לפני קצת יותר ממאה שנה ראה אור באנגליה ספרו הקצר של ג’וזף קונרד "לב החשיכה" (בעברית קראו לו משום מה "לב המאפליה", כי המתרגמים בעת ההיא חשבו שבספרות יפה צריך להשתמש במלים של בית מרקחת). הסיפור נפתח בסצנה שלווה בשפך נהר התמזה, כמה אנגלים תרבותיים יושבים על סיפון אונייה ומשוחחים על הא ועל דא, שעה שהשמש הנעימה שוקעת מעל מי הנהר השלווים. אבל הסיפור שאחד מהם מספר לוקח אותנו לנהר אחר, פראי ואפל: נהר הקונגו.
עיקרו של הסיפור הוא שאדם אירופאי בשם קורץ, שיצא לקונגו מטעם חברה בלגית, הפך שם – בג’ונגלים האפלים בין הפראים השחורים, ליצור מטורף ומסוכן. לדברי המספר שהגיע למקום בו שהה קורץ עד סופו המר, היתה צוואתו של המסכן: "השמידו את כל הפראים!" זאת, למרות שבצאתו לאפריקה היה אידיאליסט שחלם לתרבת את הילידים.
כאשר הספר ראה אור, איש לא טעה במשמעותו ובכוונתו. היתה זו שיא התקופה הקולוניאליסטית, כאשר ברחבי העולם המערבי, היינו אירופה וארה"ב, דובר בגלוי על הצורך בהשמדה והכחדה של העמים והגזעים הנחותים והפראיים. מה שקונרד אמר בספרו הוא, שהשהות בקרב הפראים הנ"ל משפיעה רע מאוד על בני תרבות וגורמת להם להידרדר מוסרית. ההשוואה בין נהר התמזה לבין נהר הקונגו אמרה הכל: מוטב להם, לבני התרבות, לא להתרחק יתר על המידה ממקומותיהם, ובוודאי לא לאורך זמן, ולא להתחכך עם הפראים.
אחרי מלחמת העולם השנייה והתחלת תהליך ההתפרקות של הקולוניאליזם, באו אנשים עם כוונות טובות (כך לפחות אני משערת) והציגו את ספרו של קונרד כטקסט אנטי-קולוניאליסטי. לא הכל נפלו בפח הזה. כמה וכמה סופרים, חוקרי ספרות ואחרים (בהם אדוארד סעיד והסופר הניגרי צ’ינואה אצ’בה) חשפו את המשמעות האמיתית והמקורית של הספר. הם גם הצביעו על כך שהשלטון הבלגי היה האכזר והברברי ביותר שידעה אפריקה (וזה אומר לא מעט!), שבאזורים שלמים בקונגו נותרו רק כ-20% מן הגברים. השאר הושמדו משום שלא סיפקו את דרישותיהם של השליטים הלבנים התרבותיים.
אבל, כך מסתבר, הנטייה לפרשנות חיובית לא נגמרה. מזה זמן רב מכרכרים אנשים טובים סביב הסופר הדרום-אפריקאי קוטסי (זוכה פרס נובל לספרות), ומפרשים את ספריו כביקורת על שלטון האפרטהייד. זוהי חזרה מדויקת על ההתייחסות לקונרד. האמת היא שקוטסי לא נמנה על מתנגדי האפרטהייד, כמו כמה וכמה סופרים לבנים אחרים מבני ארצו, בהם נאדין מורטימר, אף היא כלת פרס נובל לספרות. בספרו: "מחכים לברברים" (1980), הוא מצייר תמונה של חברה מאוימת ולחוצה, היודעת או לפחות חוששת שהיא מוקפת אויבים אלימים ולא ירחק היום והיא תימעך תחת מגפיהם הברבריים. בספר אחר, "חייו וזמניו של מיכאל ק." (1983), כאשר משטר האפרטהייד החל להתנדנד, הוא צייר ציור בלהות, איך תיראה העיר קיפטאון אחרי נפילת האפרטהייד: תוהו ובוהו מוחלט, ג’ונגל אנושי, יד הכל בכל, וכו’. שנים ספורות אחרי פרסום הספר נפל משטר האפרטהייד, ולמרות שעוד רחוקה הדרך לשוויון ושגשוג, אין ספק שהתיאור המבהיל של "מיכאל ק." לא התממש.
ספר נוסף של קוטסי, אותו כתב כבר אחרי נפילת האפרטהייד, נקרא "חרפה", ואחרי שקראתי אותו רציתי לשאול את המחבר, חרפה של מי? זהו סיפור עגום על פרופ’ לספרות, אדם לבן, שביתו טובת-הלב והכוונות נאנסת על ידי חבורה של שחורים פראיים. מרוב כוונות טובות והבנה לליבם של השחורים העשוקים, היא מחליטה לא להפיל את התינוק שברחמה – כתוצאה מן האונס.
כאן פקעה סבלנותי. לא אומר שבכל ההיסטוריה לא קרו מקרים שאשה לבנה נאנסה על ידי גבר שחור, ואפשר גם שקרו מקרים כאלה בדרום אפריקה החדשה. אבל בואו נסתכל רגע בהקשר ההיסטורי. התיאור של השחור האלים האונס אשה לבנה הוא אולי הסטריאוטיפ החזק ביותר של הגזענות הלבנה. דמות האנס השחור שירתה את הגזענים לאורך כל הדרך, ודי בקורס קצרצר של היסטוריה אמריקאית כדי לגלות איזה שימוש נעשה בו מתחילת ימי העבדות ועד ימינו אלה. הסטריאוטיפ הזה היה יסוד קבוע ברטוריקה הגזענית של הימין האמריקאי שנאבק בכל כוחו למנוע זכויות אזרח מן השחורים. במציאות, גבר שחור לא העז אפילו לשרוק לבחורה לבנה, כי יכול היה למצוא את עצמו עד מהרה תלוי על עץ גבוה, מוקף גברים, נשים וילדים לבנים צוהלים. מעשי לינץ’ במדינות הדרום של ארה"ב, ולא רק שם, התרחשו בדרך כלל על רקע של שמועות כאלה. ההקבלה הקרובה אלינו היא עלילת הדם, אלא שמקרי לינץ’ היו הרבה יותר נפוצים. אזכיר לכם רק את הספר "אל תיגעו בזמיר" ואת השיר של בילי הולידיי, "פרי מוזר".
והנה זה פלא יש בעולם היום עשרות מיליוני אנשים ממוצא מעורב, שחור-לבן. קוראים להם "צבעונים", מולטים וכדומה. אך אלה אינם צאצאי נשים לבנות שנאנסו על ידי גברים שחורים, אלא בדיוק להיפך! במשך מאות בשנים היו בעלי העבדים מנצלים את שפחותיהם השחורות, והילדים ה"מעורבים" שילדו נוספו למאגר העבדים. דוגמה מפורסמת היא זו של ג’פרסון, אחד מאבות האומה האמריקאית, שעם כל היותו אדם נאור משאר הבחינות, היה בעל עבדים והוליד מספר ילדים עם שפחה מולטית (בעצמה תוצר של ניצול כזה דור קודם). והמנהג לא חדל גם אחרי תום העבדות הרשמית. לאחרונה התבשרנו שהסנטור מקרוליינה הדרומית, סטרום תרמונד, שעמד במשך עשרות שנים בראש המאבק נגד שוויון זכויות לשחורים, הוליד בת ממשרתת שחומת-עור בת שש-עשרה (!) שעבדה בביתו. הבת "הצבעונית" הזדהתה רק אחרי מות אביה בגיל 100.
סיפור על אונס אשה לבנה על ידי גבר שחור הוא מעשה הסתה גס, וכשגמרתי לקרוא את "חרפה" חשבתי בליבי, החרפה היא של המחבר. כאשר קוטסי קיבל את פרס הנובל התברר שהוא עזב את דרום אפריקה אחרי נפילת שלטון המיעוט הלבן והיגר לאוסטרליה. האפרטהייד לא הפריע לו לחיות ולכתוב שם, אבל שלטון הרוב כן. לעומתו, הסופר הדרום-אפריקאי הצעיר מארק בר, שספרו "ריח תפוחים" ראה אור לא מזמן (טרם תורגם), חי בגלות עד נפילת האפרטהייד, ואז שב למולדתו. אני ממליצה בחום על הספר המצוין הזה.
בשנת 1992 פירסם הסופר השוודי סוון לינדקוויסט ספר שנקרא "להשמיד את כל הפראים!", ובו הציג תזה חשובה מאוד. לדבריו, הג’נוסייד הנאצי היה רק היישום האירופי של שיטה בה השתמשו קודם לכן כובשים לבנים באפריקה ובאמריקה. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה הרעיון של השמדה המונית מקובל ומכובד בקרב אנשי התרבות הלבנים. לינדקוויסט ממחיש זאת במובאות שונות, בהן נאום של ראש ממשלת בריטניה, לורד סולסברי, בשנת 1898, בו קבע שהעמים הנחשלים ממילא לא ישרדו נוכח עוצמתו וחיוניותו של האדם הלבן, ורצוי לזרז את התהליך. דברים דומים נאמרו אז בארה"ב על האינדיאנים. באפריקה וביבשת אמריקה דאגו הקולוניאליסטים לקדם את התהליך. בגואטמלה נמשך הקטל ההמוני של האינדיאנים עד לפני פחות מעשרים שנה.
החידוש של הנאצים היה לייבא טכניקה קולוניאליסטית לאירופה, לרכז את האנשים המיועדים להשמדה במחנות ריכוז, ושם לחסל אותם ללא מאמץ מיותר. (כך, למשל, עשו הגרמנים לשבט ההררו במושבה שלהם בקמרון שבמערב אפריקה, וכך עשו המתיישבים האנגלים לאבוריג’ינים בטסמניה). לינדקוויסט מצטט את סיפרו של ארנו מאייר, "למה לא חשכו השמיים?" (1988), בו חיפש בהיסטוריה האירופית תקדימים להשמדה של קבוצות שונות, כמו למשל, מעלליהם של הצלבנים בעיר מאיינץ, זוועות מלחמת שלושים השנה, ועוד. הוא הגיע למסקנה שמדיניות ההשמדה הנאצית היתה באמת ייחודית. אבל, אומר לינדקוויסט, לו הרחיב מאייר את מחקרו אל המושבות האירופיות ברחבי העולם, היה מוצא תקדימים שלעומתם היו האירועים שבחן מחווירים לגמרי.
לא מזמן האשים אותי המשורר נתן זך שאני שואפת למונופול על נושא הגזענות, ולרגע באתי במבוכה. אחר כך חשבתי בליבי, אם ככה זה נראה, האשמה אינה בי. אדרבא, הגיע הזמן שיותר מבקרי ספרות וכותבים אחרים ייפתחו לנושא הזה. מוזר כמה אנרגיה אינטלקטואלית אנשים מוכנים להקדיש לשאלת כיסוי הראש של נשים מוסלמיות, וכמה מעט לעניין הגזענות וקורבנותיה.
כל הכבוד 10!
תודה על הכתבה המעניינת. אך ניתן היה לוותר על הפסקה האחרונה. הרי המאבק בגזענות, והמאבק לשיוויון לנשים אינם סותרים זה את זה.
ברןך שהחיינו וזכינו לקרוא ביקורת ספרים רצינית ב"הגדה השמאלית" אלא,שעיתונים רציניים,מפרסמים את שמות הספרים ומוציאהם לאור בסופה או תחילתה של הביקורת המתפרסמת ועדיין לא מאוחר לעשות זאת.
תודה על הכתבה המעניינת, למדתי לא מעט בהזדמנות הזו. אני מסכימה עם הבעייתיות של השימוש בסטריאוטיפ של השחור-האונס מול המציאות של הלבן-האונס, אבל הפרופסור לספרות של קוטזי אונס בתחילת הספר סטודנטית שלו ואחר כך משתתף בחיסול כלבים המוני במסגרת "המתת חסד" שהוא לומד מ"וטרינרית" דמי. יש כאן אולי עוד רבדים? אולי קוטזי אומר משהו על החברה הלבנה בדרום אפריקה?
אשמח לקרוא את תגובתך, יעל.
בברכה
איריס חפץ
כתבה מצויינת.
הרחיבה את הנושא של הגזענות והקולוניאליזם
שנזכה לעוד מאמרי דעה שכאלו.
למה לא?
הרי הביקורת של אדוארד סעיד על לב החשיכה והאבנים שזרק מגיעות מאותו מקום – המקום בו אדוארד סעיד מפסיק להיות איש רוח והופך לתעמולן.
איכות התגובות צריכה להיות קרובה לאיכות המאמרים ולאיכות הנדרשת מהקוראים – המגיב המשווה את זריקת האבן של סעיד ל"תעמולה" -אין לו מה לחפש כאן ו"הגדה השמאלית" אינה מוצאת לאור בשבילו.באקדמיה הישראלית יושבים מדענים בעלי-שם במקצועותיהם והם ימניים קיצוניים- חלקם אף מטיפים לטרנספר ורצח-עם,האם גם לכתביהם המדעיים,מתייחס המגיב בביטול,משום שמחוץ למגדל השן של האקדמיה הם מביעים את דעתותיהם הפוליטיות ולעיתים קרובות הם גם משתתפים בתעמולה למענן ?
כתבה נפלאה. יעל לוטן מוסיפה מימד חדש ומרתק לאתר. עם זאת, דווקא אהבתי בזמנו את השם "לב המאפליה", למרות שהייתי צעיר מדי כדי להבין את משמעויותיו של הספר.
את כותבת:
"סיפור על אונס אשה לבנה על ידי גבר שחור הוא מעשה הסתה גס"
ואני משתוקק לשאול אם את מתכוונת שאסור לכתוב ספרים בהם גבר לבן אונס אישה לבנה?
ודבר נוסף. הפרשנות של סעיד ל"ללב החשיכה" מזכירה את איך שהוא זרק אבנים על הגדר הגדר בלבנון, מובן שאי אפשר להתייחס אליה ברצינות.
אי אפשר להתייחס ברצינות למי שמחאתו של אדוארד סעיד המנוח,"מתחברת" אצלו לביקורת ספרים.
לאמיתו של דבר,אני מתקשה להבין מדוע המערכת ממשיכה להעלות את חליפת המכתבים בינינו: כתבת/עניתי זצריך היה להיות לכך סוף.אינך מגלה מה הם כישוריך (ד"ר לספרות?)לקטול את ספרו ועבודתו המדעית של ד"ר סעיד המנוח ולכן:אלממנויתך ניצבת כנגד ספרו של סעיד,שרכש את מעמדו המוכח והנערץ באקדמיה הבינלאומית,בשמו המלא והאמיתי וכישוריו המוכחים.
אתה מדבר על יובל נאמן,למשל, שהוא פיסיקאי גדול ואדם לא חכם מבחינה פוליטית.יכול להיות שזוהי בעיה שלי אבל אני מתקשה לראות כיצד הרצון לטרנספר את הפלשתינאים מטה את עבודתו שקשורה בסימטריה בתחום החבורות המתמטיות.
דרך אגב, אם אתה מזהה הטייה כזאת אהיה אסיר תודה אם תסביר לי אותה.
קראתי את לב החשיכה שוב, ואני שוב חוזר שהפרשנות של אדוארד סעיד היא לא רצינית.היא כל-כך לא רצינית שאין אפילו טעם להסביר אותה. בדיוק כמו שאין טעם להסביר מדוע טרנספר הוא דבר רע וגזענות היא דבר מטומטם.
כי או שאתה מבין את זה או שאתה פשוט…
קרא שוב את הספר ואז נראה אותך מגן על הטיעונים של אדוארד סעיד
האם זריקת אבנים על גדרות אינה בדיוק תפקידו של איש רוח ? האם איננה מתיישבת עם המאבקים שהוא מנהל במישור הספרותי והנראטיבי ?
מישהו רוצה אנשי רוח אדישים כמו אלו ששתקו כשהנאצים רצחו עשרות מליוני אירופים ?
תודה על המאמר.
תודה על כתבה מעניינת ועל איזכור ספרים רבים וחשובים. כסוכנת ספרותית ניסיתי לעניין מו"לים ישראלים ברכישת זכויות התרגום לספר השבדי "להשמיד את כל הפראים", שנראה לי מאד חשוב– ללא הצלחה, לצערי. אשמח אם תהיה התעניינות בו לאחר מאמרך. כמו כן, בידי ייצוג הזכויות ל"למה לא חשכו השמיים" מאת ארנו מאייר. אפשר ליצור קשר עם סוכנות הריס/אילון בירושלים.
ואישית, אבקש להמליץ לכל מי שלא קרא, על הספר הנפלא "THINGS FALL APART" של צ’ינואה אצ’בה–שתורגם וראה אור (מזמן) אצל עם עובד, כמדומני.
תודה על המאמר המעניין, נהנתי לקרא אותו אך צרמה לי ההתייחסות לאונס בספר "חרפה".
עם כל הבעייתיות שבסטריאוטיפיות של ייצוג אונס אישה לבנה על-ידי גבר שחור ובלי רצון להגן על הספר הבעייתי הזה, ישנה גם המציאות. בשנים הראשונות שאחרי תום האפרטהייד בדרא"פ הפשיעה גאתה ולפי סטיסטיקה משנת 2000 כל 26 שניות התרחש אונס של אישה; רבות מהן גם לבנות ורובם של האנסים שחורים (על כך, לדוגמה, כתבתה האמיצה של שרלין סמיט שהתפרסמה בהארץ ב-25/4/2000).
כך שלפעמים הספרות מנהלת דיאלוג עם המציאות, בעייתית וסטריאוטיפית ככל שתהייה ולא רק התכתבויות פנימיות עם דימויים וייצוגים קודמים.
Unfortunately I have to disagree with most of the responses here. As a literary scholar who is deeply committed to critiques of race and gender, I think Lotans reading is simplistic (and also quite unoriginal). Basically, I do not believe in literary criticism that indicts authors for being racist (or anything else for that matter) or that sees a complete identity between an author and the text that s/he writes. Or that believes that there is one "real" or "true" interpretation to a literary text. Yes, "Heart of Darkness" has some horribly racist aspects (as Said and many others have pointed out) but it is also an incredibly complex text (though not one of my personal favorites). I have not read "Disgrace" but "Waiting for the Barbarians" is one of the most difficult, complicated and profound texts I have read (and taught) precisely because it does what Lotan does not: it refuses to refuse to settle on a moral bottom line and continuously uncovers evil masquerading as good which is always already evil as well. His investigation into the maelstrom which is the rule of one people of another is disturbing, unrelenting and yes, at times difficult to bear. But I must say that every single one of my students gave a more nuanced and sophisticated reading of it than Lotan’s facile description.
I believe that it is unwise to read or judge the wo/man (author) by his or her fictional works. In fact, this is something almost no serious literary scholar would do. So hardly anyone reads Conrad as a racist (and anyways it would be anachronistic to judge his views by today’s standards – like saying Shakespeare was an anti-semite) but reads racist influence/ideology/trends/ subtexts/echoes/tone in his works.
Locating racist implications in his fiction is better used not to indict Conrad the person, but rather to learn more about the cultural and ideological assumptions of his period.
Moreover, locating the racism in an individual is actually politically less effective as it does not deal with an ideology of a culture or an historical period but rather with that of a certain person. So while I am very interested in Coetzee’s complex writing about matters of race – what he does as person is more on the level of gossip (which I love, but has nothing to do with my work as a scholar of literature.)
An example – I once wrote a paper about misogyny in Faulkner’s "Light in August". Does that mean that Faulkner was a misogynist? Of course not – he was one of the greatest humanists ever. It means that certain views on women were so endemic to a certain culture and pervasive that they found their way even into texts written by people who’s avowed intent was completely different.
Another, opposite, example I can think of many contemporary writers (in Hebrew and in English) with whose texts I agree wholeheartedly politically. On the other hand, I have heard that in life they are misogynists/power hungry/intolerant/abusive people. Does that make their writing is any less compelling? No. It means that as people they are disgusting and hypocrites and that I would not be their friend (should that ever come up) and that I would condemn their behavior – but their writing still retains its validity and force.
Toda,
Ayelet Ben-Yishai
Berkeley, California
תודה על החויה הספרותית
מאמר חשוב ביותר, מן הראוי שיילמד בבתי ספר. הבורות כל כך רבה, לצערי. יישר כוח.
צר לי,אך לדעתי הקריאה של הגב’ לוטן את "חרפה" נעשתה מתוך דעה קדומה של הקוראת דווקא.
אני מצאתי בתיאור האונס ותגובה של לוסי היפוך מוחלט – מדובר בתיאור של השלמת השפחה אשר חייבת להשלים עם תנאי התנהגות האדון בכדי שתוכל לחיות את חייה במקום בו היא נמצאת. דווקא תיאור זה החוזר על עצמו וכבר לא "מזיז" לקורא בכל תיאור של ארה"ב בימי העבדות, חיי משרתים וכפופים באירופה במאות הקודמות וכיו"ב – הופך לכה חזק כשהוא מתאר בתו של פרופסור מקייפטאון אשר נכנעת לאיכר שחור אשר הפך לבעל האדמה בעקבות נפילת האפרטהייד והתופעות המתרחשות אח"כ.השלמתה של לוסי עם האונס, חיי האנס אצל מטאוס (אם זה שמו) ואף הסכמתה להפוך לאשתו השלישית והנחותה, מעניקים עוצמה רבה יותר והבנה אמיתית יותר. כולנו מכירים את לוסי, בת החברה הבורגנית שיצאה מן הארון ומנסה לנהל חיים כפריים ואי הצדק והעוול הנוראי בהשלמותיה אלו מובן הרבה יותר לקורא מערבי מאשר תיאורים של הדוד תום או סתם ‘שחור’/'שחורה’ בורים בדרא"פ.
ליעל לוטן,
לגבי חייו וזמניו – אני לא מבינה, לדעתי הספר עוסק באפרטהייד עצמו,
או אולי בווריאציה דיסטופית שלו (יש בו אוירה לא ריאלית אם כי לפחות חלק מהתיאורים מוכרים גם לנו כאן, כך שהם לפחות אפשריים)
אבל לא בדיסטופיה של אחרי האפרטהייד
אני טועה?
שם הסופרת הדרום אפריקנית הוא "נאדין גורדימר" ולא "מורטימר"… נא לתקן!
סיימתי לקרוא את הספר "חרפה" אמש ולכן תגובתי מתפרסמת באיחור כה רב…
התיחסותה של י. לוטן פשטנית מדי, בטח ובטח למול יצירה ספרותית מורכבת כל כך כמו "חרפה".
אע"פ שלוטן צרפה מספר הפניות שלא הכרתי, אני נוטה לחשוב שדווקא עמדות חד-ממדיות כמו של לוטן עומדות בלב ספרו של קוטזי: הספר, יותר מהכל, מבקש לעמוד על מורכבותם של סיטואציות, יחסים, רגשות, בני אדם.
מכל מקום, נהניתי לקרוא את המאמר- ועוד יותר את התגובות!
סיימתי לקרוא את "חרפה" לפני מספר שבועות ונדהמתי לקרוא כעת את מאמרה של לוטן, שעומד בסתירה כה עזה עם תחושותיי ומחשבותיי. אם הייתי נוקטת באותה פשטנות שבה נקטה לוטן בביקורתה, הייתי שואלת אותה: את באמת חושבת שקוצי הוא גזען שוביניסט וניאו נאצי? אבל לא אעשה זאת, כיוון ששאלה זו מופרכת מיסודה ואני מסרבת להיגרר לקונקרטיזציה של הספרות. ספרות אינה פובליציסטיקה והיא לא באה לספק דוגמה, סלוגן, השקפת עולם או מילון מונחים שיהיה יותר או פחות פוליטיקלי קורקט לטעמו של המבקר. ספרות באה לספק חוויה מורכבת ורבת רבדים, וכשהיא טובה -היא מצליחה לעזור לנו להבין את העולם על מורכבותו ועל גווניו. וזה בדיוק מה שקוצי עשה באופן שלם ומעורר התפעמות:הוא שרטט והרכיב (במלאכת מחשבת!) מעגלים מעגלים של קשרים – בין אב לביתו, בין גבר לאישה, בין שחור ללבן, בין רוב למיעוט, בין מרצה לסטודנטית, בין עשיר לעני, בין כובש לנכבש, והצליח לחדור לליבה האלימה והרוחשת שטמונה בכל אלה. יש הרבה ייאוש בספר, אך גם התבוננות כנה, בוגרת ואמיצה, שמבקרים כדוגמת לוטן מפספסים, אולי בגלל החרדה שמציפה אותם מעצם המחשבה שהעולם הוא מורכב וסבוך, ושגם לנכבש, למיעוט, לחלש – יש אותה התוקפנות וזרע אלימות שיש לכובש התוקפן. והתרופה לייאוש – היא באה רק באמצעות אותה ההתבוננות האמיצה והחפה מצדקנות, והדבר נכון ויפה גם לגבי יישום הדברים בפועל, ביישוב סכסוכים ובפתרון "בעיות השעה"…
"מה שקונרד אמר בספרו הוא, שהשהות בקרב הפראים הנ"ל משפיעה רע מאוד על בני תרבות וגורמת להם להידרדר מוסרית."
אני לא בטוחה שאני, קונרד או 90% ממאמרי הפרשנות הנלמדים באוניברסיטאות מסכימים לכך. גם הספר וגם העיבור הקולנועי שלו (אפוקליפסה עכשיו) מדברים בבירור על כך שהשהות בקרב הפראים מעמתת את בני התרבות עם האני האמיתי שלהם, ובמקרה של קורץ מ"לב החשכה" חושפת "אני" נטול מוסריות ומושחת. הספר דווקא מותח ביקורת על הכיבוש של המערב, בכך שהוא משווה אותו (ממש בהתחלה) לכיבוש הרומי שמטרתו גזל.
הייתי רוצה להבין איך הגעת לפרשנות כל כך קיצונית ומנותקת מרוח הספר.
לגבי לה המאפליה- נראה כאילו קראת ספר אחר לגמרי. פשוט לא להאמין שככה פספסת את המשמעות. אני ממליץ לך לחזור ולקרוא בו שוב, הפעם בעיון. בטח תביני אותו יותר טוב, כי את עושה רושם של בחורה נבונה, וחוץ מזה אולי גם תהני, זו נובלה לא רעה בכלל. בהצלחה
כל מילה בסלע!
זה עתה סיימתי לקרוא את "מחכים לברברים" – ספר רב רבדים, מייסר, ומהרהר – מומלץ בחום.
בחיפושיי אחר מאמרים מלומדים שיעזרו לי להפיק עוד מהאור הגנוז הזה, נקלעתי אל המאמר המביך והמקומם לעיל שטוב היה לו, לו לא נכתב משנכתב.
קשה להאמין שאדם כלשהו אשר קרא את "מחכים לברברים" (או את "חרפה") מתחילתו ועד סופו מסוגל לתמצת אותו במשפט: "הוא מצייר תמונה של חברה מאוימת ולחוצה, היודעת או לפחות חוששת שהיא מוקפת אויבים אלימים ולא ירחק היום והיא תימעך תחת מגפיהם הברבריים".
צר אלא להסכים עם המגיבים האחרונים – הסתכלות צרה ומסווגת אינה טובה לקריאה ספרותית, ולעניות דעתי – אינה טובה גם לחיים עצמם.
לשמחתי – ועדת פרס נובל לספרות קראה את ספריו של קוטזי באספקלריא מעט רחבה יותר מזו של יעל לוטן.