כמה יפה לראות אמונה איתנה כל-כך בחברה סוציאליסטית – כפי שבאה לידי ביטוי במאמרו של דני פתר: "סוציאליזם, כן", המבוסס על סדרת הכתבות על קובה – אמונה שהיא גם התקווה שלי, אבל בשום פנים לא הייתי מזהה אותה עם המשטר הקיים בקובה למשל. אנשי שמאל ותיקים שחוו את החוויה הקשה של נפילת הסוציאליזם בארצות הרבות בהן התקיים (או התקיים לכאורה), מחפשים בנרות אחרי התקווה האבודה, וכמו אותם אנשים נואשים שמכיוון שמחכים למשהו רואים צל הרים כהרים. עדיף לנו לנתח את המציאות בעיניים מפוקחות.
בביקור בן החודש שלי בקובה לפני כשנתיים, ראיתי קובה שונה לגמרי ממה שפגש דני פתר. כנראה שכל אחד מוצא את מה שהוא מחפש, או מאשר את התיאוריה איתה בא למסע הקצר. קובה נשלטת בידי דיקטטור ביד רמה. בהעדר דמוקרטיה, ולו גם מינימלית, לא ייתכן סוציאליזם. אני נפגשתי ושוחחתי עם לפחות שלושים איש ברחבי קובה – ברחובות ובשדות – שאמרו לי חד משמעית שהם חוששים להביע את דעתם באופן חופשי. אנשי אופוזיציה, שאינם תומכי ארה"ב, מושלכים לכלא. ההצדקות לכך כאילו הכל בגלל המאבק בבלוק האמריקאי – הן תירוץ. אסיפות עממיות עם מנהיגי האומה, המשודרות לכל העם דרך הטלוויזיה, כמו האסיפה שנערכה בטאגווסקו שבמחוז סנקטי-ספיריטוס ב-17 בספטמבר 2002, בה ילדים עמדו על הבמה ואמרו דברים חוצבי להבות בגנות האימפריליזם האמריקאי, ובסוף קינחו בכמה סיסמאות הטובות תמיד: "מולדת או מוות!", "יחי פידל! יחי מפקד המהפכה" – הן חזיון של יום-יום. פולחן האישיות חי וקיים בקובה אפילו אם אין תמונות של פידל בחוצות העיר. החליפו אותו בצ’ה גווארה, משום שזה מה ששירת טוב יותר את צורכי שטיפת המוח של פידל. מי שרואה את שלטי החוצות הענקיים הפזורים לאורך כל הדרך בקובה, שאומנם אינם שלטי קוקה קולה אבל מנסים לעשות את אותה שטיפת מוח פרסומאית, מבין מהי קובה. ואחרון חביב, ארגונים "עממיים" רבים – מוועדי שכונות ועד ועדי עובדים, שהם כולם זרועות של השלטון – משמשים לשעתוק תרבותי ופוליטי ולחיזוק השלטון, בדיוק כמו אברי הרבייה הקפיטליסטיים (למשל, בית הספר). אין זו עממיות מהסוג שאני הייתי רוצה לראות בחברה האוטופית שלי.
לפי התרשמותי, העוני בקובה קשה יותר מאשר בארצות רבות באמריקה הלטינית המקיימות משטר קפיטליסטי. נכון שהסיבה לכך היא במידה רבה הקפיטליזם האמריקאי, אבל ייתכן גם שהמשטר הספציפי הזה בקובה לא מצליח לספק את הסחורה. בכל מקרה, עדיין זהו עוני קשה ומנוול. בעת שהותי בקובה, בעודי נוסע בטרמפים לאורכה ולרוחבה של המדינה, חשתי על בשרי את מה שלגבי חלק גדול מהעם נשלל בפועל – זכות היסוד של חופש התנועה. יש קושי כל-כך גדול להגיע ממקום למקום – פשוט קשה לתאר. רוב האנשים משתמשים במשאיות-נוסעים דחוסות בלי חלונות, בהן נוסעים ילדים חצי מעולפים, לפעמים בתנאי הובלה ממש כמו של בהמות. אוטובוסים ברמה גבוהה או בינונית יש רק לתיירים ולעשירים. וחלק גדול מאוד מהעם נוסע בטרמפים כי גם למשאיות הנוסעים הללו אין לו כסף. צריך להבין: כמעט לכולם יש עבודה, אבל המשכורת לא מספיקה לכלום. מהו עוני בדרום אמריקה? במדינות שבהן לפעמים שני שלישים מהאוכלוסייה חי מחוץ לכלכלת המשכורת והעסקים הממשיים? זה שיש מערכת חינוך הנראית יפה לעין, עדיין לא אומר שקיימת מוביליות חברתית. גם במדינה "סוציאליסטית" כזו קיימים מעמדות… אם לשפוט לפי רמת התלונות של האנשים בקובה, כמעט כל האנשים שפגשתי מתלוננים קשה על חייהם. ייתכן שאנחנו, תומכי הסוציאליזם, יודעים יותר טוב מהם מה טוב להם, אבל אם לא נותנים לאנשים להחליט באיזה משטר ירצו לחיות – איך נדע?!
בקובה עדיין קיימת גזענות. משיחות שערכתי עם כמה (לא הרבה) אנשים, למדתי שעדיין קיימת ההירארכיה של לבנים, בני תערובת ושחורים. כמה אנשים אמרו לי שלא היו רוצים שבתם הלבנה תתחתן עם שחור. בקרב ההנהגה אין שוויון בין הגזעים. גם פידל, וגם ראול, וגם צ’ה – הם לבנים השייכים או השתייכו לאליטות של דרום אמריקה (במיוחד צ’ה גווארה בן התפנוקים מארגנטינה, שרבים ביבשת מבקרים את ההרפתקאות הרומנטיות וחסרות האחריות שלו בבוליביה. חשיבה שמאלית ביקורתית צריכה לבקר גם את הסופר-מיתוס הזה!).
הקואופרטיבים בקובה, שראויים לכתבה נפרדת, הוקמו על ידי השלטון, לא בגלל האמונה שזו הדרך לסוציאליזם, אלא מטעמים פרקטיים של אובדן שליטה בשטח והרצון לחזק את השלטון עם נאמנים בכפר ובשדה (וזה גם פרי מחקר קטן ולא רק מהתרשמות). הקואופרטיבים והחברות השייכות למדינה, גוזלים את הפרות מהקפזינוס העניים (אסור לאיכר עני לאכול את הפרות שהוא מגדל. הוא חייב למכור אותן לחברה ממשלתית. זו עריצות בדיוק כמו העריצות של החברות הקפיטליסטיות). התיירות שוטפת את קובה, ואיתה הזנות שהיא מקור פרנסה לאומי בקנה מידה העולה אולי על כל מדינה אחרת שהיכרתי (כולל תאילנד). נכון שאין זו זנות מנוולת, אבל עדיין כשכסף מחליף ידיים יש כאן בעיה.
קובה נכנעה בשנים האחרונות לקפיטליזם. כך מכנים מבקרים רבים משמאל בקובה את המהלך של שותפות (49% לחברה 51% לממשלה) עם חברות זרות, ואת החנויות הדולריות. ושוב, הקפיטליזם לא משאיר לנו ברירה. קיצורו של עניין, נכון שהקפיטליזם אשם כמעט בכל אלה. ארה"ב חיסלה את ניצני הסוציאליזם בצ’ילה, ואת המשטר הסנדניסטי בניקרגואה (אבל בניקרגואה היה משטר שהאנשים נהנו ממנו. משטר בו ניתן היה לפגוש אנשים עם חיוך על השפתיים). העובדה שלצערנו אנחנו חיים בעידן של שליטה קפיטליסטית כל כך טוטאלית אינה אומרת שאנחנו צריכים לצייר משטרים כמו בקובה באופן שהם לא. יש בכך רק דבקות בדוגמות שעבר זמנן. עלינו לחפש תשובות בכיוונים אחרים, אבל על כך אולי במאמר אחר.
סוציאליזם אינו "יחסי" הוא אופן ייצור מתקדם יותר מהקפיטליזם, כלומר הוא משטר שמרחיב את החופש של בני אדם ומשחרר את כוחות הייצור ממיטת הסדום של הרווח הפרטי הקפיטליסטי (אחרת מה עשינו?).
המשטר בקובה יכול להיות טוב או רע יחסית למשטרים אחרים בדרום אמריקה, הוא אינו מסוגל בתנאים ההיסטוריים הקיימים להיות משטר סוציאליסטי או בשלבי בניית סוציאליזם. אלו אשליות שגרמו לאנשים טובים תמיכה לא ביקורתית במשטרים "שצעדו תחת דגל אדום".
אכן, המאבק לסוציאליזם עובר דרך המאבק באימפריאליזם ולא משנה הרבה תחת איזה דגל ואם נעשה במודע או מתוך חוסר ברירה שהאימפריאליזם מכתיב.
כותב מיכה רחמן "שאמרו לי חד משמעית שהם חוששים להביע את דעתם באופן חופשי". האין זהב משפט מוזר במקצת ? האין בו סתירה ?
לגבי העוני בקובה ביחס לשאר אמריקה הלטינית, אני מציע לכולם לעיין באתר הCIA ולהשוות נתונים רלוונטיים http://www.cia.gov/cia/publications/factbook/geos/cu.html
אגב, נתון התל"ג אינו ממש מוצלח בהקשר הזה, כי כשהרבה שירותים ממשלתיים ניתנים חינם אז נרשם פחות תל"ג.
לגבי יזמות משותפת בקובה, היא מתקיימת במגבלות הבאות :
כל ניהול העבודה וכוח האדם הוא בידי החברה הממשלתית הקובנית.
לאחר 15 שנה עובר המיזם כולו לבעלות קובנית מלאה.
מדובר במשקיע מבחוץ, אין הון פרטי בתוך קובה.
לגבי החקלאים בקובה, הותר להם (לא יודע מתי) למכור תוצרת באופן פרטי.
קובה אינה מודל לסוציאליזם ואינה אמורה להיות כזו. קובה היא דוגמא לדרך אחת שבה ניתן להחזיק מדינה ללא קפיטליזם בעולם קפיטליסטי שבמרכזו מעצמה אימפריאליסטית אחת, בבריחה מינימאלית של ערך עודף, עם תנאי מחיה מינימליים הטובים ביותר שהכלכלה המקומית יכולה בכלל לספק. בשביל סוציאליזם צריך הרבה יותר מזה בעולם כולו.
על עניין הרודנות הפוליטית בקובה קיבלנו בינתיים הרבה הצהרות ומעט מאד עובדות (העובדות של אמנסטי אינן אמינות וכבר הסברתי פעם מדוע).
אז אולי תסביר שוב, יורם. ההתמצאות שלנו בכתביך היא טובה, אבל לא מושלמת
חיים, העקיצה שלך מוצדקת, אתה באמת לא חייב לזכור את תגובותיי…
לעניין אמנסטי, ראשית אמנסטי מבקר את קובה על שהיא שופטת אנשים על אותם מעשים (מבחינה טכנית) שהוא רואה למדינות אחרות זכות לשפוט אנשים. מגע עם סוכן זר, קבלת כספים מדינת אויב כדי להפיל את המשטר, משפטים על דברים כאלו לא מגיעים לדו"ח אמנסטי בשום מקום חוץ מקובה. אמנסטי סירבו למשל לעסוק במעצרים נגד אבנאא אלבלד שהעבירה המיוחסת בהם דומה מבחינה טכנית, והסכימו רק לגנות את תנאי המעצר. דוגמא אחרת היא "הפרת זכויות אדם" המופיעה בדו"ח אמנסטי, בה נשפט אדם לחדשיםם עבודות שירות על שהשחית פסל של חוזה מרטי (ממשחרר העבדים הגדול של קובה). ממתי שיפוט אדם על השחתת רכוש ציבורי הוא הפרת זכויות אדם ? התשובה היא ברורה, ממתי שאמנסטי החליט מראש שהוא בעד הפלת המשטר הקובני ולכן כל פעולה נגד המשטר היא מצודקת וכל אכיפת חוק של המשטר היא הפרת זכויות אדם.
ארגון פוליטי רשאי לנקוט גישה כזו, ארגון זכויות אדם לא. הגישה הזו הופכת את דו"חות אמנסטי על קובה למוטים ולא אמינים מיסודם.
מיכה צודק ובגדול.
הציבור תמיד היה עיוור ותמיד ישאר עיוור.
המצב היום הוא בדיוק כמו במלחמה הקרה.
במהלך המלחמה הקרה כאשר ארה"ב תמכה במדינה X היא קראה לה מדינה קפיטליסטית, מדינה של לוחמי חופש וכו’. כאשר ברית המועצות תמכה במדינה Y היא קראה לה מדינה סוציאליסטית, מדינה של לוחמי חופש וכו’.כל זה למרות שגם מדינה X וגם מדינה Y הן דיקטטורות כמו קובה. היום המצב נשאר אותו הדבר. מדינה שתומכת במלחמה בטרור היה מדינה טוב ומדינה שלא תומכת היא מדינה רע. אין הבדל בין קובה, סוריה, מצרים, ערב הסעודית, סין, צפון קוריאה וכו’ אבל אנחנו רואים בהם רק מה שנוח לנו לראות ולא את הדיקוי של האוכלוסיה. שום שיטת מימשל, סוציאליסטית או קפיטליסטית אינה מצדיקה דיקוי ולכן כל מי שתומך בקובה או במדינות כמוה הוא שותף בדיקוי של בני אדם.
ליורם, בהחלט השתכנעתי.נראה כיצד יגיבו האנשים האלה לברבריות האמריקאית בעיראק
מהו עיוורון?
קראתי בצער את "סוציאליזם כן, עיוורון לא". מיכה רחמן מניח ש"כל אחד מוצא את מה שהוא מחפש או מאשר את התיאוריה שאיתה בא תמסע הקצר" מה שמיכה מצא ואישר הוא שקובה אינה החברה האוטופית שלו. אני קוראת בין השורות ייאוש ואובדן תקווה מאפשרות קיומה של חברה סוציאליסטית אידאלית בימינו.
האם הברירה היא סוציאליזם אוטופי או קפיטליזם דורסני ושלטון מושחת?
די לעשות השוואה קצרה בין מצבו של העם הקובני בימי באטיסטה לבין מצבו היום בתחומי הדיור, התעסוקה, הבריאות, ההשכלה והתרבות; ולעשות השוואה נוספת עם מצבם של עמים בכמה ממדינות אמריקה הדרומית, כדי לראות בחיוב רב את הניסיון הקובני למרות השגיאות שנעשו בו.
אין ספק כי בין מאמרי (קובה כן, סוציאליזם כן), לבין מאמרו של ידידי מיכה רחמן המרחק רב. אני מסכים עם מיכה כי בביקורינו הקצרים "כל אחד מוצא את מה שהוא מחפש". ההבדל העיקרי בין מאמרינו הוא בכך, כי למרות העובדה שבאתי לקובה מהסולידריות איתה, מכילים מאמרי מידה גדושה של פרובלמטיקה וביקורת; ואילו במאמרו של מיכה אין אף טיפה של סולידריות.
מיכה מזכיר בגעגועים את צ’ילה של איינדה ואת הסנדיניסטים של אורוגוואי. אבל היכן נמצאים הם והיכן ניצבת קובה?
נראה לי כי על שנינו ועל מבקרים אחרים שכמותנו, לזכור תמיד שהרבה יותר קל למתוח ביקורת מלעשות, בעיקר כאשר המעשה מתממש בתנאים קשים כל-כך. ראוי לנו שניזהר, שראייה מעוותת וחד-צדדית של המציאות לא תהיה בידי אויביה של קובה, מצע פוליטי לפעילותם.
ראובן קמינר
העוצמה של המשטר בקובה ניתנת למדידה. עוצמה זאת מבוססת במידה מכרעת על היכולת של ההנהגה הקובנית אשר מגינה על עצמאות קובה ועל התשתית הסוציאליסטית שלה. אבל המרכיב הקובע בה הוא כושר ההקרבה ורוח הלחימה של המוני העם הקובני. איך מודדים את זאת? יוצאים ורואים שלמרות כל הניסיונות מצד היאנקים, על מנגנוני הריגול והחתירה האדירים שלהם, למרות כל הפיתיונות מצד ה’תולעים’ שהתמקמו בפלורידה אצל בוש האח אין לאופוזיציה נגד המשטר השפעה רצינית בקרב המונים. אילו יכלה ושינגטון לבנות ולהיבנות על תמיכה בפלישה או בהתקוממות נגד המשטר היו מתחוללות מזמן – וחוזרות ומתחוללות מדי כמה שנים.
אין להיתמם. שמירת שלטון העם בקובה, בנסיבות של כיתור וחרם, אינה פקניק. אך לא ניתן להשוות בין תופעות היד החזקה של השלטון בקובה ובין הפעילות הרצחנית של הכוחות האדרים הצבאים והכלכליים של האימפריאליזם האמריקאי שמשמים עד היום המשענת הריאקציה בכל היבשת הלטינו-אמריקאית. המוני העם באמריקה הלטינית מבינים את זאת ועל כן הם רוכשים כבוד ויקר למשטר בקובה.
שאלת תם לחסידי קובה:
האם לפועלים בקובה מותר לשבות?(כמו למשל במדינה קפיטליסטית כמו ארה"ב).
מתוך הנתונים של הCIA:
בבחירות האחרונות לאספה הכללית (2003) זכתה המפלגה הקומוניסטית ל 97.6% מהקולות, ובכל 609 המושבים.
הנשיא, פידל קסטרו, נבחר פה אחד (2003).
סגנו אף הוא נבחר פה אחד.
יכול להיות שאין שם משטר דיכוי. יכול להיות שלא עוצרים מתנגדי משטר.
יכול להיות שמתקיימת שם עיתונות חופשית שמותחת ביקורת על הנשיא וראש הממשלה. יכול להיות שמתקיימות שם הפגנות בעד ונגד הקואפרטיבים, או מדיניות הפתיחות הכלכלית.
יכול להיות שטוב יחסית לחיות שם (תוחלת החיים גבוהה, אם הנתונים אמינים).
אבל מדינה שבה כמעט כולם מצביעים אותו דבר אינה דמוקרטיה. וסוציאליזם שאינו דמוקרטי אינו סוציאליזם.
המתעניינים בפרטים על רדיפת האופוזיציה בקובה יכולים למוצאם באתר Human Rights Watch (http://www.hrw.org/doc?t=americas&c=cuba).
גם אם נקבל את הגישה הדרקונית כי מי שבא במגע עם גורמים אמריקאים, או מקבל מהם תמיכה כספית, יכול להחשב סוכן של האוייב, הרי עדיין ברור כי ההליך המשפטי שבמהלכו נשפטים מתנגדי המשטר אינו יכול להחשב תקין. אגב, במסגרת גישה כזו, ניתן היה להעמיד לדין את אנשי יוזמת ז’נבה שנתמכו כספית על ידי גורמים אירופאים.
כמו כן, עצם קיומו של חוק האוסר פגיעה בכבודו של הנשיא – לפיו נשפטו לאחרונה כמה קובנים לעונשי מאסר – היה מעורר (ובצדק) ביקורת ובוז אצל גורמי השמאל אילו היה מדובר במדינה אחרת.
אמנם לא קיימת בקובה דמוקרטיה סוציאליסטית, אך קיימת שם כלכלה מתוכננת הממוקמת בתוך ים קפיטליסטי של עוני ודיכוי. אסור שמדינה זו תיפול טרף לקפיטליזם האמריקאי.
בעניין זכות השביתה – היא אינה דבר מובנה בקפיטליזם, אלא דבר שהושג במאבק עיקש ורווי דם. היא גם אינה עומדת בפני עצמה אלא באה לשרת מטרות כלשהן, הרי ישנן גם שביתות של מעסיקים (ושביתה ארוכה כזו הייתה לא מזמן בוונצואלה). כך שהשביתה, מבחינת העובדים, היא בראש ובראשונה כלי מאבק מול מעסיקים במדינה קפיטליסטית כדי להטיב, לדוגמא, את שכרם שיילקח מן הערך העודף (הרווחים) אותו הם מייצרים עבור אותו מעסיק. איני יודע אם קיימת בקובה הזכות לשבות אך ברור שהמוטיבציה לשבות פחותה מכיוון שהערך העודף שהעובד מייצר מיוצר עבור החברה וממנו נהנים כלל האזרחים ולא בעל הון פרטי. שביתה יכולה, למשל, לפרוץ במהלך נסיון להפיל את המשטר (משמאל או במקרה הרע מימין). בכל מקרה עדיף לחיות בקובה עם כלכלה מתוכננת ללא זכות שביתה מאשר בקובה קפיטליסטית עם זכות שביתה (בהרבה מקרים, כמו אצלינו, רק על הנייר).
בעניין הדמוקרטיה – המדד העיקרי לדמוקרטיה אינו הבחירות הכלליות, הרי בארצות הברית ("הדמוקרטיה הגדולה") שולטת מערכת דו-מפלגתית שכל אחת מהמפלגות מייצגת את ההון הגדול באמריקה. אז השלוטן מתחלף מדי פעם אך האינטרסים שמיוצגים נשארים זהים.
אני לא מבין את ההשוואה של יורם גת: ממתי אירופה היא אוייב של ישראל?
יש מקום לביקורת על המשטר בקובה, אך אני מעדיף לא לתת לה חיזוק כאשר היא באה מימין.
אין זה נכון שכל האנשים בקובה הצביעו אותו דבר. הבחירות בקובה הן איזוריות ואישיות (כמו בארה"ב) ולא מפלגתיות, כך שבכל איזור הצביעו אנשים למועמד המועדף עליהם אישית. האם שיטה כזו יוצר מייג’וריזציה ? כן. האם היא מאפשרת למפלגה הקומוניסטית לקדם מועמדים שלה בצורה שלאחרים קשה (למרות שמותר גם לאחרים להתארגן כמפלגות) ? סביר להניח שכן. אבל זה לא נכון להציג זאת כאילו כמעט כל תושבי קובה הלכו ושמו פתק "מפגה קומוניסטית" בקלפי, לא היה פתק כזה.
בעניין ההליך השיפוטי לאנשים שקיבלו כסף מארה"ב כדי לקדם את הפלת המשטר בכוח (ארה"ב לא מסתירה שזוהי כוונתה), הוא היה הרבה יותר הוגן מכל הליך דומה בישראל. המשפטים נערכו בדלתים פתוחות, ועם הצגת ראיות פומבית וייצוג משפטי. מי שראה פעם משפט ישראלי שכולל איסור מפגש עם עורך דין, ראיות חסויות ושיפוט בדלתיים סגורות (שאפילו המשפחות לא יכולות להיכנס) יודע יופי את ההבדל.
אני גם מצטרף לסיפא של גל, ברור שאובייקטיבית יש על מה לבקר את המשטר בקובה, השאלה היא באילו תנאים משומעת הביקורת ואת מי היא משרתת. תמיכה או אי תמיכה בקסטרו זה ויכוח פורמאליסטי, מבחינתי העניין המרכזי הוא הסולידריות עם המאבק של העם הקובני לעצמאות מהאימפריאליזם ולצדק כלכלי. המשטר הנוכחי הוא שלב מסוים במאבק הזה וכל עוד ארה"ב עומדת בשערי קובה ומאיימת להרוס אותה כדי להקים שם מחדש את בית הזונות שהיה לה שם, אז ברור מה משרתת הביקורת. זה בדיוק כמו שאין זה מתפקידנו לעסוק בהתקפות היסטריות על ערפאת בזמן שישראל עומדת בכניסה למוקטעה.
גל – לא יחסרו מי שיגידו שהאירופאים הם אויביה של ממשלת ישראל הנוכחית.
יורם – המגע של הקובנים עם אמריקה לא היה חשאי אלא עם המשלחת הדיפלומטית הרשמית של ארה"ב בקובה. אם כל מגע עם המשלחת הזו יכול להחשב לפשע, מדוע מורשה המשלחת להשאר בקובה?
באשר להגינות ההליך השיפוטי שקיבלו אנשי האופוזיציה ב-2003, הדיווח של HRW בנושא אינו מלבב:
In due process terms, the trials were a sham. Defendants in many cases did not see their lawyers before trial, and lawyers had only the most limited time to prepare a defense. Trials were closed to outside observers, such as the U.S. and European diplomats and international journalists who tried to attend; only close family members were allowed inside.
(HRW מציינים לעומת זאת, שדיכוי פוליטי מסוג זה לא התרחש בקובה בעשרים השנים שקדמו ל-2003.)
טענתך שהתהליך השיפוטי הזה אינו גרוע מזה שמקבל פלסטינאי ממערכת המשפט הישראלית היא נכונה (ואף ראוייה לאיזכור על מנת להציג את הנושא בהקשר המתאים) אך לא מהווה סיבה לטשטש את העובדה שהקובנים לא נהנים מחופש ביטוי או ממערכת שיפוטית תקינה. המצב בקובה היה אכן גרוע מאד אם כל שניתן לומר עליו היה שהוא טוב יותר מהמצב תחת הכיבוש הישראלי. (לשמחתנו זה לא המצב.)
לבסוף, איני מקבל את הטענה שיש להצניע את הביקורת משום שהיא משרתת גורמי ימין. חוסר הגינות אינטלקטואלית אינו מקדם את מטרות השמאל. אפשר להציג את הביקורת בהקשר הראוי (לדוגמה, תוך השוואת המצב בקובה למצב בארצות אחרות באמריקה הלטינית) אך אין לנסות לטשטש את המציאות.
ההשוואה שלי מבחינת ההליך השיפוטי לא היתה לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה אלא לפלסטינים "אזרחי ישראל" וגם לכמה יהודים אזרחי ישראל (אלו שנשפטו על עבירות מהסוג הזה). ההליך השיפוטי בקובה היה הרבה יותר הוגן, וגם יותר הוגן מההליך שנשפטים בו אנשים בארה"ב במסגרת הפטריוט-אקט.
קובה לא יכולה למנוע את קיומו של משרד אינטרסים של ארה"ב אצלה, למרות שמשרד זה אינו מסתיר את העובדה שכוונותיו הן הפלת המשטר, גם באמצעים של ריגול. היתה אפילו כתבה מאד משעשעת בהארץ שבה הכתב והנציגים האמריקאים התלוננו נורא שקשה להם לגייס מרגלים ושאי אפשר לסמוך על אף אחד בקובה… אז אנשים נעצרו אחרי שהיו בערב שכותרו היתה "קובה אחרי קסטרו" (שזה לפחות התערבות גסה בעניינים פוליטיים, מצד מדינת אויב מוצהרת) ובמשפטם הוכח, באמצעות ראיות, שהם קיבלו גם כספים בחשאי כדי לקדם את המטרה של הפלת המשטר.
אין בעולם שום מדינה שהיתה מאפשרת דבר כזה (מטה ג’נווה שאינני מאוהדיו הוא עניין שונה, הוא קיבל כסף כדי לשחק בתוך המשחק הפוליטי הקיים) ושום מדינה אחרת לא היתה נכנסת לדו"ח אמנסטי על מעצרים ומשפטים כאלו. זה היה ההקשר שבו הבאתי את הדבים – ההטיה הבוטה של אמנסטי נגד קובה.
אז תעלה את הביקורת בהקשר הראוי. מה שאני ניסיתי לעשות הוא לשים את הביקורת שהוטחה בהקשר כזה.