איך התחיל הקיץ בילדותנו? בחלופות מזג האוויר, באבקת האורנים הצהבהבה שהצטיירה בשולי הדרכים והשלוליות שנותרו, אחר כך המכנסיים והסנדלים החדשים לחג הפסח, כי כך עשו אבותינו במצרים. ואז, רק שבוע לאחר תום ימי החג, התחילה מועקת הבטן של האביב, אשר פגה כעבור שבוע עם ה"עמוד נוח" של "תם יום הזיכרון" וזיקוקי הדי-נור של ערב יום העצמאות. אך כיום התארך השבוע הזה לכדי עיסה דביקה בת ימים רבים מדי, הרחוקים כבר מהתייחדות העם עם יקיריו שאינם.
במרכזם של ימי האביב עמדו בילדותנו הצפירות המפחידות של ימי הזיכרון, הסיפורים קורעי הנשמה של הניצולים, התוגה העמוקה של אלה שבני משפחותיהם ניספו והם לא היו שם, שישה פרחים קטופים, קריאת-מיצוה בספריו של זאב ורדי, נגינת הצ’לו בטקס, תמונות הדמדומים האפורות התלויות על הקיר בכניסה לחדר האוכל. כעבור שבוע, של חמסין עם האחד במאי באמצעיתו, נשלם גם את החוב הרגשי לחיילינו שנפלו. תוך כדי נטיעת הדגלים לקראת חג העצמאות וההכנות הרבות נעמוד דום לזכר הנופלים, שעבור חלקנו היו מוחשיים ואישיים יותר מן הנספים האנונימיים באירופה, ואחר כך נפנה בחזרה אל ההכנות לחג.
כך התחיל הקיץ בילדותנו. בין פחד עמום מן המפלצת בתא הזכוכית ועמידת דום כצו מוסרי של התאבלות על הנספים באירופה, לבין אבל של כבוד לנופלים במערכות ישראל ועמידת דום קפוצת יד, דרוכה לקראת מצוות השמחה שאחריה. היו אלה ימים נוראים, אלא שהיה בהם הוד כלשהו, התחברות לתחושת רוחב של עולם ומלואו שחרב, ומצד שני לשותפות במעשה היסטורי גדול וראוי, אך בעיקר היתה להם התחלה, והיה להם סיום – שמח.
כיום הקיץ מתחיל קודם לכן: כבר בימי חול המועד בפסח מתחילים הקדימונים בטלויזיה לספר על הסרט ההיסטורי העיקרי אודות השואה שיוקרן לאחר מוצאי החג. נגינת הצ’לו ברקע מסתננת ביעילות אל התודעה, ובמשך השבוע כבר מתחילה תפאורת הרקע באולפני הטלויזיה לקבל גוונים שונים של אפור. השבוע הקשה בין פסח ליום השואה אשר בעבר מילא את ימיהם של אלה בלבד העוסקים בהכנות ליום עצמו, ממלא כיום את ההוויה של הציבור כולו.
תחושת החסד של היציאה מן המועקה עם תום יום השואה, בדומה להקלה של אלה שאינם צמים ביום כיפור, אינה מתארכת, כי כבר למחרת מתחיל להתרומם נחשול התודעה של יום העצמאות, אשר מנסה לשוא להתחרות בצילו, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אך אז מתעצמת שוב תחושת המועקה. הסערה ההיסטורית שיצרנו עם הגיענו למזרח התיכון לפני יותר ממאה שנה גבתה גם מאיתנו קורבנות רבים, ובעשורים הראשונים להקמת המדינה היו אלה הלוחמים על חירות ישראל שנפלו בקרב. בילדותנו היה האבל (ועודנו) על מות גיבורים שהשליכו חייהם מנגד למענינו. היה בזה כבוד ותחושה חיובית, לפיה אנחנו ראויים, או מתכוונים להיות ראויים לקורבן הגדול שלהם ושל משפחותיהם. אך בעשור האחרון מעטים בלבד מן הנופלים עבור הזכות להיות עם חופשי בארצנו הם גיבורים אוחזי נשק עברי שהקריבו עצמם. כיום רוב רובם של הנופלים בחזית המאבק למען קיום המדינה הם ילדים נשים ואנשים קשי יום, אשר מקפדים את חייהם וידם אוחזת בסל הקניות או בילקוט בית הספר. איזה נשק מדגלים לזכרם של אלה? בצילה של איזו אנדרטה מודים להם על הקורבן? ועל מה – האם באמת במותם איפשרו לנו את החיים כאן?
כך גרמו טירוף המערכות התודעתיות זו בזו, ואיבוד האבחנה בין ראוי לבין מאוס, להפרזה בכל. כיום התערבבו חגי האביב בימים הנוראים שלו, ומהווים מיקשה אחת שניתן לכנותה מועקת האביב. חג הפסח הפך לשבוע הצדקה והצדקנות, בין תרומה לעניים לבין נפנוף מעל לזבח בכינרת; השואה שיצוקה כבר בכל שדרות החיים מתמקדת בסיפורים אישיים שמעטו הכלים הנפשיים להכילם; יום הזיכרון לחללי צה"ל מעלה הד רחוק של קונפליקט ברור שהתקיים כאן פעם בין צבאות של חיילים, אליו ניתן רק להתגעגע; ואחרון אחרון – יום העצמאות (לפנים – חג העצמאות), עבור רבים מדי הוא יום האכזבה מן המדינה, לעומת מה שיכול היה להיות כאן.
אם בעבר שמח הלב לראיון של חולין ברדיו על סתם פרשה פוליטית מעצבנת לעת שחרור ממועקת האביב לאחר יום העצמאות, הרי שהשנה כבר משביעי של פסח לבי יוצא אל אותו שידור רדיו תמים, אך סיומה של תקופת אביב כזו ביום העצמאות אינו יכול להיות שמח. בשנים האחרונות אנחנו מגיעים אליו אחרי שנה מורטת עצבים, ובסיומה המיוזע של מועקת האביב. ואולם, לא אלמן ישראל ושכינתו בוא תבוא: מאפיין נוסף של תקופת האביב הוא תכנון החופשות של הקיץ, אשר המשותף לכולן הוא הרצון לבריחה מכאן, ולו זמנית. האופטימיים יוכלו לראות שמחה קטנה זו כאחד מסימני העונה, ובכך דיינו.
יפה ומדויק
למה זה ארוך כל-כך?
אני טיפש ואני לא יכול לקרוא הרבה!
סספר טוב אחי