אני נפרד השבוע בשמחה רבה מהבדידות המזהירה שלי בקרב ציבור העיתונאים בתקשורת המסחרית, אחרי שגם עמיתי עקיבא אלדר ("הבוקר שאחרי ההפגנה", הארץ, 17 במאי) אימץ את רוב הנחות היסוד וגם את המסקנות שהבעתי מאות פעמים בטור הזה. ברשימה נוקבת ומעולה התנער אלדר מהמיצג הכוזב של "מחנה השלום" בתל-אביב, ובצדק.
ייתכן שבכיכר רבין במוצאי שבת הפגינו נציגי הרוב, אבל אין בכך שום בשורה למחנה השלום, שלא לדבר על אלה שממזגים בחתירתם להסכם גם מסר חברתי אלטרנטיבי. שמעון פרס, משרתו המסור של אריאל שרון בזירה הפנימית הישראלית וגם בזירת "ההסברה" ברחבי העולם, צדק לחלוטין כאשר התנער מה"שמאל". הגיע הזמן שהשמאל יתנער ממנו, ולא יתלקט עוד לרחבות ציבוריות שבהן מככבים קרוביו וידידיו של שרון, כפי שהתנסח בהקשר אחר א.א. מילן בפו הדוב. שרון, המבצע השבוע פשע מלחמה מתמשך ברפיח, שעליו, כך יש לקוות, ייתן את הדין בפני רשויות אכיפת החוק בעולם, הוא פסול מבחינתנו, ויחד איתו פסולים גם כל המשת"פים שלו. חד וחלק. ההמונים בכיכר, שטופים בתודעה כוזבת ומונעים בעיקר על ידי ייאושם הכבד, שיחקו לידי המשך שלטון הדיכוי, המשך המשטר החברתי כלכלי הניאו-ליברלי, המשך האסון שאהוד ברק המיט עלינו, כאשר הכחיד את הישגי אוסלו המעטים, שחק את התקווה, והרס את הברית הפוליטית עם האזרחים הערבים, שבלעדיה אין חילופי שלטון ואין שינוי רדיקלי במדיניות החוץ, הביטחון והפנים של ישראל.
פרס הוא פסול לחלוטין כמנהיג מחנה שלום ישראלי כלשהו, ציוני או לא ציוני, מהטעמים הבאים: הוא ניאו ליברל, ואחראי לחקיקה ולמדיניות שהרסה את השכבות החלשות במדינה; הוא תומך ותיק בקולוניאליזם, ששיתף פעולה עם המדכאים הצרפתים באלג’יריה ועם יוזמי מלחמת וייטנאם, שלא לדבר על חלקו העצום בברית שבין ישראל לבין דרום אפריקה בעידן האפרטהייד הגזעני, כולל בפיתוח כלי נשק גרעיניים (לפי דיווחים מהימנים בעיתונות העולמית); הוא אדריכל הנשק הגרעיני שיביא בוודאות אסון אקולוגי ואולי גם צבאי ומדיני על ישראל; הוא שיתף פעולה במשך שנים עם רוברט מאקסוול, האזרח הבריטי שגנב את קופות הפנסיה של עובדיו, והיה הלוחם העיקרי נגד הכורים בעת שביתתם הצודקת נגד מרגרט תאצ’ר בשנים 1984-1985; הוא שיווק את שרון לעולם, היה ראש הרצים לממשלתו, וגם עתה חותר לקואליציה איתו; הוא ביזבז את מורשת רבין הקצרצרה אבל החשובה, אחרי הרצח בנובמבר 1995. תחת ידו איבדה הקואליציה היונית לא רק את השלטון, אלא גם את הכבוד העצמי ואת ההצדקה לקיומה (רצח 100 אזרחים בכפר כנא בלבנון בשנת 1996).
אני מבין את הדחף הפסיכולוגי לקיים את הקונפליקט לכאורה (ביטוי ששאלתי מאחי הצעיר מנחם, כמו את "המרכז הלאומני") שבין מפלגת העבודה לבין הליכוד, אבל הוא לא קיים בעולם המציאות של היום. לא בהיבט הרעיוני ולא בהיבט הפוליטי-הפרקטי. כל בזבוז זמן על פרס ועל הדמגוגיה הריקנית שלו ("המזרח התיכון החדש" לעשירים, שינצל פועלים ירדנים במקום פועלים ישראלים) הוא על חשבון הסיכוי להקים עולם חדש על חורבות העולם הישן, בדיוק כפי שכתוב ב"אינטרנציונל", ההמנון שאפילו פרס שר בימי נעוריו הרחוקים.
המארגנים החרימו שוב את האזרחים הערבים, ומיליון בני אדם, התומכים הטבעיים של מדיניות אמיתית של שמאל ושלום, לא יוצגו על בימת הנואמים. זוהי התודה של מפלגת העבודה על הצבעת 95% מקרב האזרחים הערבים בעדה בבחירות של 1996 ושוב ב-1999. עצם קיומה של ההפגנה מונע הערכות חדשה המבוססת על אדנים רעיוניים מוצקים. לכן ניתן לומר בלב שקט, שהיא היוותה מכשול למאוויי הציבור הנאור בארץ. פרס וחבריו הם מכשול לשלום, בדיוק כמו שרון ואנשיו. צריך אומץ כדי להפנים את האמת הזאת, וצריך הקרבה כדי לפעול לאורה. אבל לא נוכל להתחמק מניתוח נוקב של המציאות, וגם לא מהמסקנות המתבקשות ממנו.
ביום שני השבוע הסביר לנו חברי הטוב שלום ירושלמי מ"מעריב", ששרון "בז" לאנשי השמאל שמפגינים למענו. אם הוא בז, אז הוא צודק לגמרי. הוא יודע שכל כוונתו היא להרוויח זמן, לרמות את העולם, לסגור את הפלסטינים מאחורי חומה ובריח, לפצל את כבשת הרש שנשארה להם לבנטוסטאנים, ולטבוח בהם כדי שלא ירווח להם כתוצאה מנסיגה בלחץ אמריקאי. כאיש שמאל אמיתי גם אני בז לו בכל לבי, גם בעיקר בשבוע של רפיח, אבל הרגש הזה גובר כאשר אני צופה בהמוני המתקרנפים בעיתונות, שראו בעצמם אנשים נאורים, אבל "למדו" מאהוד ברק שאין שום סיכוי לשלום ולהידברות.
אבל אנחנו מאמינים בדרך הקשה. לא בלאומן קיצוני כמו שרון שיוריד כמה יישובים, יעשה הצגה ענקית קבל עולם על ההקרבה הגדולה של ממשלתו למען השלום, ואחר כך ינסה למנוע מהפלסטינים בגדה המערבית את השלום ואת הדו קיום עם ישראל. בכך מונע שרון שלום בתוכנו, מציב סכר ענק שלא יאפשר עוד את בניית הברית עם האזרחים הערבים, וקובע עובדות ממאירות לדורי דורות. מי שמוכן לשלם את המחיר הזה עבור פינוי 5,000 מתנחלים בגוש קטיף, איבד את חוש המציאות שלו.
כמובן שכל הומניסט הגון יתמוך בפינוי רצועת עזה, אבל מבלי להצטרף למחנה שרון ומבלי לתת יד לפשע המלחמה הכרוך בנישול תושבי הגדה המערבית וגידור אדמותיהם.
אני מציע למנהיג "יחד" יוסי ביילין להתנער סופית מפרס ומבריתו הישנה עם מתקרנפי מפלגת העבודה, כולל חיים רמון. הוא תעה די הצורך בדרכי החיים, טעה בבזבוז מיטב שנותיו עם איש ימין מובהק כמו פרס (נימקתי למעלה, למי ששכח), וכדאי לו להשלים את תהליך התעשתותו. אחרי ככלות הכול, כסגנו של פרס הוא היה הישראלי הממסדי הראשון שאיתר את השינוי בדרום אפריקה, והורה להפסיק בהדרגה את הקשר ההדוק עם הגזענים הלבנים, לא משיקולי מוסר ואידיאולוגיה, אלא משיקולי כדאיות. גם זו לטובה, לעומת האחרים. אני מציע לו לזנוח, רק לשעה קלה, את הדיפלומטיה הגבוהה, ואת שותפיו המושחתים (חלקם) וחסרי ההשפעה (רובם) ברשות הפלסטינית, ולבנות מחדש את בריתו עם האזרחים הערבים.
כתבתי זאת לא מזמן, ואני חוזר על כך שנית, אחרי ההפגנה הריקה והחלולה של "השמאל": ביילין חייב לעזוב את יאסר ערפאת ואת יאסר עבד-אל רבו, ולהתחיל לבנות את הגשר אל עיסאם מח’ול ומוחמד ברכה (חד"ש) ועזמי בשארה וג’מאל זחאלקה (בל"ד). מי שמבזבז מיליון תומכים פוטנציאליים מקרב האזרחים הערבים הוא חסר אחריות. מוטב לו להשאיר את המרכז הלאומני, את הבורגנות האנוכית ואת ההתרפסות בפני ג’ורג’ בוש לפרס ולטומי לפיד, ולעצב ברית חדשה וכנה עם קרית שמונה ועם סכנין. בלי מאבק נגד הגלובליזציה, ובלי חתירה לחברה שוויונית יותר, אין ל"יחד" מה לחפש בפוליטיקה הישראלית.
אין פתרונות מהירים, הגימיקים אזלו, ביילין לא ישכנע את הערבים שאבו דיס היא ירושלים, ושהמתנחלים יישארו (70%!). אולי קשה לתלמידו של פרס להיפרד מהשקרים אבל נדמה לי שהוא מספיק אינטליגנטי כדי להבין, שהגיע זמנו להתבגר ולומר שלום לאסכולה הזאת, בדיוק כפי שעשה איש אחר לשעבר של פרס, גדעון לוי, שהפך לאחד העיתונאים החשובים ביותר במדינה.
כמו בסרטים
כל מי שחולם על חברה ישראלית אחרת, שוויונית וצודקת יותר, ספג מכה קשה מראשי רשות השידור ובעיקר ממנהלי הטלוויזיה הישראלית. לכתובתם יש להגיש מחאה חריפה על ההתנכלות לכתבת נהדרת כמו אורלי וילנאי-פדרבוש, שבעצם "התפוטרה" מתפקידה, כפי שקרא לזה פעם ישראל גלילי המנוח.
יצא לי לדבר עם וילנאי-פדרבוש כמה פעמים, סתם שיחות קצרות בחדר האיפור. היא צעירה מקסימה, ובעלת מצפון חברתי שאין דומה לו. היא לא מדברת במליצות רמות ולא מתיימרת להיות הוגת דעות, אבל היא אשה אינטליגנטית, שכואבת באמת את כאבם של המקופחים, של המשתכרים אל צרור נקוב, של תושבי בתים מתפוררים בשכונות העוני. אני עוקב אחרי עבודתה במשך כמה שנים. את הדרך האנושית והנוגעת ללב שבה היא מסקרת נזקי שיטפונות, פועלים מפוטרים, עיירות נידחות, נשים סובלות. מנכ"ל רשות השידור יוסף בראל, שהדיח אותה מתפקיד הכתבת לנושאי רווחה, שנוצר ממש בשבילה, פשוט התרפס בפני השלטונות. העדיף את הקרנף הלאומי מאיר שטרית שהפך לתאצ’ריסט על חשבון בני עדתו ובני עיירתו, והעדיף להתנכל למקבלי קצבאות הביטוח הלאומי כדי להגן על העשירים שלו ושל ביבי. זה קורה ממש כמו בסרטים. הבוס שמשחק לידי השבעים, ומסלק מאור הזרקורים אשה אמיצה והומניסטית, שעובדי רשות השידור הישרים יותר התגאו בה בלבם.
כאשר יסולק שלטון הרשע מקרית בן-גוריון, נוכל להתפטר גם מבראל ומדומיו, ולהחזיר את וילנאי-פדרבוש לעמדה האהובה עליה, המאפשרת לה להגן על הראויים והזקוקים להגנה.
חיים ברעם שלום,
במאמר הנוכחי וגם במאמר קודם הבעת דעה נחרצת כנגד ניהול משא ומתן עם אישים כמו עבד ראבו,חנאן עשראווי וסרי נוסייבה. אם אני זוכר נכון הגדרת אותם כשייכים לזרם פרו אמריקאי בורגני קפיטליסטי. אם אתה פוסל אותם כצד שאיתו יש להדבר על מנת להגיע להסדר שלום, מי הם האישים שיש להדבר איתם? אתה מוכן לפרט?
אני לא פוסל משא ומתן עם האנשים האלה, אבל גם לא רואה בהם שותפים רעיוניים. ברגע זה, גם אין להם השפעה ממשית על החברה הפלסטינית. הבעייה היא לא עם מי לשאת ולתת, אלא על מה, ועל איזה בסיס. בניית שמאל יהודי-ערבי קודמת לדיפלומטיה ריקה, שכל תפקידה לזרוע אשליות כדי להפוך את החיים כאן ליותר נסבלים.
אלישע יקר,
תרשה לי לענות לך על שאלתך לחיים ברעם "מי הם האישים שיש דבר איתם?":
1-מרואן ברגותי
2-יאסר ערפאת(ברירת מחדל)
3-זכריה זבדי (מנהיג גדודי חללי אל-אקצה בצפון הגדה)
4-מנהיגי התנועה הדמוקראטית והעממית לשחרור פלסטין.
5- מנהיגי תנועת החמאס והג’יהד האיסלמי.
ודרך אגב, תרשה לי הערה אישית:
עם "שמאל" כמוך מי צריך אנשי ימין.
מצטרף לדעתו של חיים ברעם על אורלי וילנאי פדרבוש, ומקווה שהיא תמצא את המקום הראוי לה בכלי תקשורת אחר, מתאים יותר.
אורלי – יש שכר לפעולתך ויש מי שמבחין באיכפתיות שלך!!!
הכל נכון, אני באמת מסכים, בלי צחוק. פרס משרתם של אדונים ומכר את נשמתו לשטן. שרון וחבורתו – חבל לי לבזבז עליהם מילים, ליד מה שאתם כותבים אני אראה כמו תומך שלו. ציבור מצביעי "השמאל החלול" (שיש לי הכבוד והעונג להשתייך אליו) הם עדר "כבשים תועה" שמה שמענין אותם באמת זה הדגם החדש של רכב השטח של ב.מ.וו ולא מעמד הפועלים המדוכא. ובקשר לבראל וכנופית הפרבדה שלו: להפטר מהם זו אכן מצווה שמלאנית מהמעלה הראשונה. אני באמת מתכוון לכל זה.
אבל מה שמענין אותי זה מי אתם. השמאל האמיתי. ואני באמת רוצה לדעת, למה נראה למישהו שקורה לעצמו איש שלום שמנהיגי תנועת החמאס והג’יהד האיסלמי הם אנשי שיחה לגיטימים ושרון פושע מלחמה? אני באמת אשמח להסבר, כי יש פה איזה חוסר הגיון שקשה לי להבין אותו.
שלכם הכבש התועה – ירון.
קריאתו של ברעם להתנער משרון , פרס והמשת"פים שלו כלשון הכותב הם דוגמא מובהקת מדוע לא הגיע השמאל לעמדות השפעה במדינה מזה שנים רבות. אם ישראל תצא מהשטחים ותוריד התנחלויות איכפת לך מי עשה את זה ולמה או חשוב לך שהדבר יעשה "מהסיבות הנכונות"? הוא הדין בקריאתך לחבור לעאזמי בשרה. יקירו של ברעם פרסם כבר בסוף שנות השמונים מאמר הקורא לערביי ישראל למאבק למען אוטונומיה תרבותית בדרך לאוטונומיה מלאה. דבריו בכנסת ובמקומות אחרים משקפים דעה זו. הישראלים, שלמרות שאינם מסכימים עם ברעם, אינם לגמרי מטומטמים, מבינים שדעתו של בשארה היא שאין מקום לקיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ולכן הם מסתיגים ממנו. קריאתו של ברעם היא לכן קריאה לקרע בין רוב היהודים בישראל לבין הערבים ולא קריאה למאבק משותף למען השלום.
לדעתי הבעיה היא שהמושג שלום משמש היום כקריאת מלחמה בקרב חלק "מהשמאל האמיתי" (אני מסייג את עצמי ואומר חלק כי בסך הכל גם "השמאל האמיתי" עשוי מאנשי "שמאל אמיתים באמת". תמר גוזנסקי למשל – צריך לתת גם פידבק חיובי לפעמים) שאולי נקרא לו השמאל המילטנטי. והצורה לא משנה: מלחמה או שלום – המהות היא אלימה ומפחידה. חלקנו, אנשי השמאל הנבוב, למדנו מעט וגם טיפשים גמורים אנחנו לא. הבנו כבר שכמו שגבינת קוטג בשם יוגה לא תביא לנו הארה, כך גם השמאל האמיתי לא יביא לנו את השלום, האמיתי. כי שמסתכלים בין השורות ומקשיבים לדברים שלא נאמרים אז רואים אלימות ושנאה. רואים רצון לנקמה ודיבורים אין סופים על שואה ותאי גזים, שהדוברים אומנם יגידו שהמטרה שלהם אולי לזעזע והם אכן מצליחים, אבל משום קשה לי להשתחרר מהתחושה שלפחות חלק מהם לא היה מתנגד להחזיר אותנו לשם. בקיצור, נכון, הידים שלי מגואלות בדם, שלך נקיות?
ודרך אגב, תרשה לי הערה אישית:
אם כזה שלום מי צריך מלחמה.
אני אפתח עם בדיחה:
מי ישאר אחרי שואה גרעינית?
פרס וג’וקים. למה ? כי מישהו צריך להפסיד בבחירות.
חיים צודק ובגדול. ( אבל גם טועה )
ביילין הוא מיניפרס. הוא מדבר הרבה ועושה מעט ולכן ביילין לא יעזוב את עראפת בשביל חד"ש ובל"ד כי הם לא יספקו לו מספיק תמונות בטלויזיה. לביילין אין מצע חברתי יש לו רק מצע לגבי הכיבוש.
הדרך היחידה לעשות שלום היא שאנשים כמוך וכמו תמר גוז’נסקי יקימו מפלגה בעלת מצע חברתי בלבד ללא כל דיבורים על שלום כי לאנשים רעבים לא איכפת משלום, איכפת לא שיהיה אוכל ולכן לא איכפת להם אם לפלסטינים רע. רק כאשר הם יהיו שבעים יהיה להם איכפת מהפלסטינים. וזאת הדרך שלפי דעתי תביא לשלום.
לאלעד בר – אתה מגלה תמימות . רב הכותבים פה לא מסוגלים להקים מסגרת פוליטית כלשהיא. באם יקימו זאת תהיה מפלגה בגודל מפלגתו של מיודענו שוורץ ( אגב איפה הוא .). רב הציבור יקבל כמנהיגים אנשים מתונים וכאלה שהוכיחו את עצמם בביצוע ( כתיבת מאמרים לא נחשבת לביצוע ) ולא כאלה הקוראים למתנגדיהם פושעים שטנים ושאר קללות. הפוטנציאל של תנועות השמאל בארץ מוצה כל מסגרת פוליטית חדשה תעביר קולות אולם הסך הכל לא ישתנה .
תגובה לעידו.
טענותייך כלפיי בשארה הם היתממות.
האם אתה חושב שיש איזה שהוא ערבי שתומך במדינת ישראל כ"מדינה יהודית" שפרושה המעשי הוא אפלייה של ערבים, כלומר שלהם עצמם?
הדבר דומה לתרעומת שיש על שחקנים ערבים שמסרבים לשיר את ההמנון הלאומי המתחיל במילים "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה".
גם דרישתו לאוטונמיה תרבותית(אוטונמיה מלאה הוא מעולם לא הזכיר למרות שמנסים להצמיד לו את זה ומתעלמים מהכחשותיו),היא הגיונית, וסבירה,בדיוק כמו שלצרפתים בקנדה יש אוטונומיה תרבותית ואף אחד לא רואה בכך בגידה.
תגובה לחיים ברעם.
יוסי ביילין אמנם משמש שק חבטות לשמאל הקיצוני, אבל להאשים אותו שניתוק הקשרים עם דרא"פ לא נעשה מסיבות של מוסר זהו שקר ,אלה עם נהפכת ל"בוחן כליות ולב".
זה היה צעד מוסרי ממדרגה ראשונה ,בדיוק כמו שהחלטתו של יוסי שריד ללמד את השואה הארמנית בבתי הספר היתה כזאת.
תגובה לנתן
לא "האשמתי" אותו והוא גם לא "שק חבטות" מבחינתי, אלא פוליטיקאי העולה על רוב חבריו בשמאל הציוני. עם זאת, להסיק מהתנהגותו הפוליטית, כעוזרו של איש ימין קיצוני בנושא הגלובאלי כמו פרס, שהוא פעל משיקולים תועלתניים, זה הגיוני. עם זאת, ייתכן מאוד שהאפרטהייד קומם אותו גם מבחינה מוסרית. האיחור הגדול בהתנגדותו הפומבית לאפרטהייד נבע מהעדפת שיקולים (מוטעים לדעתי) של ריאלפוליטיק על האידיאולוגיה
אני מעדיף להיות תמים מאשר רשע ולכן אני עדין מאמין שניתן לגשר על הסתירה לכאורה בין המונח מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. יש הרבה מאד בעיות בין יהודים לערבים בארץ הזו ולא כולן באשמת היהודים, אבל בטוח הארוך ניתן לפתור אותן. לאור התבטאויותיו השונות של עאזמי בשארה הרשה לי להתיחס בינתים להכחשותיו בענין אוטונומיה לערביי ישראל באותה אמונה שבה אני מתיחס לגינויים הבודדים של הרש"פ את הפיגועים.
לגוליאנו מר חמיס שלום,
כשאתה מגדיר "אנשים שאיתם יש לדבר" לאיזה דיבור הכוונה: להסכם שלום או להסכם הפסקת אש?
לדעתי יש הבדל עצום בין ההסכמים. אסביר את עצמי: לאחר מלחמת 48 נחתמו הסכמי הפסקת אש בין ישראל מצד אחד לבין מצרים סוריה וירדן מצד שני. ההסכמים לא מנעו את פריצתן של שתי מלחמות (סיני וששת הימים) וגם לא מנעה תקריות גבול, פשיטות, מעשי חבלה, ומיקושים בין המלחמות, לפניהן ואחריהן. בניגוד למצב הזה הרי שאחרי חתימת הסכמי השלום עם מצרים פסקו לחלוטין פעולות האיבה בין המדינות. נדמה לי, (ותקן אותי אם אני טועה) כי החמאס הציע הפסקת אש לתקופה מוגבלת, מה שקרוי "הודנה". הסכם מן הסוג האחרון אינו מבטיח לנו הפסקת הפעילות הצבאית כפי שאנו יודעים מן ההסטוריה של הסיכסוך. אשמח לשמוע את השגותיך על כך.
בעניין אחר: היכן ניתן להשיג עותק של הסרט המדהים "הזעם והתהילה"? -מקווה שזהו השם הנכון- הסרט עוסק במחתרת הל"חי. האם מצוי עותק וידיאו שלו?
בתודה, אלישע
תגובה לג’וליאנו מר ח’מיס,
קודם כל תודה על הסרט הנפלא והקשה. חשוב שכולם יראו אותו.
במה חטא לפניך אלישע ששאל שאלה עניינית, שהפכת אותו לימין ו/או אויב?
ביילין לא יכול להיות המנהיג של השמאל ה"חדש" הוא אף פעם לא היה איש חברה ובטח לא איש שחותר לשיוויוניות
לי זה נשמע כמו לנסות לחבר את המציאות הקיימת לתנועה החדשה שמתגבשת (וכנראה שיקח זמן עד שילכד אותה מנהיג אחד)
ביילין הוא לא מיני פרס
הוא גרנד פרס הוא עדיין מחובר לאליטות שרוצות בטובת עצמן ואולי לא צריך כרגע למצוא מנהיג אחד. ריבוי אירגונים בלי קורת גג אחת זה היתרון הבולט של השמאל החדש וצריך לדבוק בו.
ביילין הוא שמעון פרס החדש ותבוסתו ידועה מראש. למה הכוונה? ממש כפרס בשעתו הוא מהווה סדין אדום בפני ההמונים היהודיים (במובן האמתי של המילה-אנשי השכונות, עיירות הפיתוח וכו’). הוא מייצג עבורם את האינטלקטואל האשכנזי המתנשא ועגול המשקפיים וקל יהיה מאוד לימין למכור להם אותו (ממש כפי שעשה לפרס) כבוגד בכח ואויב העם. לכןצלעולם לא יצליח להוביל תנועה המונית ולהוות אלטרנטיבה שלטונית בישראל.
מי שלא מוכן להתייחס להמונים הישראלים ולא רק להמוני היהודים, יתדרדר בסופו של דבר ללאומנות ולגזענות. מנקודת ראות סוציו-אקונומית יש להתייחס באורח שווה לכל האוכלוסיות העניות, עובדים המשתכרים אל צרור נקוב ומובטלים.