הלב נצבט על ששת החיילים שנהרגו בשכונת זיתון בעזה כדי להמשיך ולקיים את מפעל ההתנחלות שנדון ממילא להריסה. ייתכן שהעובדה שהם היו שייכים לפלוגת הנדסה העצימה את התגובה הרגשית, בלי שום קשר להערכה הפוליטית ולעמדה האידיאולוגית. לעתים המעמסה הרגשית המושתת על אנשי שמאל עקביים היא קשה מנשוא; אנחנו מתנגדים לא רק למעשי הממשלה, אלא גם לרוב הנחות היסוד העומדות בבסיסה, אבל ההשתייכות לשבט היא אמיתית, אותנטית וחד-משמעית. את זה ניתן להדגים רק בסיפור קטן:

לפני שנים רבות מאוד שכרתי חדר בדירה בצפון לונדון, והתגוררתי עם משפחה צעירה. הבעל היה ישראלי, חיפאי, ציוני כללי ורגשן גדול. האשה היתה אנגליה, סנובית שהתביישה מאוד בעבודתו של בעלה כפועל פשוט. שני אחיה עבדו כקצרנים בפרלמנט הבריטי, ובביקוריהם הנדירים אצל אחותם הם דיברו במבטא קצת מזויף של בית הלורדים, והתנשאו על הישראלי המסכן בצורה בוטה, כמעט בלתי נסבלת. מטבע הדברים שבני הזוג בילו את רוב הערבים במריבות סוערות. ישבתי אז בחדרי הקטן רועד מקור (האשה לא הרשתה לי להשתמש בתנור החשמלי) וזעקות השבר ניסרו מבעד לקיר הדק, ביעתו את לילותיי והפריעו לעבודתי. ערב אחד יצאה האשה לבלות עם חברתה הטובה, מפלצת לא קטנה בזכות עצמה, ובעל הבית הישראלי ישב ונעץ מבט כבוי במסך הטלוויזיה. לבסוף אמר לי: "יום אחד אני חייב לעזוב את האשה הזאת. אני פשוט לא מסוגל לחיות עם אשה שלא יודעת מי זה טרומפלדור".

האיש לא היה בדיוק מאור הגולה, אבל אחרי שנים רבות של סבל אזר עוז ונטש את האשה. מכל מקום, המשפט המונומנטאלי שלו נחרת בתודעתי לכל החיים. לפחות מנקודת מבט זו, אני מבין היטב את מירון בנבנישתי. העמדות שלנו שונות, אבל שנינו לא נרתעים במיוחד מטיפוסים ריקים ופוחזים, שמנסים לפקפק בעצם זכותנו להביע דעה שונה משלהם. כאשר מתנחל מדובלל זקן זעק פעם לעברי "בוגד" באיזו הפגנה של השמאל (בשנים שעוד היה לי כוח ללכת להפגנות), לא שמתי עליו. לא רק בגלל המבטא הברוקליני שלו, אלא בשל העובדה הפשוטה, שעבורי כל פאשיסט הוא אדם נקלה, וזהו הלקח שאנחנו, אנשי השמאל, מפיקים מהשואה שהימין הקיצוני בגרמניה המיט עלינו. "לא עוד" איננה צריכה להיות סיסמה לאומנית, אלא הומניסטית: לא עוד גזענות, לא עוד לאומנות, לא עוד שנאת עמים, לא עוד ניצול המצוקה הכלכלית להסתה נגד זרים, לא עוד עונשי מוות בלי משפט, לא עוד עונשי מוות בכלל.

ההשתייכות לשבט מטילה עלינו, בכל זאת, חובות מיוחדים כלפי בני עמנו. נכון שההתנגדות שלנו לכיבוש נובעת מהשקפת עולם אוניברסלית, מאהדה טבעית לסובלים (אנחנו חשים זאת גם כיהודים וגם כאנשי שמאל) וגם משיקולים מדיניים חובקי עולם. כלומר, מדובר כאן בהשקפת עולם מסודרת, ולא רק בחישובי כדאיות זמניים וחולפים. אבל אנחנו מוּנעים גם על ידי זיקתנו למשפחה, במובן הרחב ביותר של המלה. מעולם לא השתייכתי לאנשי השמאל ששנאו את ארצם, או אפילו רצו במפלתה של הנבחרת שלנו במשחקי כדור. אבל השיקולים לטווח ארוך, והעליונות של ערכי הדמוקרטיה והשוויון על כל לאומיות, מובילים אותנו למחשבות על פתרונות שעד לפני שנים אחדות לא העלנו על דעתנו. אנחנו לא מתכחשים לשפה שלנו, לתרבות שלנו, לתרומה הייחודית של עמנו להיסטוריה האנושית. ואין צורך לומר שאנחנו לא אדישים לגורלם של חברינו וילדינו ודואגים כמו כולם לרווחתם ולשלומם.

אנחנו מסרבים לקבל שמי ששולח את החיילים למות למען כיבוש לא צודק, מלוכלך, המכפיש את שם ישראל בעמים ועלול להביא לבידודה המוחלט בעולם – הוא ישראלי טוב, ומי שמנסה למנוע את כל הזוועות האלה הוא ישראלי גרוע.

חבר טוב שלי, פעיל בכיר בתנועת "יש גבול" המעניקה סביבה אוהדת לסרבני השטחים (אין צורך לומר שאני תומך באנשים אלה בכל לבי) חזר השבוע מכנס שלום בינלאומי ביוון, וסיפר לי על האהדה העצומה שבה התקבל. בכל מקום אמרו לו שעצם קיומם של אנשים כמונו מחזק את האמונה, שיש גם ישראל אחרת. אני לא מזלזל בסכנה הנובעת ממצב הדברים: ייתכן שאנחנו יוצרים אשליה בעולם, שמחזקת דווקא את השלטונות. אמרתי לחברי שאולי משרד החוץ היה צריך לתמוך בהפצת הספר המעולה שתנועת יש גבול מפיצה עתה כמעט בכל שפה אפשרית. אבל למרות המחיר ההסברתי, חשובה יותר המהות.

היועץ המשפטי לממשלה כבר אמר את דברו, והביע הבנה לסרבנות שטחים. כל ההכחשות וההתכחשויות לא ישנו את האפקט העצום של דבריו. המאבק בין ההומניסטים לבין הלאומנים כאן חשוב, בלי שום קשר ליחסי הכוחות, המשתנים כל הזמן. חשוב מאוד שבאירופה, המושמצת כל כך כאן, יבינו שכדאי לתמוך בחלק הנאור של האוכלוסייה הישראלית. יבוא יום וישראלים רבים מן המרכז יבינו, שבחתירתנו המתמדת לחידוש הברית עם האזרחים הערבים ולהצלת ישראל מהשותפות עם הימין הגזעני והאנוכי בעולם, עשינו גם להגנתם ולרווחתם כבני אדם.

המלחמה בעזה נועדה להציל את המיתוס של הגבריות הישראלית, את הגזענות הצברית שמאפיינת כל כך את הפיקוד הגבוה בצה"ל של היום. הצבא והממשלה מסרבים להפנים את מהות הנסיגה העתידית, ומנסים להפוך אותה ממנוף של רצון טוב למסכת של פשעי מלחמה, שיותירו אדמה חרוכה ואת העם השכן פגוע ושואף נקם. זהו הלקח המטומטם שהם הפיקו מהנסיגה בלבנון.

בזמנו תמכתי, לשם שינוי, דווקא בעמדת מרצ, שדרשה לסגת מלבנון תוך משא ומתן, ולא התלהבתי במיוחד מאהוד ברק ומיוסי ביילין, שהעדיפו בריחה מבוהלת ובלבד שלא יאלצו לנהל משא ומתן כוללני עם הסורים, שמטבע הדברים יכלול גם פתרון לרמת הגולן. כמובן שלא היה טעם לעלות על בריקדות למען המשך הנוכחות הישראלית בלבנון, אבל מזימתו של ברק לעקוף את הנושא הסורי היתה שקופה, חרף העובדה שהאיש המתחכם, אבל הלא חכם הזה, מאמין בעליונותו האינטלקטואלית על כל בני האדם שנבראו בצלם. כך הוחמצה הזדמנות להגיע לשלום עם סוריה, שהיה משנה את כל המצב הגיאו-פוליטי במזרח התיכון.

אריאל שרון ממשיך את דרכו של ברק, כיוון שהוא מעדיף צעדים חד-צדדיים, גם נסיגה, על משא ומתן שיכיר באנושיותו של האויב וייאלץ את ממשלת ישראל לשלם את המחיר האמיתי, המלא, תמורת הסדר אמיתי ובר-קיימא. אבל איש הדמים הזה רוצה בנסיגה הכי מכוערת בהיסטוריה העולמית, שתלמד את המשוחררים מעולו של הכיבוש – לקח אדיר. מכאן אכזריותו השפוכה, מכאן מחיר הדמים שאנחנו והפלסטינים משלמים, מכאן מסיבות העיתונאים המעליבות של הרמטכ"ל, מכאן הירתמותם המשפילה של הכתבים והפרשנים הצבאיים לרימום המיתוס הכוזב של הצבא הבלתי מנוצח, שמאז אוקטובר 1973 מאמינים בו רק שוטים מוחלטים.

לבנו לחיילים ולבני המשפחות, ולקורבנות בצד השני. זה מחייב אותנו להכפיל את המאמצים, להציל צעירים אחרים מבני שני העמים מגורל דומה. אני לא מכיר מטרה יותר נעלה, גם אם ההסכמה הלאומית נוטה היום ימינה, ומובילה אותנו לאסון, אולי בלתי הפיך.

Share on Facebook