מנהיג מפלגת העובדים של ברזיל, לואיס אינסיו דה סילבה "לולה", הבטיח במהלך מערכת הבחירות שהביאה אותו לנשיאות ארצו, שהוא יחולל את ה"שינוי הגדול". הפיכת מפלגתו למפלגת הבנקאים והיצואנים הוא השינוי הראשון שהוא מימש. מפלגת העובדים ונשיאה הפכו את עורן. ממפלגת מעמד העובדים, היא הפכה למפלגה הפועלת נגד חוקי העבודה הבסיסיים. המפלגה הפכה לאויבת העובד ולידידת ההון הפיננסי. המפלגה עומדת מאחורי פרויקט להפיכת כלכלת ברזיל ממשק לאומי שבחלקו הוא בבעלות המדינה, למדינת חסות ולניאו-קולוניה של ארה"ב, במסגרת הסכם הסחר החופשי ביבשת אמריקה (ALCA). השינוי הגדול השלישי שלולה חולל הוא הפיכת ברזיל ממדינה שהעזה למתוח ביקורת על קרן המטבע הבינלאומית, לתלמיד צייתן של המדיניות הכושלת של הקרן. השינוי הרביעי שלולה חולל הוא הפיכת השמאל, בתוך מפלגתו ומחוצה לה, ממגן זכויות האדם למשתף פעולה עם המעמדות והמפלגות העומדות מאחורי הפרת זכויות האדם.
"השינוי הגדול" והמיוחל שלולה הבטיח ושאמור היה להתחיל בתוכנית "אפס רעבים", הפך במהרה לתוכנית של "אפס מקומות עבודה חדשים"; "אפס רפורמה אגררית", ולבסוף יהיה זה "הרעב הגדול" – כי מיליארדי דולרים בצורה של ריביות, רווחי הון ורווחים – הולכים לכספות של בעלי ההון המקומיים והזרים. גם בפוליטיקה הברזילאית, ובכל הרמות, מתחולל ה"שינוי גדול". מפלגת העובדים הפכה לכת זעירה המטפחת את פולחן האישיות של לולה. אותו לולה המקבל את החלטותיו המרכזיות בצורה אישית, ללא התייעצות וללא דיון. פעם, מפלגת העובדים היתה מפלגה של דיונים ופולמוסים. עתה, היא מגרשת את כל אלה שאינם מקבלים את עמדות מנהיגה. וכך, מפלגת העובדים גירשה את אגפיה השמאליים, אך כרתה בריתות עם מפלגות הימין. היא אימצה את מדיניות הריסון מבית מדרשה של קרן המטבע שפירושה צנע לעובדים והגדלת הסובסידיות של היצואנים; אין כסף לגמלאים, אבל קיימים משאבים כדי להעניק מתנות לבנקים הזרים. מפלגת העובדים הפכה ממפלגה שתפנית, דמוקרטית ובה מספר זרמים; לגוף הריכוזי, הרודני, בעל גוון אידיאולוגי אחיד וניאו-ליברלי ביותר ברחבי אמריקה הלטינית… דה סילבה וקבוצתו הפכו את ברזיל ממקור של תקווה לשינוי חברתי יסודי באמריקה הלטינית – למדינה בה שולטות עמדותיו הריאקציוניות ביותר של הימין.
רק להמחשה: ראש קרן המטבע הבינלאומי- הרסט קהול- הביע בפומבי את הערכתו והוכרת התודה שאותו הארגון חב ללולה ולשריו, עקב "היישום המלא והמוצלח" של הוראות (פקודות?) הקרן…
התופעה מוכרת:
באופוזיציה אפשר להגיד מה שרוצים ולתמוך באידאולוגיות "נהדרות". אבל כשצריך לבצע פתאום האידאולוגיה משתנה כי צריך להתאים אותה למציאות, או לטובות ההנאה של השלטון.
ע"ע: שרון/אפי איתם – מדיני.
ע"ע: חד"ש – קומוניזם.
ע"ע: רייגן – מיסים.
ע"ע: שינוי- דת ומדינה.
מה שמחזיר אותנו לשאלה- האם אנחנו הבוחרים מטומטמים עד כדי כך???
זאת הוכחה נוספת לאלף אחרות: אופי המשטר נקבע לא ע"י "רצון הבוחר" אלא ע"י יחסי הכוחות האמיתיים של המעמדות הפועלים בחברה.
"לולה" לו היה מנסה להוציא לפועל רפורמה הפוגעת בבעלי ההון של ברזיל ושל ארה"ב, היה סופו כסופו של איינדה. הוא מעדיף את החיים (הטובים)
הוא יכול היה גם להיות כמו קסטרו.
"הלקח" של קובה כבר נלמד. בהאיטי, לפני שהגיעו המהפכנים לבירה כבר מחכים להם כוחות הצבא האמריקאי והצרפתי ("לשמור על הסדר")
קו שזור עובר בין הקומוניסטים "לאנשי השלום" בישראל.
הרי השתייכותם לתנועות השמאל ידועה ואגב להיכן נעלם שוורץ שהיה מגיב בהרצאה מרקסיסטית על כל מאמר כדקה אחרי שהיה עולה לרשת.
מה הדבר מזכיר?
אומרים לקומוניסטים ראו מה סטאלין עשה בשם השיטה שאתם דוגלים בה?
והתשובה השיטה טובה לא יתכן שאנחנו טועים סטאלין לא מייצג בפעם הבאה יהיה טוב יותר.
אומרים לאנשי השלום הישראלי ראו מה הביא הסכם אוסלו על האזור כולו ועלינו במיוחד?
והתשובה הסכם אוסלו מצוין, לא יתכן שאנחנו טועים והטרור לא מייצג. בפעם הבאה יהיה טוב יותר.
ביתי בת שבע ולפעמים אני נאלץ להענישה בשהות בחדר למשך חמש דקות עד שתרגע וזאת אחרי שהזהרתי אותה אין סןף פעמים.
והתשובה בפעם הבאה יהיה טוב יותר תוותר לי….
אני מנסה להבין מה פשר מבול המילים בתגובה הקודמת. האם יש קשר בין "לולה", סטלין, הסכם אוסלו וילדה בת שבע? כמובן שיש! זו האידיאולוגיה הישראלית הרווחת בהתגלמות ועיקרה: על תעשה. שב ואל תעשה. למה למהר, למה לשנות, למה לנסות. הרי אנו חיים בטוב שבכל העולמות.ומי שלא מאמין שאנו חיים שבטוב שבכל העולמות, שינסה את התרופה שהקורא האלמוני מציע לקוראי "הגדה השמאלית": ענישה עצמית. נכנסים לחדר במשך חמש דקות ונרגעים. אולי זה עובד על ילדות בנות שבע. אני ניסיתי וזה לא עבד. אולי כדי לנסות דברים אחרים – כגון לשנות את החברה.