הספר הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית – לקראת פוליטיקה דמוקרטית רדיקלית – ראה אור לראשונה ב-1985, ומאז עמד במרכזם של דיונים פוליטיים תיאורטיים חשובים, הן בעולם הדובר אנגלית והן במקומות אחרים. תמורות רבות התרחשו בזירת ההתרחשויות העכשווית מאז הימים ההם. אם להתייחס רק להתפתחויות החשובות ביותר, די לציין את קִצה של המלחמה הקרה ואת התפוררותה של השיטה הסובייטית. לכך עלינו להוסיף תמורות קיצוניות במבנה החברתי, שבהן נעוצות הפרדיגמות החדשות הדנות בגיבושן של זהויות חברתיות ופוליטיות. כדי לתפוס את הריחוק התקופתי בין ראשית שנות ה-80, אז נכתב הספר הזה לראשונה, לבין ההווה, עלינו רק לזכור שבימים ההם, קומוניזם אירופי נתפס כסיכוי פוליטי בר-קיימא, מרחיק לכת מעבר ללניניזם ולסוציאל-דמוקרטיה גם יחד, וכן עלינו לזכור שמאז, הפולמוס העיקרי שהעסיק את החשיבה האינטלקטואלית של השמאל התנהל סביב התנועות החברתיות החדשות, סביב הרב-תרבותיוּת, סביב הגלובליזציה והדה-טריטוריאליזציה של הכלכלה וסביב מכלול הסוגיות של הפוסט-מודרניזם. אפשר לחזור בניסוח אחר על דבריו של הובסבאום ולומר כי "המאה ה-20 הקצרה" [כשם ספרו] הסתיימה אי שם בתחילת שנות ה-90, ושכיום עלינו להתייצב מול בעיות של סדר חדש במהותו.
בהתחשב בממדי התמורות שהתחוללו בפרק זמן זה, כשדפדפנו שוב בין דפי ספר לא-כל-כך-עדכני זה, הופתענו להיווכח שבעצם עלינו להעמיד לבחינה מחודשת רק מעטות מן ההשקפות האינטלקטואליות והפוליטיות שפותחו בו. רוב האירועים שהתרחשו מאז מתיישבים במידה רבה עם הדפוסים שהצבענו עליהם בספרנו, והסוגיות שעמדו במרכז התעניינותנו באותה עת תופסות מקום חשוב פי כמה וכמה בדיונים המתנהלים כיום. יכולנו אפילו לומר שאנו רואים שההשקפה התיאורטית שפיתחנו אז – שהיתה נעוצה בתבנית שהציע גרמשי ובמרכזיותה של הקטגוריה "הגמוניה" – היא גישה הולמת פי כמה וכמה לסוגיות בנות זמננו, בהשוואה לכלים האינטלקטואליים המתלווים תכופות לדיונים המתקיימים לאחרונה על הסובייקטים של הפוליטיקה, על הדמוקרטיה ועל מגמותיה של הכלכלה הגלובלית והתוצאות הפוליטיות הנובעות ממנה. כאמצעי להציג את המהדורה השנייה הזאת היינו רוצים אפוא לסכם כמה נקודות מרכזיות בהתערבות התיאורטית שלנו, ולעומתן להעמיד כמה מן המסקנות הפוליטיות שלה ביחס לאחדות מן המגמות הרווחות לאחרונה בדיון על דמוקרטיה.
[…] עבורנו, פילוג חברתי טבוע במהותה של האפשרות של הפוליטיקה, ובעצם האפשרות של פוליטיקה דמוקרטית – כפי שאנו טוענים בחלקו האחרון של הספר.
ברצוננו להדגיש את הנקודה הזאת. אנטגוניזם אכן עומד במוקד הרלוונטיות הנוכחית של הגישה שלנו, הן במישור התיאורטי והן במישור הפוליטי. אולי יש מן הפרדוקס ברלוונטיות הזאת בהתחשב בעובדה שאחת התוצאות העיקריות של התמורות העמוקות, שהתחוללו ב-15 השנים שחלפו מאז פרסומו של ספר זה, אכן היתה מחיקתו של הרעיון "אנטגוניזם" מן השיח הפוליטי של השמאל. אבל בניגוד לאלה הרואים בכך קִדמה, אנו סבורים שכאן בדיוק טמונה הבעיה. נבחן איך ולמה התרחשה המחיקה הזאת. היה מקום לקוות שקריסתו של המודל הסובייטי תעניק זריקת עידוד למפלגות הסוציאליסטיות הדמוקרטיות, שהשתחררו סוף כל סוף מהדימוי השלילי של הפרויקט הסוציאליסטי שגילמה יריבתן הוותיקה. אלא שעם כישלונה של הגרסה הקומוניסטית, הוכפש עצם רעיון הסוציאליזם. בִּמקום שהסוציאל-דמוקרטיה תתעורר לחיים חדשים, השתררה בה מבוכה. בעשור האחרון היינו עדים לא להתרעננותו של הפרויקט הסוציאליסטי, אלא לניצחונו של הניאו-ליברליזם, עד כדי כך שההגמוניה שלו, שחלחלה לכל פינה, השפיעה עמוקות על עצם זהותו של השמאל. אפשר אפילו לטעון שהפרויקט של השמאל שרוי כיום במשבר עמוק מזה שהיה כשכתבנו את הספר, בראשית שנות ה-80. בתואנה של "מודרניזציה" נטשו עוד ועוד מפלגות סוציאל-דמוקרטיות את זהותן השמאלנית והגדירו את עצמן מחדש בלשון נקייה בתור "שמאל-מרכז". הן טוענות שאבד הכלח על התפיסה "שמאל" מול "ימין", ושהדבר הנחוץ כיום הוא פוליטיקה של "המרכז הרדיקלי". המשנה הבסיסית של מה שמוצג בתור "הדרך השלישית" היא, שעם הסתלקותו של הקומוניזם ועם התמורות הסוציו-אקונומיות הקשורות להופעתה של חברת המידע ולתהליך הגלובליזציה, האנטגוניזמים נעלמו. כעת תיתכן פוליטיקה ללא קווי תפר – "פוליטיקה של רווח לכול", שתספק לכל אדם ואדם בחברה את הפתרונות המועדפים. מכאן משתמע שפוליטיקה שוב איננה מובנית סביב פילוג חברתי, ושבעיות פוליטיות נעשו טכניות גרֵדא. לדעת אולריך בק ואנתוני גידנס – התיאורטיקנים של הפוליטיקה החדשה – אנחנו חיים כיום בתנאים של "מודרניזציה רפלקסיבית", ובתנאים אלה, מודל היריבות של הפוליטיקה, לפיו קיים "אנחנו" לעומת "הם", חדל להיות יָשים. הם טוענים שנכנסנו לעידן חדש, ושעתה יש לראות את הפוליטיקה בדרך שונה בתכלית. פוליטיקה רדיקלית צריכה לעסוק בסוגיות "חיים" ולהיות "גורם מחולל", לאפשר לאנשים ולקבוצות לחולל דברים. ויש לראות דמוקרטיה כצורה של "דיאלוג", ופתרונן של סוגיות שנויות במחלוקת יהיה כרוך בהקשבה הדדית.
מרבים כיום לדבר על "דמוקרטיזציה של הדמוקרטיה". בעיקרון אין כל רע בהשקפה זו, וממבט ראשון נראה שהיא מתמזגת יפה עם הרעיון שלנו, "דמוקרטיה רדיקלית ופלורליסטית". אך קיים הבדל מכריע בין שתי ההשקפות, מפני שאנחנו לא הצבנו לנגד עינינו בשום אופן את תהליך הרדיקליזציה של הדמוקרטיה שאנו דוגלים בו כמתרחש במגרש ניטרלי, שהטופולוגיה שלו לא תושפע מאותו תהליך, אלא כתמורה מפליגה ביחסי הכוחות הקיימים. לדידנו, היעד היה כינונה של הגמוניה חדשה התובעת את יצירתם של קווי תפר פוליטיים חדשים, ולא את היעלמם של קווי תפר אלה. העובדה שהשמאל השלים סוף כל סוף עם חשיבותו של הפלורליזם ועם המוסדות הליברל-דמוקרטיים היא ללא ספק עובדה חיובית, אבל הבעיה היא שהתלוותה אליה האמונה המוטעית שמשמעות הדבר היא נטישת כל ניסיון לחולל תמורה בסדר ההגמוני הקיים. מכאן הקדוּשה המואצלת לקונסנזוס, טשטוש קווי התפר בין שמאל לבין ימין והתזוזה לכיוון "המרכז".
אבל פירושם של אלה הוא הסקת מסקנות מוטעות מנפילתו של הקומוניזם. ודאי שחשוב להבין שדמוקרטיה ליברלית איננה האויב שיש למוטט אותו במטרה לכונן, באמצעות מהפכה, חברה חדשה לחלוטין. ולאמיתו של דבר זאת היתה הטענה שלנו בספר זה, כשעמדנו על הכורח לשוב ולהגדיר את הפרויקט של השמאל במונחי "רדיקליזציה" של דמוקרטיה. לפי השקפתנו, הבעיה עם דמוקרטיות ליברליות "הקיימות ממש" איננה עם הערכים שהן מושתתות עליהם, המגובשים בעקרונות חירות ושוויון לכול, אלא עם המערכת השלטונית, המגדירה מחדש ומגבילה את ביצועם של ערכים אלה. לפיכך הפרויקט שלנו, דהיינו "דמוקרטיה רדיקלית ופלורליסטית", נתפס כשלב חדש בהעמקת "המהפכה הדמוקרטית", כהרחבתם של המאבקים הדמוקרטיים לשוויון ולחירות לטווח גדול יותר של יחסים חברתיים.
אך בשום אופן לא חשבנו שהוויתור על המודל היעקוביני "ידיד/אויב" כמודל של פוליטיקה, כפרדיגמה הולמת לפוליטיקה דמוקרטית, יוביל לאימוצו של מודל ליברלי, אשר לנגד עיניו דמוקרטיה כתחרות פשוטה בין אינטרסים, המתרחשת במגרש ניטרלי – אפילו הדגש מושם בממד ה"דיאלוג". אלא שכך בדיוק מפלגות שמאלניות רבות רואות כיום את התהליך הדמוקרטי. משום כך, אין ביכולתן לתפוס את מבנה יחסי הכוח, ואפילו להתחיל לתאר לעצמן את האפשרות לכונן הגמוניה חדשה. כתוצאה מכך, הרכיב האנטי קפיטליסטי שמאז ומתמיד היה קיים בסוציאל-דמוקרטיה – הן בנוסח הימני והן בנוסח השמאלני שלה – נמחה כעת מן הגרסה הכביכול מעודכנת. מכאן היעדרה של כל התייחסות לחלופה אפשרית לסדר הכלכלי הנוכחי בשיח שלהם, המתקבל כסדר היחיד אשר הינו בר ביצוע. לכאורה, הודאה שניתוק מוחלט מכלכלת השוק אינה אלא אשליה, חסמה בהכרח את האפשרות שיהיו אופנים שונים של פיקוח על כוחות השוק, ופירושה שלא קיימת חלופה להשלמה מוחלטת עם הלוגיקה שלהם.
התירוץ הרגיל ל"היעדר דוֹגמה חלופית" הוא הגלובליזציה, והטיעון השגרתי החוזר נגד מדיניות סוציאל-דמוקרטית של חלוקה-מחדש הוא שהאילוצים הפיסקליים הנוקשים שהממשלות מתמודדות איתם הם האפשרות הריאליסטית היחידה בְּעולם של שווקים עולמיים, שלא ירשו שום סטייה מאורתודוקסיה ניאו-ליברלית. טיעון זה מקבל כמובן מאליו את המגרש האידיאולוגי שנוצר משנים של הגמוניה ניאו-ליברלית, והוא הופך צירוף נסיבות גרֵדא – לכורח היסטורי. כוחות הגלובליזציה, שמהפכת המידע מוצגת כסיבתם הבלעדית, מנותקים מן הממדים הפוליטיים שלהם ונראים כגזֵרת גורל שעל כולנו להיכנע לה. לכן אומרים לנו שלא קיימת עוד מדיניות כלכלית שמאלנית או ימנית, אלא רק מדיניות כלכלית טובה או רעה!
חשיבה במונחים של יחסים הגמוניים פירושה להינתק מטענות כוזבות אלה. לאמיתו של דבר, בדיקה מדוקדקת של מה שמכונה "העולם אחרי הגלובליזציה" באמצעות הקטגוריה "הגמוניה" שאנחנו מפתחים בספר זה, עשויה לסייע לנו להבין שצירוף הנסיבות הנוכחי כלל וכלל איננו הסדר החברתי הטבעי או האפשרי היחיד, והוא איננו אלא ביטוי למתכונת מסוימת של יחסי כוחות. מצב זה הוא תוצאה של נקיטת צעדים הגמוניים מצד כוחות חברתיים ספציפיים שעלה בידם לבצע תמורה עמוקה ביחסים בין תאגידים קפיטליסטיים לבין מדינות הלאום. אפשר לערער על ההגמוניה הזאת. השמאל צריך להתחיל לעבד חלופה אמינה לסדר הניאו-ליברלי, במקום להסתפק בניסיונות להתמודד איתו בדרך אנושית יותר. מובן שהדבר מצריך התוויית קווי תפר פוליטיים חדשים והודאה בכך שלא יכולה להיות פוליטיקה רדיקלית בלי הגדרתו של יריב. דהיינו חלופה זו מצריכה השלמה עם אנטגוניזם כמצב שאיננו ניתן למחיקה.
הפרספקטיבה התיאורטית שאנחנו מפתחים בספר זה עשויה לתרום לשיקום מרכזיותו של הפוליטי בדרך נוספת – היא עשויה להבליט את מגרעותיו של מה שמוצג כרגע כחזון המבטיח והמתוחכם ביותר של פוליטיקה פרוגרסיבית: המודל של "דמוקרטיה מתדיינת", שהציגו הברמאס ותומכיו. העמדת הגישה שלנו לעומת הגישה שלהם היא מועילה, מפני שלמעשה קיימים קווי דמיון מסוימים בין תפיסת הדמוקרטיה הרדיקלית שאנחנו דוגלים בה, לבין התפיסה שהם מגִנים עליה. כמוהם, גם אנחנו מבקרים את המודל המִצְרפי של הדמוקרטיה ולפיו התהליך הדמוקרטי מצטמצם במתן ביטוי לאותם אינטרסים והעדפות המשתקפים בהצבעה שמטרתה לברור את המנהיגים שיבצעו את קווי המדיניות שנבחרו. כמוהם, גם אנחנו טוענים שזוהי תפיסה דלה בתוכן של פוליטיקה דמוקרטית, אשר מתכחשת לעובדה שזהויות פוליטיות אינן נתונות מראש, אלא מתגבשות וחוזרות ומתגבשות בפולמוס המתנהל בספֵרה הציבורית. אנחנו טוענים שפוליטיקה אינה מורכבת אך ורק מהשתקפות של אינטרסים קיימים, אלא היא ממלאת תפקיד חיוני בעיצובם של סובייקטים פוליטיים. בנושאים אלה אין מחלוקת בין תפיסתנו לבין התפיסה של הברמאס ואוהדיו. יתר על כן, אנחנו מסכימים איתם שקיים צורך להביא בחשבון את הקולות הרבים והשונים שמקיפה חברה דמוקרטית ולהרחיב את שדה המאבקים הדמוקרטיים.
אבל ההשקפות שלנו ושלהם נחלקות בעניינים חשובים, ואלה סובבים סביב המסגרת התיאורטית שמזינה כל אחת ואחת מן התפיסות השונות הללו. התפקיד המרכזי שממלא הרעיון "אנטגוניזם" בפרשנות שלנו חוסם כל אפשרות של פשרה סופית כלשהי, של קונסנזוס רציונלי כלשהו, של "אנחנו" מכליל באופן מלא. בעבורנו, ספֵרה ציבורית של דיון רציונלי אשר אינה מדירה בכלל, היא אי-אפשרות מושגית. על פי השקפתנו, קונפליקט ופילוג אינם הפרעות שלמרבה הצער לא ניתן לבטלן; הם גם אינם מכשולים אמפיריים שבגללם אין אפשרות להגשים הגשמה מלאה את ההרמוניה החומקת מאתנו, מפני שאין לנו שום יכולת להסיט הצִדה לגמרי את הפרטנויות היחידניות שלנו במטרה לפעול בתואם עם העצמיות הרציונלית שלנו – הרמוניה שלמרות זאת צריכה להיות האידיאל שאנו חותרים אליו. לאמיתו של דבר, אנחנו מחזיקים בדעה שבהיעדר קונפליקט ופילוג, פוליטיקה דמוקרטית פלורליסטית לא תהיה אפשרית. האמונה שיישובם הסופי של קונפליקטים יהיה אפשרי בסופו של דבר – אפילו היא נראית כגישה משיקה לרעיון מסדיר של קונסנזוס רציונלי – לא רק שאיננה מספקת את האופק הנחוץ לפרויקט הדמוקרטי, אלא היא גם מעמידה אותו בסכנה. דמוקרטיה פלורליסטית הנתפסת בדרך זו נעשית "אידיאל המפריך את עצמו", משום שרגע התגשמותו יהיה בד בבד גם רגע התפוררותו. משום כך אנחנו מדגישים שחיוני לפוליטיקה דמוקרטית להכיר בכך שכל צורה של קונסנזוס היא תוצאה של היבור הגמוני, ושיש לו תמיד "חוץ" המכשיל את הגשמתו המלאה. לעומת הברמאס ואוהדיו, איננו רואים בכך דבר המערער את הפרויקט הדמוקרטי, אלא דווקא את התנאי המאפשר אותו.
מלה אחרונה – כיצד אנחנו מתארים לעצמנו את המשימות הדוחקות ביותר המוטלות על השמאל. לאחרונה נשמעו כמה קולות שיצאו בַּקריאה "חזרה למאבק המעמדי". הם טוענים שהשמאל נעשה מזוהה מדי עם סוגיות "תרבותיות", ושהוא נטש את המאבק נגד האי-שוויון הכלכלי. הגיע הזמן, הם אומרים, להניח בצד את העיסוק הכפייתי ב"פוליטיקה של זהויות" ולהקשיב שוב לתביעותיו של מעמד הפועלים. כיצד עלינו להבין את הביקורת הזאת? האם אנחנו נמצאים כיום במצב מנוגד לזה שסיפק את הרקע לפרשנות שלנו, שהתבססה למעשה על ביקורת השמאל, משום שהשמאל לא הביא בחשבון את מאבקיהן של "התנועות החדשות"? נכון שהתפתחותן של מפלגות השמאל היתה כזאת שהן עסקו בעיקר במעמדות הביניים, לאסונם של הפועלים. אבל הסיבות לכך הן, הן אי-יכולתן להציב לנגד עיניהן חלופה לניאו-ליברליזם והן ההשלמה הלא ביקורתית שלהן עם ציוויי "הגמישות", ולא התאהבות כביכול בסוגיות של "זהות". הפתרון איננו לנטוש את המאבק "התרבותי" ולשוב לפוליטיקה "ריאלית". אחד העקרונות המרכזיים בספר הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית הוא הצורך ליצור שרשרת של שקילות בין המאבקים הדמוקרטיים השונים נגד צורות שונות של כפיפות. העלינו את הטענה שמאבקים נגד סקסיזם, גזענות, אפליה מינית ולמען איכות הסביבה צריכים להתחבר עם אלה של הפועלים – לפרויקט הגמוני שמאלני חדש. אם לנסח את הטענה במונחים שנעשו אופנתיים לאחרונה, עמדנו על כך שהשמאל צריך להתמודד הן עם הסוגיה "חלוקה-מחדש" והן עם הסוגיה "הכרה". זאת היתה כוונתנו כשדיברנו על "דמוקרטיה רדיקלית ופלורליסטית".
אתגר זה נותר רלוונטי כיום כפי שהיה אז – אם כי אין בכך כדי לטעון שהוא נעשה קל יותר להגשמה. לאמיתו של דבר, לפעמים נדמה שבמקום לחשוב על "רדיקליזציה" של דמוקרטיה, העדיפות הראשונה היא להגן עליה מפני הכוחות המאיימים עליה בחשאי מפְּנים. נראה שבמקום לחזק את מוסדותיה, ניצחונה של הדמוקרטיה על יריבהּ הקומוניזם תרם דווקא להחלשתם. הניכור מן התהליך הדמוקרטי מגיע לממדים מדאיגים, והציניות בקשר למעמד הפוליטי רווחת עד כדי כך, שהיא מחבלת באמון הבסיסי של האזרחים במערכת הפרלמנטרית. ודאי שאין כל יסוד לשמחה באשר למצבה הנוכחי של הפוליטיקה בחברות ליברליות-דמוקרטיות. בכמה ארצות, דמגוגים פופוליסטיים ימניים מנצלים את המצב בפיקחות, וההצלחה שקוצרים פוליטיקאים, דוגמת היידר וברלוסקוני, מעידה על כך שרטוריקה כזאת עלולה לדבר אל לב רבים. כל עוד השמאל זונח את המאבק על ההגמוניה ומתעקש לתפוס מקום טוב באמצע, אין מקום לקוות שמצב זה ישתנה. אמת, אנו עדים להופעתן של התקוממויות נגד ניסיונם של התאגידים החוצים-לאומים לכפות את עצמם על יתר כדור הארץ. אולם ללא חזון שיתווה באיזו דרך שונה יש לארגן יחסים חברתיים, דרך אשר תשקם את מרכזיותה של הפוליטיקה מול העריצות של כוחות השוק, תנועות אלה נידונות להישאר מתגוננות באופיין. אם המטרה היא לבנות שרשרת של שקילויות בין מאבקים דמוקרטיים, יש להציב קו תפר ולהגדיר יריב. אבל אין די בכך – יש לדעת גם על מה נאבקים, איזו מין חברה מבקשים להקים. אלה תובעים מן השמאל להבין כיאות את טיבם של יחסי כוחות ושל הדינמיקה של הפוליטיקה. על כף המאזניים מונחת בניית הגמוניה חדשה. לפיכך הסיסמה שלנו היא "נשוב למאבק על הגמוניה".
אני לא מבין את המשפט הזה :
"לאסונם של הפועלים. אבל הסיבות לכך הן, הן אי-יכולתן להציב לנגד עיניהן חלופה לניאו-ליברליזם והן ההשלמה הלא ביקורתית שלהן עם ציוויי "הגמישות", ולא התאהבות כביכול בסוגיות של "זהות"."
כל הרי פוליטיקה של זהות שואלת שאלות כמו היכן המזרחים, הנשים, הפלסטינים באוניברסיטה או כמו כל אוכלוסיה מוחלשת אחרת…?
רוצה להביא לסיום של מצבי דיכוי ולא להעצמתם.
רב תרבותיות היא מושג שונה מהוגה להוגה. יש כאלה שרואים ברב תרבותיות מקום תרבותי צר של מוצרי ידע מוגמרים וחגיגית השוני ויש כאלה שקושרים את רב תרבותיות לחלוקת משאבים מחודשת וחיזוק תרבויות מוחלשות
ושינוי תהליכי ייצור וכינון ידע.
בארץ ישראל אין ולא הייתה רב תרבותיות בשני המקרים. בוא נבחן את שני ההגדרות הללו על רגל אחת:
1. במקרה של רב תרבותית שעוסקת במוצרי ידע מוגמרים בוא ניקח למשל את הספרות או תחנות הרדיו, שם קשה לראות כיצד מוצרי הידע המוגמרים הללו כוללים את האוכלוסיות בו במדינה בבד ושומרים על חיבור לישראליות, כחלק ממסורת דמוקרטית ולא כחלק מלאומיות שמדירה את האוכלוסיות שהיא רוצה (תחשוב על מוזיקה ערבית בגל גלץ או על סופר ערבי שזוכה בפרס ספיר).
2. רב תרבותיות שאותה אני אכנה רדיקלית שהיא מדברת על חלוקת משאבים מחודשת ועל שינוי תהליכי ייצור וכינון ידע, גם לא קיימת בארץ. ההפך קיים ריבוי תרבויות ללא רב תרבויות. החלשים נותרים חלשים ונשארים בתוך תרבות העוני שלהם. הדמוקרטיה היא אתנוקרטיה. ותהליכי כינון וייצור הידע נשמרים לשכבות החזקות בשלטון.
בארץ יש מה שנקרא רב תרבותיות פולקלוריסטית, יש מימונה ויש חגיגת כל החגים, אבל המימונה מצליחה להעביר את ההיסטוריה האכזרית של הסלקציה שעברו המהגרים ממרוקו ? (או למשל למנוע את תרבות העוני בעיירות הפיתוח) האם חגיגית כל החגים בחיפה של "הדו-קיום" מעביר את ההרגשה של תושבי העיר הפלסטינים שעברו אותם בתוך שבוע התרעה לואדי ניסנאס בטיהור אתני (תאור מזוויע של התהליך הקפאקאי בספרו של תום שגב 1949 הישראלים הראשונים) ומאז הם בגטו בעיר …. ולצערי אותם מרוקאים ופלסטינים שמאכלסים את השכבות התחתונות יכולים להסתפק ברב תרבותיות פולקלוריסטית שכזו ?
אבל אני ממש לא מתחבר לשלילה של הזהות שלי ושל אחרים, תחת זהות אחרת. רב תרבותיות כפי שאני רואה אותה, (בהמשך לרב תרבותיות רדיקלית שאותה תאירתי על חוקר בשם מנינג והיא מזכירה את הדמוקרטיה הקונסציונאלית שכתב עליה קנדי אחד בשם ארדנט פליג’ארט) קוראת להעלאת הפוליטיקה של הזהויות וגם למחשבה שהיא לא אירופוצטנרית.
רק לדוגמא – אתמול נכתב בעיתון שנתפסו ערבים ישראלים. אתה מבין כשזה "האחר" נתפס משתמשים במקף,
אבל אם היה נתפס אשכנזי ישראלי לא היו רושמים.
לגבי אירופצנטריות, השווה את מאמרו של פרופ’ איתן גלבוע במעריב למאמרו של ד"ר גיא בכור.
גלבוע מדבר על אפקט הדומינו שממשלות שיהיו מעורבות בכיבוש עיראק ייפלו כמו ספרד וזה שהמלחמה עוזרת לגורמים איסלאמים קיצוניים, כלומר הוא מדבר על חיזוק מצד אחד ומצד שני החלשת הדמוקרטיה הליברלית.
מאידך החוקר השני, ד"ר בכור שהוא מזרחן, גזעני, מדבר על הברבריות והברוטליות שמתעוררת בקרב העם העיראקי, כאילו עם העירקי במקורו נולד אלים וכד’, ומדבר על הסכנה שגם אנו נישטף בגל של ברוטליות שכזו, ושוב הוא מפספס שהעם העיראקי קם נגד הכובש שלו ו…
אני לא מוכן
שהזהות שלי לא תהיה לגיטימית ויותר מכך אני לא מוכן להמשיך ל"שכתב" את ההיסטוריה.
הנוסח המלא של המשפטים שציטטת, שהם אכן משפטי מפתח, הוא:
"האם אנחנו נמצאים כיום במצב מנוגד לזה שסיפק את הרקע לפרשנות שלנו, שהתבססה למעשה על ביקורת השמאל, משום שהשמאל לא הביא בחשבון את מאבקיהן של "התנועות החדשות"? נכון שהתפתחותן של מפלגות השמאל היתה כזאת שהן עסקו בעיקר במעמדות הביניים, לאסונם של הפועלים. אבל הסיבות לכך הן, הן אי-יכולתן להציב לנגד עיניהן חלופה לניאו-ליברליזם והן ההשלמה הלא ביקורתית שלהן עם ציוויי "הגמישות", ולא התאהבות כביכול בסוגיות של "זהות". הפתרון איננו לנטוש את המאבק "התרבותי" ולשוב לפוליטיקה "ריאלית". אחד העקרונות המרכזיים בספר הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית הוא הצורך ליצור שרשרת של שקילות בין המאבקים הדמוקרטיים השונים נגד צורות שונות של כפיפות. העלינו את הטענה שמאבקים נגד סקסיזם, גזענות, אפליה מינית ולמען איכות הסביבה צריכים להתחבר עם אלה של הפועלים – לפרויקט הגמוני שמאלני חדש. אם לנסח את הטענה במונחים שנעשו אופנתיים לאחרונה, עמדנו על כך שהשמאל צריך להתמודד הן עם הסוגיה "חלוקה-מחדש" והן עם הסוגיה "הכרה". זאת היתה כוונתנו כשדיברנו על "דמוקרטיה רדיקלית ופלורליסטית"".
אתה צודק לגמרי בתביעתך לא לוותר על זהותך,אבל אתה מתפרץ במקרה הזה לדלת פתוחה. לקלאו ומוף טוענים במפורש שאין לוותר על המאבק התרבותי, או על המאבק נגד גזענות, אלא יש לצרף אותו למאבקים אחרים – מבלי לקבוע היררכיה ביניהם. פוליטיקה של קואליציות איננה מנוגדת לרב-תרבותיות רדיקלית, לפי הגדרתך.
בכור למעשה, טועה בזה שהוא איש ימין. אם בכור היה מצדד, כמו גלבוע, בדעות ה"נכונות", הרי הוא היה "בסדר". זה לא אומר כלום לגבי גלבוע, הרי גלבוע הוא ניאו-קולוניאליסט בדיוק כמו בכור, אבל מה – גלבוע לא מצביע לאריק שרון (או שאולי כן?).
דמגוגיה מחליאה. אפשר לחשוב שאתה סטאליניסט.
אני מצטער אבל לא הבנתי את כוונתך.
אשמח אם תסביר לי אותה שוב.
בפרוטרוט ומה הקשר שלי לסטאלין ….?