בעתיד הלא כל כך רחוק, יתפלאו רבים וטובים על כך שלא הכל השכילו להבין כי השיטה ההגיונית, האנושית, והיעילה הבלעדית לנהל משק וכלכלה היא זו המבוססת על בעלות וניהול חברתיים של אמצעי הייצור העיקריים. הנימוקים בזכות הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור העיקריים ייראו ארכאיים ומגוחכים בדומה ליחס הקיים היום כלפי אלה הטוענים שכבסיס ליחסי עבודה שאפשר וצריך להנהיג את העבדות מחדש.

הקשיים והכישלונות שליוו את המעבר אל סוציאליזם במאה העשרים מקורם בשתי תופעות שאיש לא שלט בהן: א) המהפכות הסוציאליסטיות התרחשו באזורים הנחשלים יחסית, של הקפיטליזם הבינלאומי; ב) הקפיטליזם הבינלאומי ייצב את רמות הרווח ומחזורי הרפרודוקציה (ייצור מחדש) באמצעות שילוב חלקים עצומים של העולם התת-מפותח בכלכלת המשק העולמי, תוך כדי ניצול כוח צבאי עדיף, בפועל ובכוח, כדי לכפות על העולם השלישי משטר של חילופין בלתי שוויוניים. 

חטאי הסוציאליזם – ואין להתעלם מהלקחים שחייבים להפיק מהם – מקורם, ביסודו של דבר, במתקפה שנועדה לחסל, לבודד ולפגוע בכל עם שבחר בסוציאליזם. ואולם, חטאים אלה מלבינים כשלג בהשוואה לנהרות הדם והרי הסבל האנושי שמקורם במשטר הקפיטליזם והאימפריאליזם על גלגוליו החשוכים ביותר.  

התצורה החברתית המוכרת כדמוקרטיה רכושנית ליברלית – עם שהיא מבטאת התקדמות חשובה בתרבות פוליטית – התפתחה ומתקיימת על יסוד רמת-החיים הסבירה, שממנה נהנות שכבות רבות בארצות הקפיטליסטיות המפותחות. אך דא עקא, רמת חיים זו מבוססת על הפירורים של רווחי העל בגין זכויות יתר של ארצות הללו המנצלות את המשאבים החומריים והאנושיים של העולם השלישי. אך אפילו בתנאים אלה, הישגי מעמד הפועלים בארצות ההון המפותחות נובעים ממאבק מעמדי חריף בין הון ובין עבודה. 

התופעה החמורה ביותר בעולם המודרני היא קיומו של ‘עודף סבל’. עד לזמן האחרון אכן חסרו בפועל האמצעים הדרושים לביעור הרעב, המחסור בקורת גג ומרפא לרוב המחלות המדבקות. היום משאבים אלה נמצאים בהישג-יד ובקלות יחסית ניתן לשרש את רוב גורמי הסבל והמחסור החומרי שמאלצים מיליארדים של בני-אנוש לחיות חיי-גיהינום. מי שמפנה עורף לחיפוש העיקש והבלתי נלאה אחר אלטרנטיבה לקפיטליזם הגלובלי נושא בחלק של האחריות המוסרית להמשך הסבל "העודף" הבלתי הכרחי. 

השבוע, הודיע ג’יימס ולפנסון, נשיא הבנק העולמי, שרוב המטרות במערכה נגד העוני שנקבעו על ידי הבנק וה-IMF בשנת 2000 לקראת 2015, לא יושגו ברוב הארצות. אכן, הבורגנות מוטרדת מפני השפעות העוני, אך לא במידה מספקת כדי לשנות את המציאות המתוארת על ידי וולפסון:

"בעולמנו ששה מיליארד אנשים. מיליארד אחד הם הבעלים של 80% מן העושר הגלובלי, בעוד שמיליארד אחר נאבק לשרוד בהכנסה של פחות מדולר אחד ליום. לשני מיליארדי אנשים אין גישה למים נקיים. ל-120 מיליון ילדים אין שום סיכוי לבקר בבית ספר. יותר מ-140 מיליון בני אדם נגועים בווירוס האיידס בלי סיכוי לזכות בטיפול במחלה האיומה הזאת."

יו"ר הבנק העולמי קובע שהורדת מכסי-מגן בארצות המפותחות נגד החקלאות בארצות המתפתחות היה גורם לרווח נטו של 350 מיליון דולר, מספיק כדי לחלץ 140 מיליון בני אדם מעוני. התמונה הכוללת פשוטה למדי. "היום, מוצאות הארצות המפותחות 900 מיליארד דולר לצורכי הגנה." (IHT – אפריל 24-25, 2004). פעם הסבירו את תקציבי הענק שהוקצו לצורכי הגנה, בצורך להילחם בסכנה של הקומוניזם… היום זה אוסמה בן לאדן. 

בניתוח הזה של מגמות היסטוריות בסיסיות לא נאמר דבר העשוי לעודד אימוץ תיאוריות דוגמאטיות המבשרות את התמוטטותה הקרובה של השיטה הקפטלסטית. ובכל זאת, אנו עוקבים בהתמדה אחר המשברים והסתירות בעולמנו כדי לאשר מחדש את הצורך בפרספקטיבה היסטורית חלופית וכדי להימנע מאשליות רפורמיסטיות לגבי האופי הקבוע והנצחי, כביכול, של השיטה השלטת. אחת מאשליות אלה דנה בהעלמותו, לכאורה, של מעמד הפועלים.

"אלה המצהירים שאנו חיים בעולם ללא מעמדות חייבים לקרוא את המספרים ההולכים וגדלים של יצרנים בעולם התלויים – במישרין או בעקיפין – במכירת יומיומית של כוח עבודתם לפרנסתם. הבנק העולמי קבע שמדובר ב-2.5 מיליארד עובדים. הפרולטריון העולמי לא נעלם, אפוא, אלא גדל והתרחב בקצב שהכפיל את ממדיו מאז 1995″.
(Socialist Register 2001, Preface IX).

אין להתעלם מיכולתו של הקפיטליזם להסתגל לשינויים ולאתגרים, במיוחד מכישרונו להפיק יתרונות מטכנולוגיה המידע המתקדמת, מייצוא של מקומות עבודה בתעשייה ובשירותים לאזורים של שכר נמוך וכו’. אך השיטה אינה יכולה להתגבר על מגמתה היסודית להעשיר את העשירים ולרושש את העמלים. היא אינה יכולה להסתיר את פשיטת הרגל המוסרית שלה. היא אינה יכולה לשמור על השלום ועל היציבות ביחסים שבין העמים. (רק לפני מספר חודשים הובטח לנו השגת שלום עלי אדמות בהנהגת המעצמה האחת והיחידה). במוקדם או במאוחר, קורבנות השיטה ימצאו את האמצעים ואת האסטרטגיה הנחוצים ויניחו אותה, פעם ולתמיד, על פחי-האשפה של ההיסטוריה.

Share on Facebook