תמונה של ורג’ינה וולף על צג המחשב שלי • לקח לי שבע שנים לומר לאימא שלי: "אני לסבית" • המרצה הראשון שיצאתי בפניו מהארון הוא הומו • אמרו עליו כשעבר לאוניברסיטה אחרת שזה בגלל שרצה להיות קרוב לחבר שלו • אין לי עבודה לשנה הבאה • אני לא מסוגלת לומר לסטודנטיות הבדואיות שלי שאני לסבית •

ורג’ינה וולף אומרת בסיפרה "חדר משלך" שאשה צריכה סכום כסף קבוע וחדר משלה כדי שתוכל ליצור. הקיום הרוחני-תרבותי של כל אחת מאיתנו תלוי ללא ספק בקיום כספי בסיסי. וולף לא מעמידה כתנאי לקיום גם את היציאה מהארון. האם הכרחי לצאת מהארון? מה המחיר שתשלם אשה אם תצא מהארון? מהם המחירים שאנחנו משלמות כנשים המתגוררות בישראל כשאנחנו יוצאות מהארון? האם המחיר שערביה לסבית משלמת על יציאה מהארון גבוה יותר? האם המחיר שלסבית מזרחית משלמת על יציאה מהארון גבוה יותר? האם לסבית בפרפריה משלמת מחיר גבוה יותר על יציאה מהארון? האם הכרחי לשלם מחיר על יציאה מהארון? האם יציאה מהארון טובה לנו או לא?

ברצוני להתעכב על המושג: "לשלם מחיר על יציאה מהארון". אפשר להבין את המשפט הזה רק בחברה קפיטליסטית. מושגי הכלכלה נמצאים בזמינות בתודעה שלנו עד כדי כך שהם חולשים על כל תחום בחיינו. לא בכדי אנחנו "עובדות על הקשר", ובעצם משתמשות במטאפורה מתחום הכלכלה כדי לתאר סיטואציה נפשית. כך גם בביטוי "לשלם מחיר על יציאה מהארון". אנחנו מניחות שקיים הכרח לוותר על דבר מה, להפסיד – ואנו משתמשות במטאפורה מתחום הכלכלה בכדי שוב, לתאר מצב נפשי-חברתי. "לשלם מחיר" מניח כי ישנו פוטנציאל לקבל תמורה – כפי שקורה כאשר משקיעים בקניית מזון. האם אנחנו מקבלות תמורה כשאנו יוצאות מהארון?

אני לא רוצה לטעון שיציאה מהארון כרוכה תמיד בהפסד ושאין לה יתרונות. ההפך הוא הנכון. בעיני יש ליציאה מהארון כוח משחרר גדול שמאפשר לי לנשום לרווחה, ולצקת לתודעת הסובבים אותי את הקיום הלסבי כעוד אחת מהאפשרויות. אני יכולה לחשוב על עצמי כמי שיוצאת מהארון על מנת לשחרר את העומד מולי מהתבניות שקובלות אותו לחייו. אני יכולה לחשוב על כך שיציאה מהארון תורמת ליצירת תודעה שמכינה את הקרקע ליציאה מהארון הבאה. כל אחת שעוברת את שבעת מדורי הגיהנום ובכל זאת יוצאת מהארון, מורידה שבריר של מדור מהבאה שתצא מהארון אחריה.

מהו המחיר שאנו משלמות עם היציאה מהארון, במובן הכי מילולי שאפשר – כמה כסף אנחנו מפסידות כשאנחנו יוצאות מהארון? אני רוצה להראות שבחברה שלנו רווח נפשי יכול להיות הפסד חברתי שיש לו תרגום חומרי, ושכולם יחד נפגשים בפוליטיקה המגדרית ובדיכוי הפטריאכלי של נשים. לא רק את ההפסדים ולא רק את היתרונות ברצוני להציג כאן, אלא את קווי המתאר של המכשולים העומדים בפני מי שרוצה לצאת מהארון. קווי המתאר הללו דומים בעיני לקורי עכביש כיוון שהם כמעט נעלמים מהעין, ולכן מהווים מלכודת מסוכנת.

בכדי לאחוז בגבולות קורי העכביש של מכשולי היציאה מהארון, עלינו להבין בראש ובראשונה מי היא זו שעליה מוטלת המשימה לצאת מהארון. היציאה מהארון נתונה, וצריכה להיות נתונה, באחריותה הבלעדית של הלסבית המדוברת. המחיר שיהיה עליה לשלם ביציאתה מהארון קשור ללא הפרד בזהותה (בעיני עצמה ובעיני אחרים), בנסיבות חייה, בסביבת העבודה שלה, באופי המשפחה שלה, במקום מגוריה ועוד גורמים אין ספור. אנסה לשרטט את המכשולים שנוגעים לרובנו באם את מזרחית, גרה בפריפריה, יתומה, קשורה מאוד לאמא שלך, "עוברת" כסטריטית, או ב’וצה זועקת.

אם את גרה בתל אביב, יש סיכוי רב יותר שהבוס שלך נתקל כבר בעובדת לסבית בעבר. לכך יש יתרונות וחסרונות – אם המפגש שלו איתה היה טוב, היא הכינה לך את הקרקע ואת יכולה לצאת מהארון בשלום. אם היא הגעילה אותו, או לחילופין גירתה אותו רק בגלל שהוא חושב ש"שתי נשים זה נורא סקסי" – את בצרות. לעומת זאת, אם את חיה בכל מקום מחוץ לתל אביב, רוב הסיכויים הם שאת הלסבית הראשונה שהבוס שלך פוגש. אין לך נחמה פורתא שמישהי אולי הכינה את הקרקע לפניך, גורלך נתון בידיך בלבד.

אם את מזרחית, רוב הסיכויים שתתעצבני עלי עכשיו כי אני מתיימרת להגיד משהו על מצבך בחברה מבלי שהייתי בו בעצמי. נדמה לי שהמזרחית הלסבית צריכה לעבור מכשול נוסף על האשכנזית בבחירה לצאת מהארון אל מול מקורות הכוח: הבוס הוא הגבר הלבן העשיר, ואת לא. אין לו שום נקודת הזדהות איתך – את מבחינתו מתאימה לנקות משרדים, גם אם כבר יש לך תואר שלישי בפילוסופיה של המדעים. נדמה לי גם שאת סובלת אולי מקצת יותר דיכוי מופנם, כי עדיין מתייחסים בתרבות שלנו בפחות כבוד וחשיבות למזרחים מאשר לאשכנזים. הדיכוי המופנם הזה יכול להוות מכשול ביציאה מהארון, כי הכניסו לך לראש שאת שווה פחות, ושאין לך סיכוי להצליח לבד.

אם את ערבייה פלסטינית, תושבת השטחים או תושבת ישראל, אין סיכוי שתקראי את מה שאני כותבת ותשארי בחיים, לא? יציאה מהארון היא בכלל לא אופציה בשבילך, ואולי גם קיום אורח חיים לסבי. בוודאי יש לסביות ערביות שחיות כלסביות, אבל הן חיות תחת דיכוי כפול: מצד אחד דיכוי שמזמן לפתחן הכיבוש כפלסטיניות, או כבנות המיעוט "המסוכן" והחשוד תמיד במדינה של יהודים, והדיכוי מצד המסורת הדתית (המוסלמית והנוצרית) השמרנית. שתי מערכות דיכוי אלו מאיימות על שלוות חייך, ולעתים גם על קיום חייך בכלל. מי שחייה נתונים בסכנה לא יכולה לחשוב כלל על יציאה מהארון.

אם את "סתם" לסבית, ואין לך "תוספת מחיר" בגלל מיני הזהויות הנוספות שמניתי עד כאן, אינך פתורה מתשלומי מס ל"מדינת הארונות". המחיר שאת עלולה לשלם ביציאה מהארון מיתרגם למהות כלכלית שמוגדרת מתוך המבנה הכלכלי-חברתי שלנו, בו לנשים יש הרבה פחות מקום, וללסביות עוד פחות מכך. ביצאה מהארון במקום העבודה מונחות לפתחך מלכודות רבות, הנה חלקן לפנייך:

• המקום הראשון בו את נתקלת בהתלבטות אם לצאת מהארון הוא טופס הפרטים האישיים שקיבלת במדור כוח אדם. אם יש לך חברה כבר כמה שנים, לא תמצאי בטופס סטאטוס לזוגיות שלך – את רק יכולה להיות רווקה/נשואה. (אם את קשורה לאמא שלך, גם לה לא יהיה מקום בטופס מפני שברוב הטפסים יש לציין את שם האב בלבד).
  
  
• את יכולה לצאת מהארון בפינת הקפה, שם נוצרים קשרים: הוא מספר לה על הפגישה העיוורת שלו, היא מתלוננת על בעלה. כך נוצרת בין הסטרייטים סולידריות ושותפות גורל. את יכולה לשתוק, או לספר עליו ולהתכוון אליה, או לספר את האמת. אם יצאת מהארון ואפילו קיבלו אותך, הרי שהזוגיות שלך לא משמשת כרטיס כניסה לחברה, כמו שמשמשות הזוגיות והחתונה ההטרואית. בחגיגת הגיבוש הבאה שתתקיים בעבודה, לא בטוח שתוכלי להביא את זוגתך.
  
  
• מזל טוב! קיבלת את תלוש השכר הראשון, אבל הורידו לך אחוזי מס גבוהים, אף-על-פי שגם את מפרנסת את הבת שלכן. ולמה זאת? מפני שבטופס 106 את לא זכאית להקלות במס, אלא אם כן את האם הביולוגית/המאמצת (אבל אם רצית לאמץ את בתכן, החוק במדינה מונע זאת ממך). אז לא רק שלוקחים ממך יותר כסף, בגלל שלא מכירים בילדה כשלך, אלא גם לא מתחשבים בהוצאות הנוספות שלך כלסבית המגדלת חתולים. חמור מכך, גם אם רצית המדינה לא מאפשרת לך לצאת מהארון, להצהיר על הזוגיות שלך, ומפלה את משק הבית שלך לרעה.
  
  
• הקידום שלך תלוי לא רק בכישורייך המקצועיים אלא גם ביכולתך לשתף פעולה במשחק המינים עם הבוס. כלסבית את לא תמיד יכולה, רוצה וצריכה להשתתף במשחק. מה גם שיכול מאוד להיות שהבוס שלך הוא לסבו-פוב ולכן לא יקדם אותך. אם תצאי מהארון את עלולה להפסיד נקודות במשחק שבו נשים רבות מדי מקבלות נקודות של קידום בזכות מחשוף עמוק או הסכמה לליטופים (שלא לדבר על החמורים שבמעשים הפלילים בהם העובדת נאלצת לספק שירותי מין לבוס שלה כדי להתקדם, ואת אולי לסבית שסבלה מהתעללות מינית בעברך ואין שום סיכוי שבעולם שתרצי לחזור לסיטואציה הזו שוב).
  
  
• את עלולה להיות מפוטרת לכש"השמועה" תגיע לאוזניו של הבוס הלסבו-פוב. ביציאה מהארון רק לאחר שהתקבלת וביססת את מעמדך במקום העבודה, את עלולה להיתפס כלא-אמינה, ולהיות מפוטרת בסמוך לקבלתך לעבודה, מכיוון שלא גילית מיד את "זהותך האמיתית" – כאילו מדובר בסוג של מחלה, או מצב של "סוכנת כפולה".
  
  
• סכנת הפיטורים מאיימת עליך במיוחד כלסבית מפני שגם אם את המפרנסת הראשית בבית, הרי שבשיקולי הפיטורים מתחשבים בגברים ומעדיפים לפטר נשים מפני שמניחים שלפני כל אשה עומד גבר מפרנס. גם אם תצאי מהארון כלסבית שהיא מפרנסת ראשית, סיכוי רב כי תפלי על אוזניים ערלות, שלא ימהרו להתחשב בך כמו בגברים. אתן מנהלות משק בית על שתי משכורות נמוכות רק מפני שהן משכורת של נשים. לכן הפיטורים הם אסון בשבילך.

אנחנו עלולות לשלם מחיר גבוה, גבוה מדי על היציאה מהארון, על הזכות לא לחיות בסוד. אנחנו חיות במלכודת: אנחנו עלולות לשלם מחירים גבוהים על היציאה מהארון, אבל רוצות לחיות בלי שקר ובחופשיות. באופן אישי אני מרגישה חובה קהילתית לא להיות בארון, למען אחיותי ומי שתבואנה אחרי. אני לא מרגישה ששילמתי מחיר אישי על יציאותי מהארון – אבל אני לא יכולה לדעת זאת בוודאות, ואין לי שום דרך לדעת שלא יקרה כך בעתיד. אני בטוחה שיש עוד מלכודות רבות שלא חשבתי עליהן – וטוב שכך, כיוון שהמודעות לסכנות נוספות עלולה לשתקני, לעצור מבעדי את היציאה הבאה מהארון. אני מקווה שלא ריפיתי את ידכן, ושיש לכן עוד כוח לאחוז בידית ולצאת החוצה.

Share on Facebook