בערב יום העצמאות שוטטתי קצת ברחוב בן-יהודה בירושלים (בסדר, במדרחוב!) עם בני הקטן מיכאל, ובפינת דורות ראשונים עצר אותי גבר כבן ארבעים, שנראה עוין במידה מסוימת. לא היה לי חשק לדבר על כדורגל, האיש נראה לי מוכר מהיציעים, אבל גם הוא חשב על דברים אחרים לגמרי. "אפשר לקבל דקה מזמנך?", שאל בנימה ששילבה נימוס ואיבה במינונים שרק ירושלמי מלידה מסוגל לרקוח אותם. עניתי באותה נימה שיש לי רק דקה, והודיתי בלבי לבני הקטן שמשך בשרוולי בחוסר סבלנות מופגן. "אני מבקש ממך שתאמר לי", כך אמר האיש, "מה יותר חשוב בעיניך, צדק או הישרדות?".

למען האמת, השאלה הזאת עוררה בי קורת רוח רבה. היא אוששה את קיומו של תהליך חשוב אצל אנשי ימין ומרכז רבים, שבו הבחנתי כבר מזמן ואף דיווחתי עליו לקוראי הטור הזה. הישראלים האלה ויתרו על הצדק, כיוון שהבינו ששלילת חירותו של עם אחר לנצח לא תעמוד בשום אמת מידה מוסרית, לא כאן ולא בעולם המתועש, שאת תלותנו בו הם מתחילים להבין. אמרתי לו מיד: "כדי לשרוד עלינו לעשות צדק". הוא הבין, בהחלט לא השתכנע, אבל נפרד ממני ברבע חיוך, שביטא התקדמות כלשהי ביחסינו.

לא היה לי ספק שהפנייה הזאת באמצע הרחוב היא תגובה של האיש על הופעתי בתוכנית פוליטיקה בערוץ הראשון, בעקבות שחרורו של מרדכי ואנונו. רוב הפרשנים חשו, שהוויכוח הציבורי הלוהט חורג לחלוטין מקווי המתאר הקבועים: ימין נגד שמאל, יונים נגד נצים, תומכי הליכוד ומתנגדיו. השד העדתי יצא מן הבקבוק, יחד עם הפחדים הקיומיים הבסיסיים ביותר. האליטות לא התאמצו במיוחד כדי לשכנע את "המוני בית ישראל" בנחיצותו המוחלטת של נשק הרתעה גרעיני. ייתרה מזאת, הם הצליחו לערוך את הדיון ואף לנצח בו, תוך כדי מניעתו. מכאן תפקידה הכפול של "העמימות". היא נועדה למנוע לחץ בינלאומי ובעיקר אמריקאי על ישראל (אצלנו המונחים "בינלאומי" ו"אמריקאי" הם כמעט זהים), ובו-זמנית למנוע ערעור פנימי על ייצורו של נשק כזה מטעמים מוסריים, אקולוגיים או ביטחוניים. מכאן תווית ה"בוגד" שהודבקה לואנונו, שעבר אומנם על פקודת הסודות הרשמיים, ומכאן גם ההסתה הנוראה נגד ישראלים, שאינם מוכנים לקבל את מדיניותה של ישראל בנושא הזה.

בציבור מקובל עתה לזהות את השמאל עם שונאי ישראל, גם בשל טעויות טקטיות והסברתיות של אנשי השמאל. אבל דווקא הנושא הגרעיני מאפשר לנו להבהיר את עמדותינו לגבי מכלול הנושאים המעסיקים את הציבור כאן. אני למשל, סבור שההתנגדות לייצור נשק גרעיני בדימונה וההסברה נגדו בארץ ובעולם, משרתים את החברה הישראלית, ומוכיחים את דאגתנו העמוקה לקיומה ולרווחתה. דווקא תומכי הנשק הגרעיני, בדיוק כמו המתנחלים, מפגינים רשלנות חשיבתית, שחצנות וחוסר אחריות.

לדעתי המבחן העיקרי של פטריוטיזם הוא כוונתו של הפטריוט לחסוך בחיי אדם ולהימנע מהרפתקאות שמדינה קטנה כמו ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה. החזרה לגבולות 67′ למשל, היתה הדרך היחידה להגיע להסכם עם מדינות ערב ועם הפלסטינים. ההתפשטות הטריטוריאלית משולה בעיני להאכלת תינוק בן שבועיים בסטייק בקר. הורים כאלה גוזרים מוות על תינוקם. זה נכון גם לגבי הישראלים, המתגרים בשכניהם ועוד מנמקים זאת בטעמי ביטחון.

הנשק הגרעיני מהווה סיכון ביטחוני בלתי נסבל עבור שישה מיליוני הישראלים. הוא חושף את ישראל למתקפה שסופה להצליח, וגם לאסון סביבתי איום. ישראלי שאוהב את עמו יסרב כיום להאמין לדוברים ממסדיים שמבטיחים לנו שהכול יהיה בסדר. שוב דבר לא יהיה בסדר. אמצעי הבטיחות בדימונה הם מיושנים, בדיוק כמו הכור עצמו. אני מקווה שאזרחי ישראל הנבונים יותר רושמים לעצמם את שמותיהם של ראשי הממסד ושל משרתיהם בכלי התקשורת, כמו דן מרגלית, כדי לבוא עימם חשבון אחרי שיתחולל כאן אסון שיגמד את צ’רנוביל. אסונות בקנה מידה יותר קטן, אבל בכל זאת מזוויעים, עלולים לפקוד את דרום המדינה בגלל הפסולת מהכור הגרעיני הענקי הזה. מי שאיננו דואג, ועוד מונע ויכוח, דיון, בדיקה, ועדות ציבוריות וחשיפה תקשורתית כדי להבטיח שהכול באמת יהיה בסדר, בוגד בחברה הישראלית ובאנשים שחיים כאן. זה הרבה יותר גרוע מאשר פגיעה בממשלה או במדיניותה.

אני מבקש להרחיב כאן את הדיון בהבדל המשמעותי בין נאמנות לרשות המבצעת, לבין המחויבות לאזרחי המדינה כולה, יהודים וערבים כאחד. אפילו אינטלקטואל כמו לב גרינברג מאוניברסיטת באר-שבע הפך קורבן להסתה מטעם שרת החינוך וגורמים אחרים, כי תקף במאמרו (בחריפות מתבקשת) את מדיניות הממשלה בנושא החיסולים. גרינברג, ממש כמוני, חי כאן ומגדל כאן את ילדיו. ההתרסה שלו נגד מעשי הרצח היא מוסרית, אבל יש בה גם היבט קיומי חשוב: הוא סבור, ואני מסכים איתו, שהפגיעה השיטתית במנהיגים פלסטיניים תסכל כל אפשרות להסדר, שעתיד תושבי המדינה תלוי בו. לממשלה נבחרת יש מנדט לנהל את המדינה, אם היא פועלת לפי החוק ולפי רוח החוק (יש כאלה המבקשים לערער על כך, ולטעון בשיא החוצפה שאריאל שרון ראוי לחסינות על שחיתותו רק משום שניצח בבחירות). אבל אם היא מפרה את כל עקרונות המשפט הבינלאומי, מאזרחת שטחים כבושים ובונה נשק הרתעה גרעיני, חובתו של כל ישראלי אוהב עמו היא להילחם בכל זירה אפשרית, בארץ ובחוץ לארץ, באסון שממשלתו ממיטה על אחיו.

מדיניות נכונה וחוקית יכולה לשרוד גם אם הד"ר גרינברג יכתוב מאמר בבלגיה, ואני אכתוב מאמר באנגליה. שנינו עשינו זאת, עושים זאת ונעשה זאת. אבל מדיניות של אחיזת עיניים המסכנת את שלום העולם, שלום האזור ושלום ישראל (אנחנו לא גרים על הירח, על אף שכמה מאיתנו זקוקים לתזכורת בנושא הזה) עלולה לגרור תגובות שיסכנו את המשך יישומה. מכאן ההיסטריה נגד כל מי שמנסה ללבן את הנושא, שלא לדבר על הגזענות הבוטה נגד אזרחים ערבים, בראשם חבר הכנסת עיסאם מח’ול, שמממשים את זכותם החוקית והפרלמנטרית ומעלים את סוגיית הנשק הגרעיני על סדר היום הלאומי. אזרח טוב לוחם נגד נשק שמזהם את הסביבה ומפתה את ישראל להפגנות עוצמה שאין לה; אזרח רע נוהג כמו כל השחצנים הדייניסטיים, בימים השחורים שקדמו למלחמת יום הכיפורים באוקטובר 73′.

ואל תדברו איתנו על "עמימות". השקר המוסכם הזה איננו אלא התחכמות זולה, שמתאימה למשטרים אפלים ולא לדמוקרטיה פרלמנטרית, המבקשת להיות מקובלת בעולם בתור שכזאת. כולם יודעים הכול, כבר שנים רבות. הניסוי הגרעיני המשותף של ישראל ומשטר האפרטהייד בדרום אפריקה בספטמבר 1978, בניצוחו של עזר וייצמן, דווח בכל כלי התקשורת הרציניים בעולם בזמן אמת, ונחשף בכל חומרתו בשנת 1980. אני כתבתי על כך במדורי "עולם קטן" בשבועון "העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי כבר אז, מפי כלי תקשורת זרים. מאמרים ראשיים וכתבות מפורטות הופיעו בכל מקום. תומכי העמימות מופיעים בתוכניות טלוויזיה (כמה מהם היו איתי ב"פוליטיקה") ואומרים כמעט בגלוי שיש לנו נשק כזה, אבל מצווים עלינו לשתוק. בעולם המתוקשר שלנו אתם יכולים להתייחס ברצינות לשטות כזאת? אין כאן נושא ביטחוני אלא פוליטי. קברניטי המדינה מבקשים למנוע לחץ בינלאומי לפיקוח על דימונה (פיקוח שהוא טוב לאזרחי ישראל) ולהשתיק את הביקורת ואת גילויי החרדה כאן.

אבל יש מקום לחרדה, ויש מקום לביקורת, ואת מי שמטיל בוץ במבקרים ומכנה אותם בשמות גנאי אני שולח לספרות הענפה על מלחמת אוקטובר 73′, כדי שהם ילמדו לא רק על אופייה ועל מירקמה של השחצנות הביטחוניסטית, אלא גם על מחירה.

אני והסמים

מרדכי ואנונו טען, בסרטו התיעודי המעולה של נסים מוסק, שאני שייך לשמאל "המסומם" או משהו בסגנון. אז נכון שאני רחוק מסמים, מתעב את הסוחרים ולא לקחתי ולא אקח שום סם בשום צורה, אבל קשה לומר שנעלבתי. זה כמו שמישהו יאמר, שפעם פרצתי לבנק בפינלנד. כיוון שמעולם לא ביקרתי בפינלנד, אז חבל על האנרגיה להכחיש. אמר, אמר.

אנשי ימין שפגשתי, טענו שעלי לנקוט פעולה משפטית ואף להגיש תביעת דיבה. שטות ורעות רוח. נכון שפעלתי כמיטב יכולתי לשחרורו של האיש, ואפילו עברתי על מידותיי באורח חריג והלכתי לשר המשפטים יוסי ביילין כדי לבקש סיוע לאסיר המצפון, אבל ואנונו לא חייב לי שום דבר. הוא סבל דיו, ועתה אני מאחל לו חיים טובים, וסבור שיש לו גם זכות מלאה להמשיך ולהיאבק למימוש האידיאלים הפוליטיים שלו, כולל הנושא הגרעיני, אחרי שריצה את עונשו הנורא.

אשמח כמובן לקבל ממנו התנצלות כנה, אבל לא יותר מזה. כשהלכתי לדבר בשבחו בטלוויזיה כבר ידעתי על ההשמצה, והיא לא משנה את דעתי על כך שואנונו לא בגד. אני מבין שחברי גדעון ספירו, שגם הוא הושמץ באותה צורה, הלך לפגוש אותו בלי התנצלות; אני מעריך מאוד את ספירו, אבל אין לי שום כוונה להושיט את הלחי השנייה לשום אדם.

Share on Facebook