מאז שהפרופ’ אמנון רובינשטיין, אחד הפוליטיקאים ההגונים והסימפטיים שחווינו עד כה, נטש את ספסלי סיעת מרצ בכנסת והקדיש את עצמו לכתיבה, הוא עבר תהליך די מדאיג של ירחמיאליזציה. לקוראים הצעירים יותר עלי להבהיר שמדובר בתסמונת של צדקנות, שאיפיינה בשנות החמישים דווקא את הכותבים בעיתון "דבר". מרתק שבורגני מובהק ובעל הכרה כמו רובינשטיין, שגדל על "הארץ", כותב כיום בדיוק כמו ז. דוד המנוח מעיתון פועלי ארץ ישראל. דבר חוסל בינתיים, ממש כמו תנועת העבודה הישראלית שהקימה אותו.

ספריו של רובינשטיין בזכות הציונות הם די רדודים, וניכרת בו הפאראנויה שתקפה מאז אוקטובר 2000 את בני דורו, ילידי שנות השלושים. הוא אמנם לא נוקט את לשון העיוועים של פרופ’ יואב גלבר, שכורך ב"אינטרנציונל החמישי" שלו את השמאל הישראלי, האיסלאם העולמי והליברליזם האירופי ומגדיר אותם כאויבי ישראל והעם היהודי. רובינשטיין מתון ושפוי יותר, וברגעים מתמעטים והולכים של חסד מזכיר לעתים את הציוני מהאגף היוני, שחבר למרצ והשאיר את המותג הקרוי "שינוי" בידיו הגסות של טומי לפיד. אלא שהתהליך החברתי הבלתי נמנע מניב תוצאות פוליטיות, והוא דווקא מקרב בין השניים, שנראו בעבר כיריבים פוליטיים שהתהום ביניהם איננה ניתנת לגישור.

השמרנות בנושאים הכלכליים, האוריינטציה המוחלטת על ההגמוניה האמריקאית בזירה העולמית ובאזור, והשנאה לשמאל ולאירופה מהווים כיום מכנה משותף לא הכי מכובד בין רובינשטיין לבין לפיד. שניהם ממוקמים כעת בדיוק במרכזו של המרכז הלאומני, בין אריאל שרון לבין עמרם מצנע, ובצדקנות שלהם כלפי שאר העולם מקופלת גם התעלמות צבועה ממעשיה של ממשלת ישראל.

מי שמוכן לראות ולא למחות, כאשר הממסד הישראלי כולא את העם הפלסטיני בגטו, מחסל את הנהגתו וטובח בילדיו, ממשיך לראות בדחליל האנטישמי את מקור הרע בעולם. כמובן שהניתוח של רובינשטיין בנושאים האקטואליים מושתת על ראייה היסטורית מסולפת של תולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, ומכאן גם חרדתו מפני כל ניתוח לא מגויס של הציונות ושל ההיסטוריה שלנו כאן.

נכון שהאנטישמיות חיה וקיימת. בפגישות רבות שקיימתי לאורך השנים באירופה עם אינטלקטואלים מכל הסוגים, פגשתי גם באנטישמים אמיתיים. הגדרתי אותם לעצמי כ"אנשים ששונאים אותנו מהסיבות הלא נכונות". חברתי ד"ר ענאן אמירי (ג’אבארה), החיה זה שנים רבות בארצות הברית, סיפרה לי פעם על אסיפת הזדהות עם העם הפלסטיני שהיא ארגנה בדטרויט, שבה חיים עשרות אלפי ערבים. באסיפה השתתפו ערבים ואמריקאים, וענאן אמרה לי בחיוך ש"במונח אמריקאים אני מתכוונת ליהודים". למבוכתה הרבה עלה על הבמה כהן דת מוסלמי מקומי, והסביר לכל הנוכחים, שמקור כל הצרות בעולם הוא ביהדות. ענאן היתה תמיד חילונית וסוציאליסטית, ורצתה "לקבור את עצמה באדמה". אז יש אש, לכן גם יש עשן. זה לא אומר שאנשים טובים כשלעצמם כמו רובינשטיין יכולים לעלות טרמפ על התופעות האלה, כדי להתחמק מחשבון הנפש הנוקב שהאומה שלנו חייבת לעצמה, וחייבת גם לאחרים.

ההידרדרות של איש מרצ לשעבר מתחדדת לאחרונה, עד כדי כך שהוא ניסח השבוע מאמר שלם בעיתון "הארץ", כשהוא מסתמך על מרכז המידע ממר"י, שתפקידו העיקרי הוא לצייד את הימין הישראלי בנשק תעמולתי. אני לא מטיל ספק במדעיות של ממר"י, או בשיטות איסוף המידע שלהם. אבל מתוך מעקב של שנים אחרי עבודת המרכז אני יכול לקבוע, שקברניטיו מקדישים את רוב זמנם לחשיפת ממצאים מרשיעים נגד העולם הערבי, כדי להשפיע על ישראלים ועל זרים לתמוך בעמדות הסירוב של ממשלת ישראל.

השבוע טען רובינשטיין שיש גם כותבים אחרים, כלומר לא אנטישמיים בעולם הערבי, והביא כדוגמה שני ליצנים שממר"י סיפקה לו. אחד מהם, עיתונאי הפועל בקאטר הדמוקרטית, הביע את דעתו שהשבויים הלבנונים שחזרו בעקבות העסקה בין שרון לחיזבאללה נראו פשוט נפלא, כאשר "פניהם קורנות מבריאות". הדיווח הזה, שהגיע לרובינשטיין מאנשי ממר"י, מאפשר לו לטייח את העובדה שרבים מהשבויים האלה עונו קשות, ושהיו תלונות חמורות גם על מעשי אונס והתעללות. רובינשטיין גם שוכח את שותפתה של ישראל בבית הכלא הידוע לשימצה של אנשי צד"ל (אל-חיאם) שאת הטיפול באסיריו הישוו אירופים בעלי מקצוע בתחום למתקני הכליאה של הגסטאפו.

העד הבא של רובינשטיין בא מערב הסעודית, שבה מקצצים ידיים וכורתים ראשים של אסירים, וגם שם מגיע הדיווח הנלעג על החשיבות הרבה שמייחסים בישראל לחיי אדם (ישראלי). כל התעמולה הזולה הזאת, שאיש נכבד כמו שר החינוך לשעבר צריך להתבייש בה, מופיעה במאמרו במסווה של בשורה מעודדת על "קולות אחרים בתקשורת הערבית". המטרה העיקרית היא, ככל הנראה, לטייח את מעללי הממסד הישראלי, באמצעות חלוקה "איכותית" מתוחכמת של העיתונאים הערבים. הרעים משמיצים את ישראל על לא עוול בכפה; הטובים מעלים אותה על נס, חרף הכיבוש, חרף פשעי המלחמה היום-יומיים, חרף הגדר שנמתחת על שטח כבוש, חרף החיסולים הממאירים.

קשה מאוד לכתוב את הדברים האלה. "רובינשטיין איש נכבד הוא" כפי שאמר הנואם המזהיר מארק אנתוני על ברוטוס וחבריו הקושרים במחזה של ויליאם שייקספיר, "יוליוס קיסר". אבל הוא לא היחידי מהדור השני של האבות המייסדים, שגלש לאפולוגטיקה המקלקלת את השורה, מעוותת את ההיגיון ופוגעת בו עצמו. חבל.

רינו כמשל

שבועון הבידור "רייטינג" עקב במשך שבועות רבים אחרי אחוזי הצפייה בתוכניתו הנהדרת של רינו צרור בערוץ 10. לא מדובר רק ביומן חדשות של עיתונאי מוכשר, אלא ביצירת אמנות חדשותית, ששילבה מסר חברתי נוקב עם עבודה סיזיפית, קצב מצוין ותמליל נוגע ללב. ייתכן שמועד השידור ביום שישי בערב היה מוטעה, כיוון שחלק גדול מהציבור שצרור נעשה פה לזעקתו הוא דתי, או מסורתי. אבל בעשרות אלפי בתים של צופים מסורתיים בכל זאת צופים בטלוויזיה בערב שבת, וקשה להבין מדוע לא הצליחה התוכנית לזכות ברייטינג יותר גבוה. לפי הדיווח שיא הצפייה עמד על ארבעה אחוזים, אבל בשבועות האחרונים, דווקא כשרינו היה במיטבו, הוא הידרדר עד לשפל מעליב של 2.8 אחוזים.

צרור ביקר בכל רחבי הארץ, חשף עוולות, כאב את כאבם של המפוטרים ושל המובטלים, עמד בתור ליד לשכות התעסוקה, ליווה הפגנות בנושאים חברתיים, עימת את נאומי הפוליטיקאים עם מעשיהם, את ההבטחה עם ההגשמה, חשף את נוכלותם ואת לבם האטום של ראשי השלטון, ביטא את כאבם של לוחמי אוקטובר 1973, ובעיקר ביכה את החלום הישראלי ואת שברו. נכון שגם הוא זז קצת ימינה בנושאים המדיניים, "התאכזב" מיאסר עראפת כמו רוב העיתונאים של המרכז הלאומני, אבל המסר החברתי וסגנונו הייחודי של צרור הפכו את התוכנית לחוויה מיוחדת. בבית שלי ניתקנו את הטלפון עד לאות הסיום של התוכנית.

אני מבין שראשי ערוץ 10 שוקלים את הפסקת שידור התוכנית, הנמצאת עתה באורח רשמי בחופשה. אני לא מאשים אותם, שכן מדובר כאן בפרויקט מסחרי ולא בשידור ציבורי במובן שהיה צריך לאפיין את הערוץ הראשון, שהפך לערוץ אורי דן (למעט פרשנותו הכלכלית המעולה של עודד שחר). אבל הציבור שצרור משרת אותו בנאמנות ובאמפטיה כזאת, חייב להתעורר. לא די בכך שקורבנות הטרור החברתי-כלכלי של ביבי נתניהו ממשיכים לתמוך בליכוד ובש"ס הנרצעת, אלא שהם מפקירים את תוכנית הטלוויזיה היחידה שתומכת בהם ללא סייג. הם מעדיפים את דודו טופז, שלועג לאינטיליגנציה שלהם ומחלק להם "פרסים" על רינו צרור, שלוחם עד הסוף את מלחמתם. הפופוליזם הנצלני של טופז מנצח את הניתוח החברתי המדויק ואת החמלה האמיתית של צרור. כך משתקפת הטרגדיה הישראלית ברייטינג של תוכנית טלוויזיה, שמבחינה עיתונאית וחברתית אין לה מתחרים בתולדות המדיום הזה בארץ. העניים אדישים, ואלה שמדברים בשמם מקבלים מהם כתף קרה. תשלחו את מאיר שטרית התאצ’ריסט וזולל העניים ואת תמר גוז’נסקי הסוציאליסטית לאסיפה משותפת בדימונה או בשדרות, ותראו במי יתמוך הציבור.

לא עולה על דעתי להאשים את הקורבנות במצבם. גם אנחנו, העיתונאים והפרשנים, חייבים דין וחשבון לפחות לעצמנו, על הכישלון התקשורתי והמוסרי הכרוך בשבירת חברת הרווחה הישראלית נוכח עינינו. צרור חשף את העזובה, שסופה לסכן את ביטחונו האישי של כל ישראלי, להרוס את איכות חייו, להפוך את השחיתות לנורמה, ואת מוקיעיה לאשמים. סימנים לכך כבר הופיעו בכמה עיתונים. אם האליטות בישראל יאמצו לעצמם את התודעה החברתית של "שינוי", אחרי שכבר אימצו את הנורמות וההשקפות המדיניות של המרכז הלאומני בראשות אריאל שרון ושמעון פרס, אז בעוד חמש שנים יחלק שר החינוך אורי דן את פרס ישראל לדודו טופז.

Share on Facebook