שתלמד מההסטוריה שלנו עצמנו, שכשעם מתעקש להגדיר את עצמו בתוך גבולות מדינה, גם 2000 שנות גלות לא יעצרו אותו ובטח לא הצבא הכי "חזק" באזור.
יש הבדל גדול בין לא לחזור על טעויות ההסטוריה ולמידה מלקחי ההסטוריה.
מדינה יהודית מול מדינת כל אזרחיה
מדינת ישראל היא מדינת הלאום היהודי, זאת זכותו של הלאום היהודי להגדיר את עצמו בגבולות מדינה אך אנחנו גם בחרנו לנו את הבחירה החברתית, הומנית הנכונה להיות מדינה דמוקרטית, הבעיה היא, איפה נמצא האיזון?
כאן אתייחס לצרפת, ערש הלאומיות, שתמיד מצטיירת כמדינת כל אזרחיה, וזה נכון, כל אדם מכל לאום הוא שווה במדינה הצרפתית, אך החוקים האחרונים שהונפקו בה והבחירות האחרונות, מראים שיש תנאי להיותך שווה בצרפת, בכך שבנוסף ללאום אליו אתה שייך מבטן ומלידה (ערבי, יהודי וכד’), חובה עלייך לקבל, מרגע קבלתך כאזרח המדינה, את הלאום הצרפתי.
צרפת מתאמצת להיות מדינה צודקת וכך היא יותר ויותר מסתגרת בתוך ערכיה כמדינת הלאום הצרפתי, עד שתמצא איזון.
אני, ישראלי יהודי, חושב שכל מי שהגדיר את עצמו כבן הלאום היהודי, זכותו לבוא ולהשתקע פה בארץ, אך בנוסף לחוק זה שמגדיר את המדינה כמדינת הלאום היהודי, עדיף שמדינת ישראל תשים את ערכיה הדמוקרטים/שוויונים, בסדר עדיפויות גבוה מזה של היותה מדינת הלאום היהודי, כך שכל בן לאום שהוא שחי בארץ יחיה כשוה ולא יזכה לאפליה הנוראית אותה מקבלים בני הלאום הערבי, במיוחד אלא שלא מוכנים להגדיר עצמם באזרחי מדינת ישראל, זאת זכותם במדינה דמוקרטית לא להסכים עם ערכי המדינה, לא משנה מה הם.
מדינת ישראל מעולם, אפילו לא ניסתה, להסתכל לאומות הערביות בגובה העיניים, תמיד הסתכלנו עליהם מלמעלה רק בגלל העדיפות הצבאית שלנו, חייב להיעשות מאמץ אמיתי לנסות ולהבין את המרי בו נמצאת האומה הערבית, ולא במונחים של עליונות התרבות המערבית על התרבות הערבית, כי היא לא עליונה. הנסיון לכפות את התרבות המערבית על אומות המזה"ת היא שוות ערך לכל סוג של כפייה דתית. אם ישראל לא תפסיק את מסע כפיית הערכים הכוחני הזה על עמי הערב הקורבים לנו, לא ירחק היום, שגם עלינו יכפה פתרון כמו שארה"ב הברית עשתה בעירק. ואני חושש שכונסת הנכסים שלנו תהיה נוראית כמו, אם לא יותר מארה"ב.
הערה1: כותב המאמר רואה בזכות להגדרה לאומית כזכות מולדת, ע"פ הערכים, שהובנו לתוך תבניות חברתיות/שבטיות מולדות שמוטבעות במוחו של כל אדם עוד מלידתו.
הערה2: כותב המאמר רואה בסוציאליזם כמדיניות חברתית בלבד, שכן הקומוניזם בסופו של דבר, הפך את הסוציאליזם ללאום, עם סמלים כמו הפטיש והמגל, חג ה-1 במאי והמיתוסים האנושיים (לנין, טרוצקין וכד’). אינני חושב שהלאום הסוציאליסטי נועד להצלחה, פשוט משום שאינו ממלא את כל הצרכים החברתיים/שבטיים/לאומיים, שמולדים בכל אדם, דוגמאות לכך יש בהסטוריה של מלחמת העולם השנייה, כשהסמלים הלאומיים הרוסים היו אלו שבסופו של דבר דחפו את הצבא הרוסי קדימה בקרב על סטלינגרד ולא ערכי הסוציאליזים, אנשים צריכים להפסיק להגדיר את השיוך הלאומי שלהם רק בשעת משבר או מלחמה, או רק ביחס ללאום אחר.
אפשר לאמר שעשינו עבודה מצויינת בכך שהגדרנו את רוב ערכינו הלאומיים אך ורק על-פי כמה אנחנו שונאים לאומים אחרים.
הערה3: אני מודע לכך שיכול להיות ויבוא יום (רחוק ככל שיהיה), שבו יהפוך המיעוט הערבי לרוב במדינת ישראל, אם אותו רוב עתידי לא ירצה לאפשר לנו להמשיך ולקיים את היותנו מדינה יהודית, אז יש לנו רק את עצמנו להאשים, עדיין אין מקום להצדיק במדינה דמוקרטית גירוש של אזרחים שווים, משום סיבה שהיא!
I regret having to use English. I am away from home and have no access to Hebrew text editing. I have read with interest the first and second part of the essay by my old friend Shmuel Amir. I am somewhat surprised that he managed to write this — on the whole admirable — piece, without mentioning the pioneering contribution of Matzpen, which long preceded the academic historians. As for Shmuel’s political conclusion: I agree with Dan Tamir’s comment. A two-state "solution" (in effect, a one-and-a-half state fix) is by no means the obvious way to restore some kind of justice. MM
בן גוריון לא עשה הסכם עם עבדאללה.
טענתו של אבי שליים אודות "המזימה" בין הסוכנות ועבדאללה הינה מופרכת. העובדות מדברות בעד עצמן. הקרבות המרים ביותר במלחמת השחרור התנהלו בין צה"ל וכוחות הליגיון בירושלים, לטרון, גוש עציון.אז היכן ההסכם ?
כששני רמאים עושים הסכם אז זאת התוצאה. עפ"י ההסכם רמלה ולוד היו צריכים לעבור לשליטת עבדאלה. ולגבי המזימה המופרכת – ראה פגישת גולדה מאירסון ועבדאללה (או שהיא הופרכה בינתיים?)
הפגישה בין עבדאללה וגולדה אכן התקיימה. במהלכה ניסתה גולדה להניא את עבדאללה מלפלוש לשטחי הארץ . לא נחתם שום הסכם כיון שעבדאללה דרש שלא תוקם מדינה יהודית.עבדאללה היה בתקופה זו המנהיג הערבי היחיד שהסכים בכלל להדבר עם נציגי הישוב. מה רע היה בנסיון שכאמור לא צלח להניאו מלהפעיל את הכח הערבי המאורגן ביותר באותה תקופה ?
הנסיונות להראות שגולדה "אשרה" לעבדאללה לפלוש לשטחי המדינה הפלסטינאית הם נואלים.
ראשית איך יכלה בכלל הסוכנות או ההגנה למנוע פלישה כזו. שנית שום מוסד רשמי כמו מועצת המדינה או הממשלה הזמנית לא אשרה "הסכם" כזה
מהסיבה הפשוטה שהוא כלל לא נחתם
בין מאירסון לעבדללה לא היה הסכם, אך הייתה הבנה משותפת שלא צריכה לקום מדינה ערבית נוספת בין הים לירדגן – כאינטרס משותף. הייתה גם הבנה על המתאר הכללי של חלוקת הארץ בין עבר-הירדן למדינה היהודית. הייתה מחלוקת חריפה על ירושלים ועל איזורים מסביב לה,כשאר כל צד אמרה "כולה שלי" (בניגוד לתוכנית החלוקה שיעדה אותה כאיזור בינלאומי). על כן הקרבות עם הלגיון היו נקודתיים והתנהנלו רק על האיזור השנוי במחלוקת. אחרת ייתכן שוצאות המלחמה היו שונות לחלוטין.
ידידי מאכובר צודק לגבי ראשוניות מצפן בניתוח הסכסוך. את זאת לא ניתן לקחלת מהם.
:הפעולה השמית" קדמה כבר ב1957 ל"מצפן" בניתוח השאלה הלאומית ובעקבתיה "העולם הזה-
כוח חדש" (1965 ) שחברי "מצפן" היו אחראים במידה רבה להצלחתה בבחירות לכנסת אך,נפרדו ממנה בוועידה הראשונה,כשניסו להכתיב למצעה את "המדינה הדמוקרטית" בכל שטחי פלסתינה-א"י המנדטורית.
היה נעים לשמוע מחבר וותיק כמו משה מחובר. אכן לא טיפלתי בקבוצת "מצפן" בהקשר למאמרי – אבל גם לא הזכרתי גופים פוליטיים אנטי ציונים אחרים קדמו בהרבה לאקדמאים הפוסט ציונים. עשיתי אבחנות בין פוסט-ציונים ואנטי ציונים בחלק האחרון של המאמר שאולי יתקבלו על דעתו של מחובר. אשר להערכת מקומה של "מצפן" בפוליטיקה הישראלית אין מי מן השמאל הרדיקלי שלא יעריך באופן חיובי את תפקידה האופוזיציוני – האנטי ציוני. הסרט האחרון על "מצפן" שנעשה ע"י טורבינר מביא את הסיפור הזה באופן מרשים ביותר.
אבל כמו שאומרים: "יחד עם זה" – היה חסר משהוא בסרט. אצל הצופה נשאר הרושם שמצפן הייתה הקבוצה היחידה או הראשונה או אף החשובה ביותר בארץ, שהייתה אנטי ציונית נחרצת. אין זה כמובן נכון. הקומונסטים קדמו למצפן שנים רבות בעניין זה, (כ – 40 שנה). גם את ההשקפה האנטי ציונית קבלה מצפן מן הקומוניסטים כאשר היו חברים במק"י. בכולנו – משה מחובר, עקיבא אור, עודד פילבסקי ואנוכי עם חברי מק"י אחרים, שהוצאו אז מן הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, הרביץ משה סנה את ההשקפה האנטי ציונית. ושוב "יחד עם זאת" היה בהופעתם של אנשי מצפן נגד הציונות משהוא רענן ביותר כפי שאפשר היה להיווכח אפילו שוב בהופעותיהם המרשימה של המוזכרים לעיל פלוס חיים הנגבי בסרט שהוזכר לעיל.
אשר להערה נוספת של מחובר בעניין "שתי מדינות" עלי להבהיר שלדעתי אין סתירה בין שלילת הציונות, כפי שהובאה במאמרי, לבין פתרון של שתי מדינות.
ברוך קימרלינג מבחין בין פוסט ציונות אקדמית לבין הפוסט הציונות הפוליטית ומעדיף את זו האקדמית. יש להסכים עם קימרלינג שלמחקר הפוסט ציוני משנות השבעים (ופה יש לציין את תרומתו הרבה של קימרלינג עצמו) הייתה השפעה חשובה ביותר על התודעה הציבורית. (אבל אין להיסחף, עדיין התודעה הציונית חזקה הרבה יותר). אולם אינני יכול לראות ניגוד או סתירה בין האקדמית לזו הפוליטית. אולי משום שאני עדיין מאמין בערכים "ישנים" כמו הקשר האמיץ בין "תיאוריה ופרקסיס" המוליד את האינטלקטואל המעורב, שגם קימרלינג נמנה בסוג זה. (על הסוגיה מה בין פוסט ציוני לאנטי ציוני, אני דן מעט בחלקו השלישי של המאמר).
ד"ר משה מחובר שכח כנראה (חלפו 49שנים):חברי מצפן לא "גורשו" מ"העולם הזה כוח חדש"אלא, קמו ועזבו את אולם הוועידה הראשונה (בית החלוצות,תל אביב) כשהצעותיהם לניסוח המצע-לא התקבלו.
Thanks to Alex for his correction. As in the old thriller cliche, the question is: did we jump, or were we pushed? As far as I remember, we jumped because it was clear we were going to be pushed. Regards from far-away Singapore, MM
חברי משה מחובר מסכים עם טענתי שהקומוניסטים קדמו למצפן בשנים רבות מאוד בניתוח הציונות כפרויקט קולוניזטורי. טענתו היא שהם נטשו ניתוח זה וגינו את הציונות בעיקר משום האנטי סובייטיזים שלה. יש בזה גרעין של אמת משום שבאותם השנים התנועה הציונית ניהלה מערכה נגד ברה"מ תחת הסיסמה "שלח את עמי". אולם אין צורך להגזים. המסורת האנטי ציונית והאנטי קולוניאלית נמשכה בלא עוזה. ואפשר למצא לכך תיעוד בשפע בפרסומי הוועידות שלהם. האם משה לא זוכר שסיסמא מרכזית שלנו הייתה באותם ימים "עם העמים הערבים נגד האימפריאליזים ולא עם האימפריאליזים נגד העמים הערביים"?. לעשות מכל זה רדוקציה של הגנה על אינטרסים סובייטים באמת אינו נכון. אצטט למשל מספר הוויעדה של רקח ב1972: "הציונות במזרח התיכון משמשת מכשיר צבאי ופןליטי בידי האימפריאליזם נגד התנועה הלאומית הערבית, שוביניזים אנטי-ערבי,נישול הפלחים הערביים מהקרע, כיבוש הקרקע, וכיבוש העבודה, שאיפה למקסימום שטח עם מינימום ערבים בו – הם המאפיינים של המדיניות הציונית בארץ לפני הקמתה של מדינת ישראל ולאחר מכן. זו הייתה ונשארת מדיניות קולוניאליסטית, אנט-ערבית ופרו-אימפריאליסטית.
נשמע לגמרי לא רע גם אחרי 30 שנה. ידידי משה מזכיר גם את משה סנה. היכרתי אותו היטב – ומאוד התאכזבתי ממנו- אם לא למעלה מזה. אלא שגם כלפיו יש צורך בהערכה היסטורית. אפילו לגבי זכויותיו. למשל ספרו הקטן על הציונות, למרות ציטוטים אין סופיים וסגנון המיושן, עדיין יש בו חלקים ראוים מאוד לקריאה גם היום – לא לחינם הוא ובעקבותיו תומכיו, התנערו לחלוטין מן הטקסט הזה. אלה אף לא הסכימו לפרסםו בתוך כתביו שהם פרסמו.
My friend Shmuel ignores two things. First,t, according to Stalinist ideology, anti-imperialsm simply meant support for the USSR. The highest form of anti-imperialism was blind obedience to the USSR.
Second, Stalinist ideology inverted the causal connection between the colinzatory nature of Zionsm and the relationship of Zionism with the imperialist powers. In reality, Zionism sought the sponsorship of the imperialist powers for its colonizatory project; it was and is a partnership rather than one-sideded service. But according to the Stalinstst concept Zionism’s colinzatory role is simplly caused by its being in the service of imperialism.
This inverted logic was manifested in 1948, when it seemed for a brief period that Zionism was seeking the support and friendship of the USSR. Suddenly the CP dropped its opposition to Zionism; and its leaders had no hesitation in signinig a Zionist document: the Israeli Declaration of Independence, extolling the ‘historic right’ of the Jewish people over Palestine.
MM
המאמר היה מאוד מעניין נהנתי לקרוא אותו!!
אני כל כך אוהב היסטוריה!!
השוואת הציונות לקולוניאליזם, שנעשת עפ"י אמות מידה בינלאומיות, מתעלמת לחלוטין מהרקע ההסטורי של העם היהודי והקשר שלו לארץ ישראל. הארץ הזאת נבחרה בקונגרס הציוני הבאזל, בשל הזיקה הבלעדית של העם שמקורה בלמעלה מאלף שנים של שפיכת דם יהודי במסגרת מלחמות חסרות סיכוי כנגד אימפריות, מאשור, בבל יוון והאימפריה הרומית שגבו מאות אלפי חללים בנסיון נואש לשמר פיסת ארץ מזערית לעם היהודי.
למרות שאין ספק בזכות המתיישבים הערבים לקבלת צדק חברתי ומדיני, כולל הקמת מדינה לשילטון עצמי, הרי הייתי מצפה לעשיית חשבון נפש גם מצידם, לחוסר הפרופורציה הקיימת בין הזכות היהודית כעם יחודי במוצאו ודתו, לזכות עם ערבי נוסף על הרבים הקיימים.
קיים עיוות במאמר, המתייחס לזכויות הפלסטינים כעם ובו בעת מתיחס להגירה היהודית כהגירה על בסיס כלכלי אישי. תוך התעלמות להיותו אותו עם, אותה דת, אותה שפה, לעם שנאלץ לותר על הארץ בשל חולשת זרועו. מנקודה מוסרית בקום המדינה נעשה תיקון של עוול הסטורי, שהיה מובן מאליו לרוב ראשי המדינות שתמכו בהקמת המדינה. לצערנו הפוסט ציונות כירסמה בתיקון זה, תוך התיחסות צרת אופק שאולי נובעת מריאקציה לאידאולוגיות של ארץ ישראל השלמה, ומשיחיות למניהם.
יש לקרא להקמת אידאולוגיה חדשה, שתקרא פוסט-פוסט ציונות, שתפיץ את הריאליזם, הרציונליות, המוסר, והמתינות כערכים עליונים לשני העמים.
לחיים ברנד שלום,
תגובתך נשמעת לי כתגובה כנה של אדם ציוני שבפעם הראשונה קורא מאמר הסותר את הספרות הציונית עליה התחנך, אותה ינק מאז עמד על דעתו. אענה לך בקצרה דנתי על נושאים אלה לאורך מאמרי ובתגובותיי.
…."זיקה רבת השנים של העם היהודי לישראל". נניח שזה כך, כלום זיקה זו מצדיקה גירוש וגזילת רכושו של עם אחר? לפי איזה מוסר אוניברסאלי?. אולי לפי מוסר לאומי? אין דבר כזה. (אלא אצל לאומנים מושבעים כמו הנאצים).
…."הארץ נבחרה בקונגרס באזל". זה צריך לעניין את הפלסטינים? זה לא עניין אפילו את היהודים. התנועה הציונית הייתה מיעוט קטנטן בין היהודים באותו זמן. הקונגרס לא ייצג את היהודים.
…. "הזיקה בעלת אלף שנים" לא מסבירה למה היהודים לא היגרו לפלסטינה אלא לכל הארצות שבעולם. רובם הגיעו הנה בלית ברירה לא מתוך "זיקה".
– יהודים חיו מאות שנים באימפריה העותומאנית, אליה הגיעו אחרי גירוש ספרד – אבל לא היגרו לירושלים. הם העדיפו את איסטנבול סלוניקי ובולגריה.
….. הבבלים והאשורים גרשו רק את האליטות היהודיות, רובו של העם נשאר על אדמתו. (הפרסים החזירו חלק מן האליטות,אבל כבר אז ביכרו רוב היהודים להישאר במקומם.).
היוונים הרומאים לא גרשו את היהודים. אבל חלק גדול יצא עוד לפני הכיבוש הרומאי – הקהילה הגדולה באלכסנדריה למשל. עד הכיבוש המוסלמי היו כנראה עדיין רוב התושבים בארץ יהודים. גם אלה לא גורשו. אז לאן הם נעלמו? אולי תעשה שיעורי בית בעניין תגלה דברים שלא חלמת אפילו עליהם..
קשה להטיף באותה מידה מוסר, מצפון ומתינות לכובש ולנכבש לא? ש.א.